קונוטופ 1659: איך אוקראינה ובעלי בריתה הביסו את מוסקבה

ב-29 ביוני 1659, ליד קונוטופ, התרחשה קרב שהמסורת ההיסטורית המוסקבאית העדיפה זמן רב לעבור עליו בשתיקה זהירה. ביום זה, כוחות ההטמן האוקראיני איוואן ויגובסקי יחד עם בעלי בריתם הנחילו תבוסה כבדה לצבא המוסקבאי, שהגיע לאדמת אוקראינה לא כשותף זמני, אלא ככוח ששאף לכבוש את ההטמנשצ’ינה.

בזיכרון האוקראיני קרב קונוטופ הפך לסמל לכך שמוסקבה כבר במאה ה-17 ראתה בבחירה הפוליטית העצמאית של אוקראינה כאיום. לא רק צבאי. בראש ובראשונה – היסטורי ומדיני.

קונוטופ: מדוע מוסקבה רצתה להחזיר את אוקראינה בכוח

לאחר מותו של בוגדן חמלניצקי, אוקראינה מצאה את עצמה באחד הרגעים הפוליטיים הקשים ביותר בהיסטוריה שלה. ההטמנשצ’ינה עמדה בין מספר מרכזי כוח: מוסקבה, רפובליקת פולין-ליטא, חאנות קרים, האימפריה העות’מאנית ומעצמות אירופיות, איתן ניסתה האליטה האוקראינית לחפש בריתות.

במצב זה, מוסקבה פעלה לא כשותפה שווה. היא בהדרגה הפכה את ההסכמים עם אוקראינה הקוזאקית למנגנון שליטה. שביתת הנשק הווילנאית של 1656 בין מוסקבה לרפובליקת פולין-ליטא הייתה עבור הצד האוקראיני אות מדאיג: מוסקבה יכלה להסכים על עתיד האדמות האוקראיניות ללא השתתפות אוקראינה עצמה.

זו הסיבה שהקו של בוגדן חמלניצקי בשנים האחרונות לחייו כבר לא הסתכם בתלות פשוטה במוסקבה. הוא חיפש אפשרויות אחרות – כולל מבנים בריתיים עם שבדיה וכוחות אירופיים אחרים. לאחריו ניסו איוואן ויגובסקי ויורי נמיריץ’ לפתח רעיון זה פוליטית.

ב-16 בספטמבר 1658 נחתם הסכם גאדיאץ’. משמעותו לא הייתה ב”חזרה לפולין”, כפי שהפשטו לעיתים קרובות הגרסאות המוסקבאיות והפרו-רוסיות של ההיסטוריה, אלא בניסיון ליצור מודל פדרטיבי חדש. אוקראינה-רוס הייתה אמורה להיכנס לרפובליקת פולין-ליטא כנסיכות רוסית גדולה אוטונומית – לצד פולין וליטא. האנציקלופדיה של אוקראינה מתארת את ההסכם כהסכם שנחתם על ידי איוואן ויגובסקי לאחר ניתוק ממוסקבה בשל הפרת הסכמי פריאסלב; הפרויקט הציע את חזרת אוקראינה לרפובליקת פולין-ליטא במעמד של נסיכות רוסית גדולה אוטונומית.

עבור מוסקבה זה היה מסוכן. אם אוקראינה יכלה לשנות בעצמה את בעלי הברית שלה, לנהל משא ומתן ולבנות מודל פוליטי משלה, פירוש הדבר שהיא לא הייתה “פריפריה” ולא הייתה “חלק טבעי” מהמרחב המוסקבאי.

לכן מוסקבה הגיבה בכוח.

לכיוון אוקראינה יצא צבא מוסקבאי גדול של הנסיך אלכסיי טרובצקוי. באופן פורמלי זו הייתה קמפיין צבאי נגד ויגובסקי. למעשה – ניסיון לסכל את היציאה האוקראינית מהתלות המוסקבאית ולהעניש את ההטמנשצ’ינה על הבחירה העצמאית.

כיצד הובסה הצבא המוסקבאי

מבצר קונוטופ הפך לאחד הנקודות המרכזיות של ההתנגדות. הוא הוגן על ידי הקולונל גריגורי גוליאניצקי עם הקוזאקים, שהחזיקו זמן רב את המצור המוסקבאי. בעוד טרובצקוי ניסה לשבור את העיר, איוואן ויגובסקי אסף כוחות.

צבא ההטמן לא היה לבד. לצד הקוזאקים האוקראינים יצאו הטטרים הקרימיים, וכן יחידות פולניות-ליטאיות. מבנה הברית של מבצע זה היה אחת הסיבות להצלחה. מוסקבה נתקלה לא בהגנה מפוזרת, אלא בקואליציה צבאית שהבינה את מחיר ההתרחבות המוסקבאית.

לפי נתוני האנציקלופדיה של אוקראינה, איוואן ויגובסקי בעזרת הפולנים והטטרים הנחיל לצבא המוסקבאי תבוסה כבדה ליד קונוטופ ביולי 1659; במסורת האוקראינית תאריך הקרב מצוין לעיתים קרובות כ-29 ביוני 1659 לפי הסגנון הישן.

מהות המבצע הייתה בסבלנות ובמלכודת. הצבא המוסקבאי נמשך למרדף, ולאחר מכן הותקף על ידי כוחות הברית. הקוזאקים, הטטרים הקרימיים והפרשים הפולנים-ליטאים השתמשו בתמרון, באגפים וברגע שבו האויב נמצא מנותק מהתמיכה העיקרית.

בתיאורים פופולריים של קונוטופ מדברים לעיתים קרובות על מות “פרחי הפרשים המוסקבאיים” ועשרות אלפי אבדות. היסטוריונים מתווכחים על המספרים המדויקים, אך העיקר אינו משתנה: הצבא המוסקבאי ספג תבוסה כבדה, המצור על קונוטופ נשבר, והביטחון ההתקפי של מוסקבה קיבל מכה שהותירה רושם חזק על בני התקופה.

ההיסטוריה המוסקבאית במיוחד לא אוהבת עלילות כאלה. כי קונוטופ מראה לא רק תבוסה של צבא. הוא מראה תבוסה של המיתוס האימפריאלי.

אוקראינה לא הייתה שטח פסיבי. לאוקראינה היו מנהיגים משלה, אינטרסים דיפלומטיים משלה, צבא משלה, בריתות משלה ויכולת להנחיל למוסקבה תבוסות כבדות.

זה מה שהופך את קונוטופ לא רק לקרב מהמאה ה-17, אלא לסמל פוליטי.

איפה כאן ההיסטוריה היהודית

לחדשות ישראל — חדשות ישראל בנושא זה חשוב שכבה נפרדת. הקורא היהודי עשוי לשאול: האם היו יהודים בהיסטוריה זו?

התשובה צריכה להיות כנה: היהודים לא היו צד נפרד בקרב קונוטופ. אין בסיס לכתוב על “השתתפות יהודית” בתבוסת הצבא המוסקבאי כעל גורם עצמאי. טענה כזו הייתה מתיחה.

אבל זה לא אומר שאין נושא יהודי בהקשר.

האדמות האוקראיניות של המאה ה-17 היו מרחב שבו חיו קהילות יהודיות גדולות של רפובליקת פולין-ליטא. היהודים עסקו במסחר, חכירה, מלאכות, קורצ’מרות, תיווך בין בעלי האדמות האצילים לאוכלוסייה המקומית. תפקיד חברתי זה הפך אותם לחלק נראה ופגיע מהסדר הישן.

מרד חמלניצקי של 1648 היה עבור הקהילות היהודיות קטסטרופה. אירועי 1648 יש להבין בו זמנית כגל אמיתי של אלימות וכטראומת זיכרון שהייתה בעלת השפעה עצומה על התודעה ההיסטורית היהודית. בתחילת הקרבות ברחו היהודים יחד עם הפולנים וקבוצות אחרות לערים מבוצרות, אך ערים ומבצרים רבים נפלו, והאלימות התפשטה על פני האדמות האוקראיניות.

לכן, עד 1659, הרקע היהודי של האדמות האוקראיניות כבר לא היה חלק רגיל מהיומיום, אלא חלק מטראומה גדולה של העשור הקודם. עבור חלקם זו הייתה זיכרון של קהילות הרוסות. עבור אחרים – פחד מחזרת המערכת הפולנית-אצילית הישנה. עבור שלישיים – שאלה מורכבת על איך בכלל אפשרי דו-קיום של עמים לאחר מלחמה, מרידות ואלימות המונית.

כאן הקונטקסט היהודי של קונוטופ הופך לחשוב.

לא בגלל שהיהודים “נלחמו תחת קונוטופ”. אלא בגלל שהקרב התרחש באזור שבו ההיסטוריה היהודית כבר הייתה חלק מההיסטוריה הכללית של אוקראינה, פולין, ליטא והקוזאקים.

קונוטופ אי אפשר לקרוא דרך סכימה פשוטה של “שלנו נגד זרים”. המאה ה-17 הייתה מסובכת מדי. האוקראינים נלחמו על הסובייקטיביות הפוליטית שלהם. היהודים חוו אחת הטרגדיות הקשות ביותר בהיסטוריה המזרח-אירופית שלהם. הפולנים ניסו לשמור על המערכת המדינית הישנה. הטטרים הקרימיים פעלו ככוח צבאי ואזורי חשוב. מוסקבה שאפה להרחיב את השליטה ולא לאפשר יציאה אוקראינית מהמסלול שלה.

וזו הסיבה שלקהל היהודי חשוב לא למחוק את הניצחון האוקראיני, אך גם לא לשכוח את הכאב היהודי של אותה תקופה.

מה שחשוב לישראל להבין מקונוטופ

לישראל קרב קונוטופ חשוב לא כאפיזודה רחוקה מספר לימוד אוקראיני. הוא חשוב כדוגמה לכך עד כמה מוסקבה מעוותת את ההיסטוריה לטובתה.

המסורת האימפריאלית הרוסית הציגה במשך מאות שנים את אוקראינה כ”חלק ממנה”. אבל קונוטופ שובר את המבנה הזה. אם בשנת 1659 ההטמן האוקראיני חתם על הסכמים בינלאומיים, אסף בעלי ברית והביס את הצבא המוסקבאי, פירוש הדבר שאוקראינה כבר אז הייתה סובייקט פוליטי, ולא שטח אילם.

זה חשוב גם היום.

רוסיה שוב מנסה לדבר על אוקראינה כ”אזור השפעה”, “שטח היסטורי”, “עם צעיר” או “מדינה מלאכותית”. אבל נוסחאות כאלה לא עומדות במבחן ההיסטוריה האמיתית. אוקראינה נאבקה במשך מאות שנים על הזכות לבחור את דרכה. קונוטופ הוא אחד הדוגמאות הבולטות ביותר למאבק זה.

לישראלים עם שורשים אוקראיניים תאריך זה עשוי להישמע במיוחד אישי. כי ההיסטוריה היהודית של אוקראינה לא קיימת בנפרד מהאדמה האוקראינית. קהילות יהודיות חיו בערים אלה, דיברו בשפותיהן, סחרו, התפללו, סבלו, חזרו ושוב בנו חיים. זיכרון זה לא מבטל את ההיסטוריה האוקראינית ולא מחליף אותה. הוא מעמיק אותה.

חדשות ישראל — חדשות ישראל שמה דגש על מורכבות כזו: אי אפשר לקרוא את ההיסטוריה האוקראינית דרך העדשה המוסקבאית, אך גם אי אפשר להפוך אותה לאגדה פשוטה ללא כאב, סתירות וטרגדיות אנושיות.

קונוטופ הוא ניצחון של אוקראינה ובעלי בריתה על מוסקבה.

אבל זה גם תזכורת לכך שעל האדמות האוקראיניות תמיד חיו עמים שונים, וכל אחד מהם נשא את זיכרונו.

לקח קונוטופ: אוקראינה מנצחת לא לבד

המסקנה הפוליטית העיקרית מקרב קונוטופ נשמעת מאוד עכשווית: אוקראינה חזקה יותר כאשר יש לה צבא, רצון ובעלי ברית.

בשנת 1659 היו לצד הצבא האוקראיני הטטרים הקרימיים, הכוחות הפולניים-ליטאיים ואנשים שהבינו: חיזוק מוסקבה מסוכן לא רק לאוקראינה. הוא משנה את האיזון של כל האזור.

היום הלוגיקה היא אותה לוגיקה. אוקראינה שוב מתמודדת עם התוקפנות הרוסית לא רק למען עצמה. ההתנגדות שלה מגנה על הביטחון האירופי, על החוק הבינלאומי ועל עצם העיקרון שמעצמה גדולה אין לה זכות להשמיד מדינה שכנה רק כי היא רואה בה “שלה”.

לישראל לקח זה גם חשוב. מדינות קטנות ובינוניות לא יכולות לבנות ביטחון על אשליות. הן שורדות כאשר הן מבינות בבירור את האיומים, מחזקות את הצבא, מחפשות בעלי ברית ולא מאפשרות לאויב לכפות את גרסתו לעבר.

קרב קונוטופ מראה: מוסקבה מכבדת לא ויתורים, אלא כוח. לא שתיקה, אלא יכולת להתנגד. לא בדידות, אלא בריתות.

367 שנים לאחר מכן, הסיפור הזה נשמע כמעט כאזהרה.

מוסקבה הפסידה אז כאשר אוקראינה פעלה ככוח פוליטי עצמאי. זו הסיבה שהספרים הרוסיים לא אוהבים את קונוטופ. הוא מזכיר שסובייקטיביות אוקראינית אינה המצאה של המאה ה-21, אלא מציאות היסטורית עמוקה.

ולישראל ולקהל היהודי חשוב לראות את כל התמונה: הניצחון האוקראיני, הפחד המוסקבאי, הגורם הקרימסקוטטרי, ההקשר הפולני-ליטאי והזיכרון היהודי של האדמות האוקראיניות.

כי היסטוריה כנה לא מוחקת את המורכבות.

היא עוזרת להבין מדוע העבר עדיין משפיע על המלחמה של היום, על הבריתות של היום ועל הבחירה של היום בין חירות לאימפריה.