טאקר קרלסון, טראמפ ונתניהו: כיצד הביקורת על ישראל הופכת לתיאוריית קונספירציה אנטישמית ישנה

בפוליטיקה האמריקאית שוב עלה נושא מסוכן: הוויכוח על המלחמה, ישראל, איראן ודונלד טראמפ החל להתרחק מתחום העובדות, ההחלטות והאחריות, וללכת לכיוון המיתוסים האנטישמיים הישנים על ‘שליטה סודית’ ו’ההשפעה היהודית’. במרכז הסיפור הזה נמצא טאקר קרלסון – אחד הקולות הבולטים של הימין האמריקאי, שבראיון ל-The New York Times הציג למעשה את טראמפ לא כנשיא עצמאי, אלא כאדם שנמצא תחת שליטתו של בנימין נתניהו.

הניסוחים של קרלסון לא היו רק חדים. הם נבנו כך שיגרמו לקהל להכיר תמונה מוכרת: מנהיג אמריקאי חזק, אך כאילו לא חופשי, מאחוריו פועל פוליטיקאי זר ותומכיו בארה”ב. כאן הביקורת הפוליטית מתחילה לעבור לז’אנר אחר – לקונספירציה, שבה ישראל כבר לא בעלת ברית, לא שותפה שנויה במחלוקת ולא אובייקט לדיון קשה, אלא כביכול כוח נסתר שמנהל את וושינגטון.

לקהל הישראלי השיחה הזו חשובה לא רק בגלל שמו של נתניהו. היא מראה כמה מהר הביקורת על ממשלת ישראל מסוימת יכולה להיות מוחלפת בשפה הישנה של חשדות כלפי יהודים בכלל.

כאשר הוויכוח על המלחמה הופך למיתוס על ‘שליטה’

טאקר קרלסון הצהיר שבזמן קבלת ההחלטה על תקיפה באיראן, טראמפ נראה יותר ‘בן ערובה’ מאשר מנהיג ריבוני. לאחר מכן הוא הבהיר שלדעתו, הנשיא הוחזק כבן ערובה על ידי בנימין נתניהו ותומכיו הרבים בארה”ב. לאחר מכן נשמעה אמירה קשה עוד יותר: ‘זה עבדות. זו שליטה מוחלטת של אדם אחד על אחר’.

מילים כאלה נבחרו לא במקרה.

אפשר להתווכח על מי בדיוק דחף את ארה”ב לקו קשה נגד איראן. אפשר לדון באינטרסים של ישראל, בעמדת הממשל האמריקאי, בלחץ של בעלי ברית, בתפקיד המודיעין, בפחד מתוכנית הגרעין של טהראן ובחישוב הפוליטי של טראמפ עצמו. כל זה דיון פוליטי נורמלי.

אבל כאשר במקום ניתוח מופיעה דמות של נשיא ‘משועבד’, שלכאורה נשלט על ידי ראש ממשלת ישראל, זה כבר לא פוליטיקה. זה שפה שהשתמשו בה במשך מאות שנים נגד יהודים: השפעה נסתרת, כוח זר, רשתות סודיות, שליטה על מדינות.

אפשר לבקר את נתניהו – אבל לא להפוך אותו לדמות דמונית

יש על מה לבקר את בנימין נתניהו. בישראל יודעים זאת היטב ללא רמזים מטאקר קרלסון.

מאשימים אותו באחריות פוליטית לכישלונות לפני ה-7 באוקטובר, בעיכוב החלטות בעזה, בקונפליקט עם מוסדות דמוקרטיים, בתלות בשותפים ימניים קיצוניים, בקו קשה כלפי איראן ובכך שהפוליטיקה הישראלית בשנים האחרונות נראית יותר ויותר כסדרת משברים ללא אסטרטגיה ברורה.

אבל דבר אחד הוא לנתח את פעולות ראש הממשלה, את ממשלתו, את הטעויות, האינטרסים והתוצאות.

דבר אחר לגמרי הוא לתאר אותו כ’רוספוטין יהודי’, שלכאורה שולט בנשיא ארה”ב. הצגה כזו לא עוזרת להבין את המלחמה, את איראן, את עזה או את הברית האמריקאית-ישראלית. היא רק מוציאה אל פני השטח קלישאות ישנות ומאוד מסוכנות.

איראן, ישראל והפילוג האמריקאי: מדוע הנושא הפך לרעיל

שאלת איראן היא כבר זמן רב אחת הנושאים המרכזיים עבור נתניהו. הוא דיבר במשך עשורים שישראל לא צריכה לאפשר לטהראן להשיג נשק גרעיני, אפילו אם זה ידרוש כוח. זו לא עמדה סודית, לא קונספירציה מאחורי הקלעים ולא מזימה פתאומית. זו קו פומבי של ראש ממשלת ישראל, סביבו מתנהלים ויכוחים כבר זמן רב בתוך ישראל, בארה”ב ובזירה הבינלאומית.

לכן הגרסה שנתניהו ניסה לשכנע את טראמפ לפעול בקשיחות רבה יותר, אינה נראית פנטסטית בפני עצמה. מנהיגים פוליטיים משכנעים בעלי ברית, לוחצים, מתמקחים, משתמשים בטיעונים ובאיומים. כך עובדת מדיניות חוץ.

הבעיה מתחילה כאשר טראמפ מאבד לחלוטין את הסובייקטיביות.

קרלסון למעשה מסיר מהנשיא האמריקאי את האחריות על החלטתו שלו. אם התקיפה באיראן מעוררת חוסר שביעות רצון בקרב חלק מהחברה האמריקאית, נוח יותר לומר שטראמפ ‘נאלץ’. אז האשם אינו המנהיג האמריקאי עצמו, לא הממשל שלו, לא מערכת קבלת ההחלטות האמריקאית, אלא שחקן חיצוני – ישראל ו’תומכיה’.

עבור תומכי טראמפ זה נוח פסיכולוגית. עבור קונספירולוגים אנטישמיים – כמעט אידיאלי.

מדוע ישראל שוב הופכת להסבר נוח לטעויות של אחרים

לארה”ב יש אינטרסים משלה במזרח התיכון. לפוליטיקה האמריקאית יש היסטוריה משלה של קונפליקט עם איראן. לטראמפ יש סגנון אישי בקבלת החלטות, בהפגנת כוח ובו זמנית בהעברת אחריות כאשר התוצאות הופכות לא נוחות.

אבל קרלסון מעביר את מרכז הכובד לישראל.

זה מה שמסוכן. בלוגיקה כזו ישראל הופכת לא למדינה עם אינטרסים, טעויות וחישובים משלה, אלא לאשמה אוניברסלית. אם המלחמה אינה פופולרית – ישראל אשמה. אם הנשיא טעה – שלטו בו. אם הפוליטיקה האמריקאית נקלעה למבוי סתום – אז מישהו מבחוץ משך בחוטים.

לקהל הישראלי יש כאן אות כואב. גם כאשר מדובר בפוליטיקאי מסוים, הסכמות אנטישמיות ישנות מתרחבות במהירות: מנתניהו – ל’תומכים פרו-ישראלים’, מהם – ליהודים אמריקאים, מביקורת פוליטית – לחשד בנאמנות.

לכן Nikk.Agency – חדשות ישראל | Nikk.Agency רואה בסיפור הזה לא רק שערורייה נוספת סביב מגיש טלוויזיה אמריקאי, אלא כסימפטום מדאיג: בארה”ב גוברת העייפות ממלחמות המזרח התיכון, אך חלק מהדמויות הציבוריות מנסות לכוון את העייפות הזו לכיוון הסברים אנטישמיים.

הסכנה לא רק מימין: פלטפורמה משותפת חדשה נגד ישראל

הדבר הכי לא נעים בסיפור הזה – הוא לא מוגבל למחנה MAGA אחד. הספקנות כלפי הברית האמריקאית-ישראלית גוברת גם מימין וגם משמאל. ההבדל הוא רק בשפה, אבל לפעמים השפה הזו מתחילה להתקרב בצורה חשודה.

הימין הבדלני אומר: אמריקה לא צריכה להילחם שוב עבור אינטרסים זרים.

השמאל הפרוגרסיבי אומר: ארה”ב לא צריכה לממן את מדיניות ישראל, במיוחד על רקע המלחמה בעזה ומספר הקורבנות הפלסטינים העצום.

שתי העמדות יכולות להיות חלק מדיון דמוקרטי נורמלי. אפשר להתנגד לסיוע צבאי לישראל. אפשר לדרוש תנאים, פיקוח, דיווח, שינוי מדיניות בעזה, בחינה מחדש של שיתוף פעולה צבאי או לחץ על ממשלת נתניהו.

אבל כאשר לטיעונים האלה מתווספת הרעיון שישראל ‘מושכת’, ‘שולטת’, ‘סוחטת’ או ‘משעבדת’ את אמריקה, הוויכוח משנה את טבעו.

קרלסון נותן לקונספירציה אריזה פוליטית

בכתבה מודגש שקרלסון כבר קודם קידם גרסאות מוזרות על תפקיד ישראל, חב”ד, המלחמה עם איראן ואפילו נושאים דתיים סביב ירושלים. הוא גם דיבר על היכולת ‘העל-טבעית’ של טראמפ להשיג ציות מפקידיו והשתמש בשפה שמסיטה את השיחה מהפוליטיקה למיסטיקה.

זה הופך את המצב למסוכן עוד יותר.

כאשר פרשן פוליטי מתחיל לתאר יחסים בינלאומיים כמאבק של כוחות סודיים, השפעה קסומה, דימויים דתיים ושליטה נסתרת, הקהל מפסיק לחפש מסמכים, החלטות, פרוטוקולים, אינטרסים ואחריות. מציעים לו תמונה פשוטה: יש ‘הם’, שמנהלים את המתרחש.

ובתמונות כאלה היהודים לעיתים קרובות מדי מוצאים את עצמם מואשמים.

מדוע לדמוקרטים ולרפובליקנים יהיה צורך לבחור

הפוליטיקה האמריקאית נכנסת כעת לתקופה שבה שאלת ישראל כבר אינה קונצנזוס אוטומטי. יותר ויותר דמוקרטים תומכים בהגבלות על הסיוע הצבאי. חלק מהרפובליקנים פונים לבדלנות. בוחרים צעירים מסתכלים אחרת על עזה, איראן ומחיר הבריתות. זו מציאות שישראל לא יכולה להתעלם ממנה.

אבל בדיוק בגלל זה גבולות השפה הופכים לקריטיים.

אם הרפובליקנים מוכנים להשתמש בקהל של קרלסון, הם יצטרכו לענות אם הם מקבלים יחד איתו את המטען האנטישמי שלו.

אם הדמוקרטים רוצים לבקר את ישראל מעמדות מוסריות וזכויות אדם, הם יצטרכו להפריד במיוחד בין ביקורת פוליטית לרמיזות על ‘השפעה יהודית’ ו’שליטה נסתרת’.

אחרת שני הצדדים מסתכנים להגיע לאותה נקודה מלוכלכת – ללגיטימציה של אנטישמיות במסווה של מאבק למען שלום, כלכלה, עצמאות אמריקה או זכויות אדם.

סיום הסיפור הזה עדיין פתוח. אבל כבר עכשיו רואים את העיקר: הביקורת על ישראל רק תתחזק, במיוחד על רקע המלחמה, איראן ומשבר האמון בנתניהו. השאלה היא אחרת – האם הביקורת הזו תישאר בתחום הפוליטיקה או תעבור סופית לקונספירציה.

עבור ישראל, ארה”ב והקהילות היהודיות זה לא ויכוח מופשט על רטוריקה. זהו שאלה של ביטחון, בריתות וכמה מהר מיתוסים ישנים יכולים לחזור בעידן המידע החדש – לא דרך עלונים שוליים, אלא דרך ראיונות, פודקאסטים, תוכניות פוליטיות ומיליוני צפיות.