לא חיים מתחת לאדמה, אלא מציאות חדשה של ישראל: מדוע רקטות, מקלטים ועורף כבר הפכו לחלק מדוקטרינה אחת גדולה

בשבועות האחרונים נשמע בישראל שוב ושוב אותה שאלה עצבנית: האם באמת רומזים לנו שנצטרך לחיות מתחת לאדמה ולהתרגל למלחמה אינסופית? פורמלית — לא. אבל אם נסתכל בכנות, ללא נוסחאות מרגיעות, המדינה אכן עוברת למודל ביטחוני אחר, שבו העורף כבר לא נחשב למקום זמני ולא נוח בין קמפיינים קצרים, אלא הופך לחלק קבוע משדה הקרב. זה כבר לא תיאוריה. מאז 28 בפברואר 2026 ישראל חיה תחת אש רקטות יומית מאיראן, וב-22 במרץ שני פגיעות בליסטיות איראניות, שלא יורטו על ידי ההגנה האווירית, פגעו בבנייני מגורים בערד ובדימונה, ופצעו עשרות אנשים.

בהקשר כזה, דיבורים על קומות תת-קרקעיות מתחת לבניינים חדשים, מרכזי קיום אוטונומיים והעברת חלק מהעומס ההתקפי מהתעופה לטילים — זה לא פנטזיה ולא היסטריה. זו ניסיון להתאים את ישראל למלחמה מסוג חדש, שבה לא ניתן להפוך את השמיים לאטומים לחלוטין, והחוסן האזרחי הופך למשאב צבאי כמעט כמו התעופה או המודיעין. תמונות שבהן משפחות במהלך התקפות עברו למעשה לחניונים תת-קרקעיים, כבר הראו: המציאות הזו החלה לפני שהומצא לה שפה רשמית.

במקביל חשוב להפריד מיד בין רגש לניתוח. אף אחד לא מכריז שכל ישראל צריכה לעבור מתחת לאדמה. אבל לישראל קשה יותר ויותר להעמיד פנים שהמודל הישן של מלחמה קצרה, שלאחריה העורף חוזר במהירות לחיים נורמליים, עדיין עובד בצורה טהורה. וזו, אולי, המחשבה המרכזית שכדאי לדון בה ברצינות.

העורף כבר לא ‘בעיה זמנית’, אלא חזית נפרדת

הדוקטרינה הישראלית הישנה נבנתה סביב הרתעה, התרעה מוקדמת והעברת המלחמה במהירות לשטח האויב. אבל מחקרים ישראליים ומערביים מודרניים כבר מכירים בכך: בעידן הטילים, הרחפנים והתחמושת המדויקת, החזית הביתית הפכה לכיוון עצמאי של המלחמה. במחקר שפורסם על ידי צה”ל על התפתחות הדוקטרינה הישראלית נאמר במפורש שהחזית הביתית הפכה לחזית נוספת, ובעבודה של JISS מודגש: בשל הגידול במספר ובדיוק הטילים נדרש שינוי רציני בסדרי העדיפויות של הגנת העורף — עם שילוב של הגנה פעילה ופסיבית, וכן תקיפות על משגרי הטילים.

זה חשוב להבנת כל הדיון. כשמישהו מדבר על אורבניזציה תת-קרקעית, הוא לא בהכרח מציע אנטי-אוטופיה. הוא, יותר נכון, מכיר בעובדה הלא נעימה: חדר בטוח בדירה וסירנה בטלפון כבר לא תמיד מספיקים לתרחיש שבו המדינה חיה שבועות תחת התקפות משולבות. רויטרס כתב שאחרי הפגיעה בערד, החלק המחוזק של הבניין שהוביל למקלט הפך למעשה לגבול בין חיים למוות; נתניהו אמר במפורש במקום הפגיעה, שהנפגעים לא היו נפגעים אם כולם היו נכנסים למקלטים בזמן.

מתחמים תת-קרקעיים — זו לא פאניקה, אלא לוגיקה של חוסן

בערים הישראליות כבר עכשיו חניונים תת-קרקעיים, מקלטים ישנים ומקלטים מאולתרים מתחילים למלא תפקידים שבעבר נחשבו זמניים. רויטרס הראה משפחות שהסתתרו בחניונים תת-קרקעיים בחיפה, ו-Times of Israel כתב על אלפי בניינים בירושלים ללא חדרים מוגנים, מה שגורם לתושבים במהלך התקפות איראניות לחפש שוב מקלט במרתפים, קמרונות ומרחבים מוסבים.

על רקע זה, הרעיון שפרויקטים חדשים צריכים לכלול מלכתחילה מספר קומות תת-קרקעיות לא רק כחניון, אלא גם כתשתית לשהייה ממושכת, כבר לא נשמע כמו אקזוטיקה אדריכלית, אלא כהמשך מגמה. במיוחד כאשר מבקר המדינה מתניהו אנגלמן כבר ביוני 2025 דיבר על ‘מיליונים’ של ישראלים ללא הגנה מספקת מפני טילים איראניים, והזכיר שכבר ב-2020 דובר על כ-2.6 מיליון תושבים עם רמת מקלטים לא מספקת. גם אם ננקוט בניסוח זהיר, היקף הבעיה ידוע מזה זמן רב.

זה, כמובן, לא אומר שכל ישראל צריכה להיקבר מתחת לאדמה בדחיפות. אבל זה אומר משהו אחר: בנייה עירונית נורמלית ב-2026 כבר לא ניתנת להפרדה מההגנה. שכונת מגורים, בית ספר, מרפאה, חניה, מרכז קניות — כל אלה הופכים בהדרגה לחלק ממערכת ההישרדות הלאומית תחת אש.

התעופה נשארת המפתח, אבל תעופה לבדה כבר לא מספיקה

החלק השני של הדיון — לא פחות חשוב. הנוסחה ‘טילים במקום מטוסים’ נשמעת קליטה, אבל במציאות לא מדובר בהחלפת חיל האוויר, אלא בהקלה והשלמה של התעופה. חיל האוויר הישראלי עדיין נשאר הכלי המרכזי למכה ארוכת טווח ודיכוי איומים. לפי נתוני Ynet בהסתמך על צה”ל, עד 19 במרץ 2026 הוטלו על איראן יותר מ-12 אלף תחמושת, בוצעו מעל 8,500 תקיפות וכ-540 גיחות למרכז ומערב איראן; אחד ממפקדי חיל האוויר הודה שבמשך 18 ימים טסו ‘כמו במשך שנה שלמה’. זו לא אמירה מטפורית, אלא מדד לקצב ולעומס.

זו הסיבה שהרעיון להרחיב את מרכיב הטילים המדויקים הקרקעיים נראה לא כמהפך רדיקלי, אלא כהמשך רציונלי של הקו הקיים. כבר ב-2018 ישראל יצרה כוח טילים קרקעי נפרד ‘קרקע-קרקע’, תחילה עם טווח של עד 150 ק”מ, לאחר מכן עם חישוב ל-300 ק”מ, בדיוק כדי לתת לכוחות היבשה כלי אש מדויק משלהם ולהפחית את התלות בתעופה בחלק מהמשימות. ב-CSIS אז ציינו במפורש שהכוח נועד כתשובה התקפית לארסנל הטילים המסיבי של ‘חיזבאללה’.

מה משתנה בלוגיקה הצבאית של ישראל

השינוי כאן עמוק יותר מהוויכוח על הטכניקה. אם בעבר התעופה הייתה כמעט פתרון אוניברסלי לרוב המשימות הנקודתיות ארוכות הטווח, הרי שבמלחמה רב-חזיתית זה הופך לנקודת תורפה. מטוסים דורשים המראות, תחזוקה, תחמושת, חלוקת עדיפויות, כיסוי, זמן. וחלק מהמטרות — במיוחד עמדות שיגור, חלונות שיגור, מטרות קצרות חיים — דורשות תגובה תוך דקות ספורות. טילים מדויקים קרקעיים יכולים לסגור בדיוק את הפער הזה, במיוחד בכיוון הצפוני ובתרחישים של חילופי מכות מסיביים. מסקנה זו עולה בקנה אחד עם הניתוח של JISS: ישראל זקוקה לא רק לחיל אוויר חזק, אלא גם לכוחות יבשה קטלניים יותר ופחות פגיעים, וכן ליכולת לאתר ולהשמיד במהירות משגרי טילים של האויב, רצוי לפני השיגור.

לכן נכון יותר לומר לא ‘טילים במקום מטוסים’, אלא ‘טילים לצד מטוסים’. ישראל לא נוטשת את העוצמה האווירית. היא מנסה לוודא שהמלחמה עם איראן, ‘חיזבאללה’ ומשתתפים אחרים בציר האזורי לא תיתקע בכלי אחד ויחיד עמוס יתר על המידה.

וכאן לקהל הישראלי חשוב עוד דבר אחד. ההגנה המודרנית — זו כבר לא רק יירוט בשמיים. מחקר של Modern War Institute על עמידות תחת התקפות אוויריות בדוגמת ישראל ואוקראינה מדגיש: עמידות אמיתית ניתנת על ידי שלוש שכבות בו זמנית — הגנה התקפית, הגנה אווירית פעילה והגנה פסיבית על תשתיות אזרחיות והתנהגות האוכלוסייה. כלומר, אין מערכת פלאים שפשוט ‘תסגור את השמיים’ ותסיר את השאלה. רק שילוב עובד.

לא מכינים את ישראל לחיי חפרפרות, מכינים אותה לעמידות ארוכה

המסקנה הכי לא נעימה מכל הדיון הזה היא שהחברה אכן מתחילה להיבנות מחדש לתקופה ארוכה יותר של חוסר יציבות. אבל זה לא שווה ערך לכניעה למצור נצחי. יותר נכון, מדובר בהכרה: אם האויב מהמר על התשה של העורף האזרחי, אז חוסן הערים, הבתים, בתי החולים, התחבורה והחיים הקהילתיים הופכים לחלק מהאסטרטגיה הצבאית, ולא נספח לה.

זו הסיבה שהביטוי חדשות — חדשות ישראל | Nikk.Agency בשיחה כזו צריך להישמע לא כסיסמה רגשית, אלא כתזכורת לעובדה פשוטה: היום הביטחון הישראלי — זה כבר לא רק מטוסי קרב באוויר וסוללות הגנה אווירית על הקרקע. זה גם שאלה כמה זמן עיר יכולה לחיות תחת מכה, מבלי להתפרק חברתית, כלכלית ופסיכולוגית. ב-2026 זו הפכה לשאלה מעשית מדי מכדי להשאיר אותה בז’אנר הפאניקה הטלוויזיונית.

מה נובע מכך עכשיו

ראשית, השיחה על מרחבים תת-קרקעיים רב-שכבתיים מתחת לבניינים חדשים לא אומרת שהמדינה ‘נכנעה’ והכירה בתבוסת ההגנה האווירית. היא אומרת שהמדינה סוף סוף מכירה במגבלות של כל הגנה אווירית. רויטרס כבר הראה במכות ספציפיות שרקטות בודדות חודרות, והמבקר והתקשורת הישראלית מדברים מזמן על מחסור במרחבים מוגנים.

שנית, חיזוק מרכיב הטילים של כוחות היבשה לא אומר החלשת חיל האוויר. להפך: זו דרך לא להכניס את התעופה למצב שבו היא חייבת לפתור את כל המשימות בבת אחת, במיוחד במלחמה בכמה כיוונים.

ושלישית, הקריאה הכי כנה של הדיון הזה היא: לא מכינים את ישראל ל’חיים מתחת לאדמה’. מכינים את ישראל לכך שגם בתנאי קמפיינים רקטיים ממושכים המדינה תמשיך לחיות. זה, כמובן, נשמע כבד וקודר יותר מחלום בן-גוריון הישן על מלחמות קצרות עם הפסקות ארוכות. אבל נראה שזו האמת הפחות נוחה שהמערכת מתחילה להסתגל אליה.