ביר-תוויל: מדוע עדיין קיימת בעולם אדמה ללא בעלים וכיצד פועל הפרדוקס הגיאופוליטי הזה

על המפה הפוליטית של העולם כמעט ולא נותרו שטחים ללא בעלים פורמליים. כל אי, חצי אי, אטול או שטח מדברי בדרך כלל שייך למדינה זו או אחרת, אפילו אם מדובר באדמה קשה לגישה ללא תשתיות. אבל בגבול מצרים וסודאן קיים יוצא דופן נדיר — ביר-טוויל, שטח בשטח של יותר מ-2000 קילומטרים רבועים, שעליו לא טוענת אף אחת משתי המדינות השכנות = והנה כאן https://maps.app.goo.gl/3WuWq4YSNfvdHXE49.

לקהל הישראלי הסיפור הזה חשוב לא רק כנדירות גיאוגרפית. מדובר במרחב באזור רגיש אסטרטגית, ליד צפון-מזרח אפריקה, הים האדום ונתיבים שיש להם משמעות לביטחון, מסחר ואיזון אזורי. לכן ביר-טוויל אינו רק מדבר אקזוטי, אלא דוגמה לאיך טעות קולוניאלית ישנה יכולה להשפיע על הפוליטיקה המודרנית במשך עשורים.

מדוע ביר-טוויל לא שייך לא למצרים ולא לסודאן

סכסוך מהמאה ה-19 שלא הסתיים עד היום

הסיבה לאנומליה זו נעוצה בתקופת ההשפעה הבריטית. בשנת 1899 נקבע הגבול בין מצרים לסודאן על פי המקביל ה-22. אולם כבר בשנת 1902 המנהל הבריטי הנהיג תוכנית ניהול אחרת: משולש חלאיב עבר לניהול סודאן, וביר-טוויל לניהול מצרים.

מאוחר יותר, כאשר שתי המדינות הפכו לעצמאיות, החל סכסוך על איזו קו צריך להיחשב חוקי. מצרים מתעקשת על גבול 1899, כי במקרה כזה משולש חלאיב צריך להשתייך לה. סודאן, מצידה, מסתמכת על הקו המנהלי של 1902, שכן הוא נותן לה בסיס לטעון לאותו משולש חלאיב.

כתוצאה מכך נוצרה כמעט סיטואציה בינלאומית ייחודית. כל מדינה בוחרת את המפה שמתאימה לה ביותר. אבל יחד עם זאת, שתי הצדדים למעשה מוותרים על ביר-טוויל, כי הכרה בשטח זה כשלם תחליש אוטומטית את עמדתם לגבי משולש חלאיב היקר והאסטרטגי.

מדוע הסיפור הזה מעניין את ישראל

לישראל אזורים אפורים כאלה על המפה יש משמעות לא אקדמית, אלא מעשית לחלוטין. כל שטח עם סטטוס מטושטש ושליטה חלשה יכול עם הזמן להפוך למרחב של כלכלה צללית, כרייה בלתי חוקית, נתיבי נשק וקונפליקטים מקומיים של אינטרסים.

לכן ביר-טוויל יש לראות לא כקוריוז מעניין מגיאוגרפיה בית ספרית, אלא כדוגמה לאיך היעדר שיפוט ברור יוצר חוסר יציבות ארוך טווח. באזור שבו שאלות גבולות וביטחון לעיתים קרובות מכתיבות את סדר היום הפוליטי לשנים קדימה, אנומליות כאלה תמיד ראויות לתשומת לב מיוחדת.

האם יש שם אנשים ומה מסתיר המיתוס על “אדמה ריקה”

מדוע ביר-טוויל לא ניתן להיחשב כבלתי מאוכלס לחלוטין

במבט ראשון יכול להיראות שמדובר בשטח ריק לחלוטין. אכן, ביר-טוויל הוא אזור מדברי קשה ללא תשתית מדינתית רגילה, ללא דרכים מפותחות וללא אוכלוסייה קבועה מאושרת רשמית.

אבל התמונה האמיתית מורכבת יותר.

לפי התיאורים הקיימים, באזור זה עשויים להיות יישובים זמניים וחצי קבועים הקשורים לכריית זהב ולחיים שבטיים. האדמה, שאף אחד לא רוצה להכיר בה על הנייר, למעשה לא בהכרח ריקה. כאן פועלים כללים מקומיים, אינטרסים מקומיים ומבנים לא פורמליים, שיכולים להיות לא ברורים לצופה חיצוני.

מדווח כי שבט אבאדה רואה בשטח זה את סביבתו ההיסטורית. בנוסף, שם עובדים אנשים הקשורים לכריית זהב, כלומר לביר-טוויל יש לא רק ממד גיאוגרפי אלא גם כלכלי. זה חשוב במיוחד, כי בשדה הציבורי שטחים כאלה לעיתים קרובות רומנטיים, מציגים אותם כמקום חופשי לחיים חדשים, דגל והצהרות רועשות. בפועל, מרחבים כאלה כמעט תמיד מתגלים כמורכבים יותר, קשים ומסוכנים.

כאן בדיוק רואה Nikk.Agency את המשמעות המרכזית של סיפור ביר-טוויל: “אדמה של אף אחד” לעיתים רחוקות מאוד היא באמת של אף אחד. אם המדינה נעדרת פורמלית, זה לא אומר שאין שם אנשים, משאבים, קונפליקטים ואלה שמוכנים להגן על האינטרסים שלהם.

אדמה ללא בעלים מוכר, אך לא ללא שליטה

ביר-טוויל מראה חוקיות חשובה: במקום שבו נחלש הריבונות הפורמלית, מתחזקים במהירות מבנים לא פורמליים. אלה יכולים להיות בריתות שבטיות, קבוצות כרייה, מתווכים מסחריים או רשתות חמושות, שהשפעתם לא מוצגת על המפות הרשמיות, אך מורגשת במקום בצורה ברורה מאוד.

למזרח התיכון והאזורים הסמוכים לו מנגנון כזה אינו חדש מזה זמן רב. כאשר בשטח אין שליטה מדינתית שקופה, היא מתחילה להיקבע לא על ידי מסמכים, אלא על ידי כוח, גישה למשאבים ויכולת לשמור על השפעה. בדיוק מסיבה זו אפילו מדבר שנראה חסר תועלת יכול לרכוש משקל פוליטי וכלכלי.

מדוע ביר-טוויל מושך הרפתקנים, אך לא יהפוך למדינה חדשה

ממלכות שהוכרזו עצמאית ואשליה יפה

בגלל הסטטוס הייחודי של ביר-טוויל, הוא מזמן מושך אנשים שחולמים להכריז על עצמם כמייסדי מדינה חדשה. בשנים שונות ניסו לקשור לשם רעיונות על ממלכה פרטית, מדינה פרטית או ריבונות סמלית.

סיפורים כאלה הופכים במהירות לוויראליים, כי הם נשמעים מרשימים. אדמה של אף אחד, דגל על החול, תואר רועש, אגדה יפה לאינטרנט. אבל בפוליטיקה בינלאומית אמיתית, מחוות כאלה כמעט ולא משמעותיות.

מצרים וסודאן יכולות להתווכח זו עם זו במשך עשורים, אך זה לא אומר שהן יאפשרו להופיע בשטח המחלוקת מדינה חדשה מוכרת. יתר על כן, אם אי פעם ייפתר סופית שאלת הגבול, ביר-טוויל, ככל הנראה, פשוט יעבור לשליטת אחת משתי המדינות.

לא סיפור על חופש, אלא שיעור לאזור

הסיפור של ביר-טוויל מעניין לא בגלל שבמקום כלשהו על הפלנטה נשארה פיסת אדמה חופשית. הוא חשוב כי הוא מראה איך החלטות קולוניאליות מהעבר ממשיכות להשפיע על גבולות מודרניים, קונפליקטים וביטחון.

לקורא הישראלי יש כאן מסקנה מובנת ומעשית. באזורים רגישים אסטרטגית בעולם, ריקנות על המפה כמעט אף פעם לא נשארת ריקנות במציאות. היא מתמלאת במשאבים, אינטרסים, תחרות ומאבק על שליטה.

לכן ביר-טוויל אינו שטח רומנטי ללא בעלים, אלא דוגמה חיה לאיך חוסר התאמה גבולית ישנה הופכת לבעיה גיאופוליטית ארוכה, שעדיין שומרת על משמעות הרבה מעבר לגבולות המדבר עצמו.