ישראל ואוקראינה במצב של ספירה לאחור: למה אחרי 1948 ו-1991 כמעט לא נותרו אשליות

ב-7 באפריל 2026 פורסם טקסט (אוקראינית) של העיתונאי היהודי האוקראיני ויטלי פורטניקוב «ישראל ואוקראינה נידונו לחיות בתנאי לוגיקת הספירה לאחור». הרעיון המרכזי שלה קשה, אך מובן לקורא הישראלי והאוקראיני: עבור ישראל האיום לא התחיל ב-7 באוקטובר 2023, ועבור אוקראינה — ב-24 בפברואר 2022. לפי לוגיקה זו הספירה לאחור מתחילה ברגע לידת המדינה, אם המרחב השכן מלכתחילה לא מכיר בזכותה של מדינה זו להתקיים.

במקרה של ישראל, פורטניקוב מציין את ה-14 במאי 1948 — יום הכרזת העצמאות, שלאחריו כמעט מיד החלה המלחמה עם המדינות הערביות. במקרה של אוקראינה — ה-24 באוגוסט 1991, כאשר העצמאות הוסדרה משפטית, אך במוסקבה מלכתחילה לא ראו בה מציאות סופית. כאן ניתן להתווכח על הניסוחים, אך קשה להתווכח עם התחושה הבסיסית: גם ישראל וגם אוקראינה חיות זמן רב מדי לא בלוגיקת עולם יציב, אלא בלוגיקת איום נדחה.

עבור הקהל הישראלי, תזה זו נשמעת כואבת במיוחד, כי היא פוגעת באחת מהנושאים הלא נעימים ביותר בשנים האחרונות. גם כאשר הצבא חזק, בעלי הברית קרובים, והמבנים הדיפלומטיים נראים מרשימים, תחושת הזמניות האסטרטגית לא נעלמת לשום מקום. האיום יכול להשתנות בצורתו, אך לא להיעלם במהותו.

מדוע לאחר ה-7 באוקטובר הוויכוח כבר לא על האירועים, אלא על היסוד

לאחר התקפת חמאס ב-7 באוקטובר 2023, במערב ובמזרח התיכון התחזקה המחשבה שישראל נכנסת לשלב חדש של לחץ היסטורי. אך פורטניקוב, למעשה, לא מתווכח עם הדאגה עצמה, אלא עם תאריך תחילתה. הוא אומר: הטעות אינה בכך שהסכנה קיימת, אלא בכך שרבים עדיין מעמידים פנים שהיא הופיעה רק עכשיו.

זו הערה חשובה.

כי אם רואים במשבר כשל זמני, אז גם הפתרונות מחפשים זמניים: עוד פסגה, עוד מבצע, עוד מתווך, עוד חבילת ערבויות. אך אם הבעיה עמוקה יותר וקשורה לדחייה מתמשכת של המדינה היהודית על ידי חלק ניכר מהמרחב הסובב, אז השאלה כבר לא רק בניצחון צבאי על אויב נוסף, אלא בהכרה כבדה יותר: מחסור בביטחון מובנה במבנה האזור עצמו.

אשליית הכוח, אשליית השלום ובעיה של רצון ציבורי

מדוע מסמכים לא תמיד שווים לביטחון

אחת המחשבות החזקות ביותר בטקסט היא הרעיון שביטחון אמיתי נקבע לא רק על ידי הסכמים בין מדינות, אלא גם על ידי רצון החברות. עבור ישראל זה רגיש במיוחד. על הנייר אפשר לחתום על מסמכים, לבנות קואליציות ולבנות ערוצי הרתעה, אך אם התודעה ההמונית בחברות השכנות לא מקבלת את עצם קיומה של ישראל כנורמה, שלום כזה נשאר שברירי וזמני.

כאן מתמוטטת האשליה הישנה של “המזרח התיכון החדש”, שעליו חלמו במשך עשרות שנים פוליטיקאים ואינטלקטואלים ישראלים רבים. כן, פריצות דרך דיפלומטיות חשובות. כן, הסכמים עם מדינות ערב משנים את מפת האזור. אבל הם לא מבטלים את השאלה המרכזית: האם נוצר אצל האדם הפשוט מעבר לגבול הסכמה פנימית לכך שלישראל יש זכות להיות לא פרק זמני, אלא מציאות קבועה.

פורטניקוב מוביל למסקנה לא נעימה אך מובנת: כל עוד אין הסכמה כזו, ביטחונה של ישראל נשען על כוח, על שותפות מוגבלת ולא תמיד מובטחת עם ארה”ב ועל נכונות מתמדת להסלמה חדשה.

זו לא תמונה רומנטית של העתיד. זו כמעט חשבונאות של הישרדות.

מדוע אוקראינה מסתכלת על זה כמעט באותם עיניים

החלק האוקראיני של לוגיקה זו חשוב במיוחד לקורא הישראלי. גם אוקראינה חיה זמן רב מדי עם הפיתוי לחשוב שניתן להגיע להסכמה עם השכן האימפריאלי במסגרת פשרות, מסמכים, נוסחאות, הפסקות אש זמניות והחלטות נדחות. אבל המציאות הראתה אחרת: אם בבירה השכנה עצם הסובייקטיביות של מדינתך נתפסת כ”טעות היסטורית”, השאלה היא רק מתי ובאיזה אופן ינסו לתקן את ה”טעות” הזו בכוח.

זו הסיבה שהשוואת ישראל ואוקראינה כל כך נוגעת. שתי המדינות קיימות באזורים שבהם האויב לעיתים קרובות חושב לא בקטגוריות של דו-קיום, אלא בקטגוריות של ביטול. מכאן גם התחושה הכללית של הזמן כמשאב דחוס: לא להירגע, לא לאחר, לא לבנות אשליות יותר ממה שהמצב האסטרטגי מאפשר.

חדשות — חדשות ישראל | Nikk.Agency בהקשר זה מדגישים: עבור הישראלים, הניסיון האוקראיני חשוב לא כטרגדיה אירופית רחוקה, אלא כמראה. בו רואים היטב מה קורה כאשר התרבות הפוליטית השכנה לא מכירה במדינתך לא טקטית, אלא עקרונית.

מה נובע מכך עבור ישראל ואוקראינה

לחיות בלוגיקת האיום — לא אומר להפוך לאיום

המסקנה הכבדה ביותר של לוגיקה זו היא שלא לישראל ולא לאוקראינה אין באופק ההיסטורי הקרוב פתרון פשוט וסופי.

עבור ישראל התרחיש הטוב ביותר היה נשאר מזרח תיכון שבו זכות המדינה היהודית להתקיים מוכרת לא רק בחתימות המנהיגים, אלא גם ברמת התודעה הציבורית.

עבור אוקראינה — רוסיה שוויתרה על המודל האימפריאלי ועל רעיון בליעת השכנים.

אבל פורטניקוב מציין במפורש: אף אחד מהתרחישים האלה לא נראה קרוב כרגע.

משמעות הדבר היא שנותרת נוסחה קשה יותר. יש לא רק לרסן את האויב, אלא לעשות זאת כך שלא להפוך לשיקוף שלו. זו מחשבה שקרובה במיוחד לחברה הישראלית לאחר שנה וחצי של מלחמה קשה, תשישות מוסרית וויכוח מתמיד על גבולות הכוח, הצורך וההישרדות.

במובן זה, המאמר של פורטניקוב חשוב לא רק כהרהור אוקראיני על ישראל. הוא חשוב כתזכורת לכך שמדינות מסוימות חיות לא בעידן שאחרי ההיסטוריה, אלא בתוך ההיסטוריה, שבה תאריך היסוד אינו סוף המאבק, אלא תחילתו.

ואולי המסקנה הכי לא נעימה, אך גם הכי כנה היא זו: ישראל ואוקראינה לא יכולות להרשות לעצמן את המותרות של אשליה פוליטית. כאשר כוחות נשארים בקרבת מקום שרואים בך לא שכן, אלא טעות, שאלת ההישרדות מפסיקה להיות נושא משבר זמני והופכת לדיסציפלינה ארוכה של דור שלם.