אוקראינה מסתכלת על הניסיון של ישראל: איך המדינה צריכה ללוות את משפחות החיילים שנפלו

באוקראינה שוב מעלים שאלה שלא ניתן לצמצם רק לתשלומים, מסמכים ומעמדים פורמליים. מדובר במשפחות של מגיני המדינה שנהרגו – על איך המדינה מודיעה להם את החדשות הנוראות ביותר, מי נשאר לצידם אחרי ההלוויה ולמה התמיכה לא יכולה להסתיים בפיצוי אחד.

בכתבה של NV מ-22 ביוני 2026, הקונסול הכבוד של מדינת ישראל באזור המערבי של אוקראינה אולג וישניאקוב כותב (אוק’) על כך שמערכת התמיכה האוקראינית למשפחות החיילים שנהרגו מתפתחת, אך עדיין לא אחידה: הרבה תלוי באזור, באנשים ספציפיים, במינהל המקומי, בחלקים, במתנדבים וביכולת של המשפחה לעבור את הדרך הבירוקרטית בעצמה. כדוגמה לאוקראינה, הוא מציע ללמוד בקפידה את הניסיון הישראלי – מערכת צה”ל ומדינת ישראל, שבה העבודה עם משפחות החיילים שנהרגו הפכה מזמן לחלק מהאחריות הלאומית.

לישראל הנושא הזה מובן במיוחד. כמעט כל משפחה ישראלית קשורה בדרך זו או אחרת לצבא, למילואים, למלחמה, לפיגועים, לפינוי, להלוויות, לציפייה לחדשות ולדאגה לקרובים. לכן, השיחה על איך אוקראינה יכולה לאמץ את הפרקטיקות הישראליות אינה דיון הומניטרי מופשט. זהו שאלה על איך המדינה מתנהגת ברגע שבו אזרח נתן את חייו עבורה.

נאנווסטי – חדשות ישראל רואה את הנושא הזה לא רק כבעיה פנימית אוקראינית, אלא גם כדוגמה חשובה להחלפת ניסיון בין ישראל לאוקראינה. בדרך כלל מדינות מדברות זו עם זו על חימוש, דיפלומטיה, ביטחון וטכנולוגיות. אבל יש עוד תחום שבו ישראל יכולה להיות חשובה במיוחד לאוקראינה: תרבות הזיכרון הממלכתית וליווי משפחות אלה שנהרגו במלחמה.

לא שיחה ולא הודעה: איך צריכה להגיע החדשה הנוראה

אחד הדגשים המרכזיים במאמר הוא סדר ההודעה הרשמית על מותו של חייל.

באוקראינה, משפחות לעיתים קרובות למדו על מות קרובם משיחת טלפון, הודעות במסנג’רים, פוסטים ברשתות החברתיות או מחברים לשירות. גם אם זה קרה לא מתוך כוונה רעה, ההשלכות יכולות להיות קשות: האדם קיבל מכה ללא הכנה, ללא רופא, ללא פסיכולוג, ללא נציג המדינה שיכול להסביר מה קרה ומה יהיה הלאה.

המודל הישראלי מאורגן אחרת. בצה”ל קיימת מערכת נפרדת להודעה למשפחות החיילים שנהרגו. לפי הנתונים שהובאו במאמר NV, יחידת ההודעה מונה כ-1800 איש, הוקמה עוד בשנת 1948, והחלה להתפתח במיוחד לאחר מלחמת יום הכיפורים בשנת 1973.

זה לא פשוט “מישהו הגיע והודיע”. בפרקטיקה הישראלית מגיעים למשפחה אנשים מוכנים: קצין, רופא, פסיכולוג, לפעמים נציג היחידה. המשימה של קבוצה כזו היא לא רק לומר את המשפט הטרגי, אלא גם להחזיק את האדם ברגעים הראשונים אחרי המכה.

לאוקראינה זה יכול להפוך לאחד הסטנדרטים המרכזיים. משפחת המגן שנהרג לא צריכה ללמוד על מות הבן, הבעל, האב או האח ממקור מקרי. המדינה חייבת להגיע באופן אישי, בכבוד ובמקצועיות.

למשפחה לא צריך משרד, אלא אדם מלווה

הרעיון החשוב השני הוא מוסד הליווי הקבוע.

לאחר מותו של חייל, למשפחה מתחיל לא רק אבל, אלא גם דרך קשה: מסמכים, תשלומים, הלוויות, מעמד, הטבות, קשר עם היחידה הצבאית, שאלות רפואיות, עזרה פסיכולוגית, ילדים, דיור, לימודים, עבודה, זיכרון על הנפטר. במציאות זה לעיתים קרובות הופך למאבק נפרד.

בישראל, המשפחה לא צריכה לחפש את כל הדלתות בעצמה. ממונה לה מתאם שעוזר לעבור את השלבים הבירוקרטיים והחברתיים. זה משנה באופן עקרוני את הפילוסופיה של התמיכה: לא המשפחה רודפת אחרי המדינה, אלא המדינה מגיעה למשפחה.

לאוקראינה זה חשוב במיוחד. המלחמה נמשכת מאז 2014, ולאחר 24 בפברואר 2022 מספר המשפחות של החיילים שנהרגו הפך עצום. אי אפשר לצפות שכל אם, אישה או ילד יוכלו להבין בעצמם את כל ההליכים, במיוחד בחודשים הראשונים לאחר האובדן.

אוקראינה צריכה לא רק חוק על תשלומים. צריך אדם שאחראי על משפחה מסוימת ולא נעלם אחרי ההלוויה.

למה כסף לא סוגר את הכאב

פיצוי חשוב. תשלומים חשובים. הטבות חשובות. אבל הם לא מחליפים ליווי אנושי.

אם המשפחה קיבלה כסף, אבל נשארה לבד עם הטראומה, הבירוקרטיה, הילדים, החובות, המחלות והזיכרון, המדינה לא ביצעה את משימתה. בזה טמון הלקח המרכזי מהניסיון הישראלי.

בישראל, התמיכה במשפחות החיילים שנהרגו כוללת לא רק את החלק הכספי. מדובר בעזרה פסיכולוגית, עובדים סוציאליים, תמיכה רפואית, עזרה לילדים, תוכניות חינוכיות, קבוצות תמיכה הדדית, ליווי באזכרות, השתתפות המדינה בשימור הזיכרון. לאחר 7 באוקטובר 2023, המערכת הזו הפכה לעוד יותר רלוונטית והורחבה לקטגוריות חדשות של משפחות נפגעות.

אוקראינה תצטרך לבנות לא מנגנון זמני “לתקופת המלחמה”, אלא מערכת ארוכת טווח לעשורים. כי משפחות הנפטרים יחיו עם האובדן הזה כל חייהם. ילדים יגדלו בלי הורים. הורים יזדקנו בלי בנים ובנות. נשים ובעלים יאספו מחדש את חייהם אחרי האובדן.

התמיכה הממלכתית צריכה להיות ארוכה כמו הזיכרון עצמו.

ילדי המגינים שנהרגו – אחריות נפרדת של המדינה

מקום מיוחד בנושא הזה תופסים הילדים.

לילד, מותו של אב או אם במלחמה הוא לא רק טרגדיה משפחתית. זהו אירוע שמשפיע על החינוך, הבריאות, המצב הפסיכולוגי, תחושת הביטחון, המקצוע העתידי והיחס למדינה.

אם ילד של חייל שנהרג צריך להוכיח בעצמו את זכותו לעזרה, לחפש אישורים, לחכות לתשובת פקידים ולהיות תלוי בהחלטות מקריות, המערכת לא עובדת נכון. בנושא הזה אוקראינה יכולה להשתמש בגישה הישראלית: זכויות הילדים של הנפטרים צריכות להיכלל אוטומטית וללוות את הילד בשלבים שונים של החיים.

זה לא צדקה. זה חובה.

מדובר בעזרה פסיכולוגית, תוכניות חינוכיות, מלגות, עזרה בקבלה, ליווי רפואי, תוכניות קיץ, תמיכה בתחילת הדרך המקצועית. בישראל, מנגנונים כאלה הם חלק מתרבות רחבה יותר של יחס למשפחות הנופלים. אוקראינה יכולה להתאים את הניסיון הזה למציאות שלה, לממדי המלחמה וליכולות התקציב.

אבל העיקרון המרכזי צריך להישאר ללא שינוי: ילד של מגן שנהרג לא צריך להפוך למבקש.

הזיכרון – לא רק עניין של המשפחה

חלק חשוב נוסף מהניסיון הישראלי הוא הזיכרון הממלכתי.

בישראל קיים אתר יזכור – אנדרטה דיגיטלית לחיילים שנהרגו. זה לא רק מאגר נתונים. זה חלק מתרבות הזיכרון הלאומית, שבה שם האדם לא נעלם אחרי ההלוויה והטקסים הרשמיים. במאמר NV מודגש שבישראל הזיכרון על הנופלים לא נשאר רק למשפחה: המדינה לוקחת על עצמה את החובה לשמר את הזיכרון הזה בפומבי.

לאוקראינה הכיוון הזה חשוב גם כן. כבר עכשיו בערים שונות, קהילות, בתי ספר, אוניברסיטאות ויוזמות מתנדבים נוצרים פרויקטים זיכרוניים, ספרי זיכרון, דפים דיגיטליים, דוכנים, טקסים, סרטים, ארכיונים. אבל אם יוזמות כאלה נשארות רק על כתפי המתנדבים והקרובים, המערכת תהיה מקוטעת.

אוקראינה צריכה גישה ממלכתית אחידה: שם כל מגן שנהרג צריך להישמר בכבוד, בדיוק ולתמיד.

לישראל זה מובן ברמת הניסיון הלאומי. ביום הזיכרון לחללי מערכות ישראל ונפגעי פעולות האיבה, המדינה עוצרת לא באופן סמלי, אלא באמת. אנשים עומדים בזמן הצפירה, מגיעים לבתי הקברות הצבאיים, יודעים שמאחורי ביטחון המדינה עומדים שמות, משפחות וגורלות ספציפיים.

אוקראינה גם יוצרת את תרבות הזיכרון שלה בתנאי מלחמה גדולה. וכאן הניסיון הישראלי יכול להיות לא תבנית להעתקה, אלא כיוון: הזיכרון צריך להיות ממלכתי, חי ואנושי.

ארבע משימות לאוקראינה

אם לסכם את ההצעות לצעדים מעשיים, לאוקראינה מתבהרות ארבע משימות מפתח.

הראשונה – להגן על רגע ההודעה על המוות. המשפחה צריכה ללמוד על מות החייל רק דרך ערוץ רשמי, מוכן ואנושי. לא דרך טלגרם, לא דרך שכנים, לא דרך שמועות, לא דרך שיחת טלפון מקרית.

השנייה – ליצור מוסד מלא של קצינים או מתאמים לליווי. לכל משפחה צריך להיות נציג אחראי של המערכת, שיודע את מצבה ועוזר לא יום אחד, אלא כמה שצריך.

השלישית – לעבור מתשלומים חד פעמיים לתמיכה ארוכת טווח. כסף חשוב, אבל המערכת צריכה לכלול פסיכולוגיה, רפואה, עזרה חברתית, דיור, חינוך, שיקום ותמיכה בחיי היומיום.

הרביעית – להפוך את הילדים של החיילים שנהרגו לעדיפות ממלכתית נפרדת. זכויותיהם צריכות לפעול אוטומטית, ללא בירוקרטיה משפילה והוכחה מתמדת של המובן מאליו.

נאנווסטי – חדשות ישראל סבורה שדווקא נושאים כאלה מראים את עומק הקשר בין ישראל לאוקראינה. הניסיון הישראלי חשוב לא רק בתחום הביטחון, הצבא או הטכנולוגיות. הוא חשוב גם בשאלה שנמצאת עמוק יותר מכל פוליטיקה: איך המדינה מתייחסת לאלה שנהרגו בהגנתה, ולאלה שנשארו אחריהם לחיות.

למה זה חשוב לישראל ולאוקראינה

אוקראינה היום עוברת חוויה שישראל מכירה מזה עשורים: מלחמה ממושכת, איום מתמיד, אבדות, פצועים, משפחות מגויסות, ילדים שגדלים בצל המלחמה, וחברה שנאלצת ללמוד לחיות עם הכאב, מבלי להפוך אותו לאדישות.

אבל דווקא כאן נפתח מרחב לשותפות אמיתית. לא רק צבאית ודיפלומטית, אלא גם אנושית.

ישראל יכולה לשתף את אוקראינה במה שנרכש במחיר יקר: איך לדבר עם משפחות הנופלים, איך לא להשאיר אותן לבד עם המשרדים הממלכתיים, איך לשמר את הזיכרון, איך לתמוך בילדים, איך לבנות מערכת שעובדת לא על הנייר, אלא בחיים האמיתיים.

אוקראינה, מצידה, כבר יוצרת ניסיון משלה – דרך מתנדבים, קהילות, חיילים, פסיכולוגים, יוזמות מקומיות ומשפחות שהופכות בעצמן לקול הזיכרון. אבל עכשיו הניסיון הזה צריך להיאסף למערכת ממלכתית חזקה.

כי ניצחון הוא לא רק שטחים משוחררים וערים משוקמות. זה גם היכולת של המדינה לזכור את הנופלים שלה, להגן על משפחותיהם ולא להטיל את הכאב על אלה שכבר שילמו את המחיר הגבוה ביותר.

המסקנה פשוטה וקשה בו זמנית: אם אדם נהרג עבור המדינה, המדינה לא רשאית להיעלם מחיי משפחתו.