כאשר המלחמה הופכת לרקע: איך ישראל התחילה להתרגל למה שאי אפשר להתרגל אליו

הדבר המדאיג ביותר במציאות הישראלית בשבועות האחרונים הוא לא רק הטילים עצמם, הפגיעות והאזעקות הליליות. הרבה יותר מסוכן הוא דבר אחר: המלחמה בהדרגה מפסיקה להיתפס כמצב חירום והופכת לרקע שמציעים פשוט ללמוד לחיות איתו. כאשר טיל בליסטי הורס בית מגורים בחיפה, והשידור החדשותי לאחר הפסקה קצרה חוזר לקצב הרגיל, זה לא מעיד על עמידות החברה, אלא על שינוי נורמטיבי כואב.

לקורא הישראלי כאן עולה שאלה לא רק על הביטחון, אלא גם על האופטיקה המוסרית של המדינה.

בשנות האינתיפאדה השנייה פיגועים גדולים עצרו הכל: הטלוויזיה עברה למצב מיוחד, החברה התמקדה בטרגדיה, והשלטון היה חייב להראות נוכחות אישית ולא רק פעילות משרדית. לכן הניגוד להיום נראה במיוחד קשה: בית הרוס, אנשים תחת ההריסות, הרוגים ופצועים – ובמקביל המרחב הציבורי ממשיך להתווכח על אינטריגות פוליטיות פנימיות כאילו מדובר באירוע שגרתי.

הסיפור עם הפגיעה בחיפה הפך לא רק לעוד ידיעה בשרשרת ארוכה של הודעות מדאיגות.

תחת ההריסות נמצאו אנשים, לפי הדיווחים – בני משפחה אחת, והעבודות להצלה נמשכו גם כאשר הסדר היום הפוליטי כבר הספיק לעבור לנושאים משניים. בניגוד כזה מרגישים במיוחד כמה מהר המערכת המדינית והתקשורתית לומדת לחיות לצד האסון, מבלי לתת לו להרוס את הסדר הרגיל של השידור.

חיפה, בתי ספר והתחושה שהלא נורמלי הוכרז כנורמלי

על רקע זה השיחות על החזרת הילדים לבתי הספר אחרי פסח, על פתיחה מלאה של המשק ושיקום הקצב הרגיל של החיים נראות לא כסימן לניצחון על המשבר, אלא כניסיון מנהלי לארוז את המלחמה המתמשכת בצורה נוחה. הכלכלה באמת לא יכולה לעמוד לנצח, ההורים צריכים לעבוד והילדים – ללמוד.

אבל כאשר טילים במשקל 500 קילוגרם ממשיכים להגיע לחיפה, פתח תקווה, ערד, בית שמש וערים אחרות, הרעיון של חזרה מהירה ל’שגרה’ מתחיל להישמע כהחלפת מציאות מסוכנת.

במיוחד כואבת ההחלפה הזו במקום שבו המלחמה נוגעת כבר לא בגיאוגרפיה מופשטת, אלא בדלת בית ספר ספציפית. אם מוסדות חינוך בתל אביב נפגעים, אם הורים מסתכלים על הכיתה שאליה מחר צריך לחזור ילדם ובמקביל חושבים על האזעקה הבאה, זה אומר שלא מדובר באי נוחות זמנית. מדובר במדינה שבה דור של ילדים זוכר לא אירוע חירום נפרד, אלא את האווירה של איום מתמיד כחלק מהילדות.

המדיה בין טרגדיה לאדרנלין צבאי

לא פחות חשוב הוא השאלה איך כל זה מוצג לחברה.

בזמן שהאולפנים מתלהבים לדון באפיזודות צבאיות מרשימות, מבצעי הצלה הירואיים ופרטים דרמטיים של משימות בחו”ל, בערים הישראליות עצמם אנשים נהרגים תחת ההריסות, מאבדים בתים ומבלים את הלילה במקלטים, מבלי לדעת אם הרחוב שלהם שרד. ואם סיפורים כאלה לא הופכים לנושא המרכזי של מהדורת הערב, זה כבר סימפטום לא של בחירה מערכתית, אלא של קהות חברתית עמוקה יותר.

האדרנלין הצבאי נמכר בקלות בפריים-טיים, כי הוא נותן לצופה תחושת כוח, דינמיקה ושליטה.

אבל להזרקה רגשית זו יש מחיר: היא מדחיקה את החמלה, מפחיתה את הרגישות לאובדן ומשכנעת בהדרגה את החברה שהעיקר במלחמה הוא התמונה המרשימה ולא האדם תחת לוח הבית ההרוס. למדינה שחיה תחת איום מתמיד, שינוי כזה במיוחד מסוכן.

בדיוק כאן חדשות ישראל | Nikk.Agency רואים חשיבות לדבר לא רק על הצלחות צבאיות, אלא גם על איך משתנה מערכת העצבים החברתית של ישראל. כאשר המדיה בוחרת יותר ויותר במופע במקום בפרופורציה, וסיפור רועש דוחק את הטרגדיה בחיפה או הפגיעה בבית ספר בתל אביב, החברה מסתכנת לאבד את המצפן הפנימי העיקרי: היכולת להבחין בין מה שבאמת חשוב לבין מה שפשוט מרשים.

המחיר שהמדינה משלמת בשקט

השאלה המרכזית היום היא לא האם לישראל יש חיילים חזקים, טייסים מקצועיים ומצילים יוצאי דופן.

זה ברור ולא דורש הוכחות נוספות. הרבה יותר חשוב דבר אחר: האם החברה מוכנה להכיר בכנות ששום גאווה על מבצעים נפרדים לא מבטלת את המחיר שמשלמות משפחות בבתים הרוסים, הורים ליד מיטות ילדים ותושבי ערים שהפכו למטרה.

כאשר טיל ברעננה בזמן מלחמת המפרץ הפרסי נזכר לכל החיים כאירוע יוצא דופן, זה היה סוג אחד של זיכרון היסטורי. כאשר עכשיו פגיעות בבתי ספר, בתים ושכונות מתחילות להיתפס כחלק כבד אך כמעט שגרתי של מחזור החדשות, נוצר כבר סוג אחר של זיכרון – הרבה יותר מסוכן. הוא יוצר דור שעבורו החיים תחת איום מפסיקים להיראות כלא נורמליים.

לישראל לא דרוש פאתוס, אלא חזרה לממדי הטרגדיה

היום המדינה לא צריכה זרם חדש של פרשנות צבאית מרגשת ולא ויכוח נוסף על דמויות משניות בסביבת ראש הממשלה.

לישראל דרוש שיח על פרופורציות, על אחריות ועל למה מוות של אנשים בחיפה, בית שמש או בכל עיר אחרת לא יכול להפוך לרקע לשידור רגיל. כל עוד המדינה, הפוליטיקה והמדיה מתנהגים כאילו אפשר לשלב את המלחמה בלוח הזמנים בלי לאבד את האיזון הפנימי, הסכנה תגדל לא רק מבחוץ, אלא גם בתוך החברה עצמה.

לכן השאלה היום נשמעת בצורה ישירה: כמה עוד פגיעות, כמה עוד בתים הרוסים, כמה עוד בתי ספר צריכים להימצא באזור הפגיעה כדי שבסדר היום הישראלי יופיע שוב תחושת הממדים של המתרחש.

כי נורמליזציה של המלחמה היא לא סימן לבגרות. זה סימן לכך שהמדינה חיה יותר מדי זמן ליד הלא נורמלי ומתחילה בהדרגה לא לשים לב איך בדיוק זה משנה אותה.