הקרמלין עצמו הודה בכישלון ‘רוח אנקורידג’: מוסקבה ציפתה לעסקה על דונבאס, אך קיבלה אכזבה

בדיפלומטיה הרוסית הופיע מונח עצבני חדש – ליתר דיוק, מונח ישן שהחל להתפרק לנגד עינינו. מדובר במה שנקרא “רוח אנקורידג’” – נוסחה שמוסקבה ניסתה להסביר במשך כמעט שנה, כאילו לאחר פגישת דונלד טראמפ ופוטין באלסקה נוצרה הבנה מיוחדת בין ארה”ב לרוסיה לגבי אוקראינה.

כעת רוסיה עצמה למעשה מודה: המבנה הזה לא עבד.

בימים האחרונים כמה בכירים רוסים הצהירו כי ארצות הברית לכאורה לא קיימה את “ההבנות” או “ההסכמות” שהושגו בפגישה באנקורידג’. מוסקבה מדברת יותר ויותר על אכזבה מהקו האמריקאי, למרות שארה”ב לא אישרה בפומבי את קיומן של התחייבויות כאלה.

מה מוסקבה כינתה “רוח אנקורידג'”

באופן פורמלי הביטוי נשמע כמעט דיפלומטי. למעשה הוא ביצע משימה שונה לחלוטין.

תחת “רוח אנקורידג'” הקרמלין הבין את תפיסתו שטראמפ היה מוכן לכאורה לקבל את הדרישה הרוסית המרכזית: אוקראינה צריכה לוותר על כל דונבאס, כולל שטחים שרוסיה לא שולטת בהם, ובתמורה מוסקבה תעצור זמנית את ההתקדמות בחזיתות אחרות. כך מתארת רויטרס את הפרשנות הרוסית לתוצאות הפגישה באלסקה.

חשוב דבר אחר: זו לא הייתה עסקה שהוכרזה רשמית. לא היה מסמך שפורסם. לא היה אישור מצד וושינגטון שארה”ב הסכימה להכיר בזכות הרוסית על דונבאס או לכפות על אוקראינה לסגת משטחה שלה.

אבל עבור הקרמלין זה היה מספיק כדי לבנות מסגרת תעמולתית.

מוסקבה הציגה את המצב כאילו השלום כבר כמעט מוסכם, אבל מפריעים אוקראינה, אירופה, “מפלגת המלחמה” וכל מי שלא מוכן לקבל את התנאים הרוסיים. זו הייתה דרך נוחה ללחוץ: אם קיימת “רוח אנקורידג'”, אזי קייב לכאורה צריכה רק להסכים עם מה שכבר הוחלט עבורה על ידי שחקנים גדולים יותר.

למעשה, לוגיקה כזו אינה קשורה לשלום בר קיימא. זו לוגיקה של כפייה.

מדוע ההצהרות הרוסיות הפכו לחדות יותר דווקא עכשיו

בתחילה עוזרו של פוטין, יורי אושקוב, הצהיר כי צד אחד לכאורה נשאר מחויב ל”הבנות” אנקורידג’, והצד השני לא הצליח למלא את חלקו. מאוחר יותר הוא הוסיף כי רוסיה כבר לא מצפה למימוש ההסכמות הללו, אלא מחכה ל”ניצחון” ולמימוש מטרותיה שלה.

לאחר מכן סרגיי לברוב הלך רחוק יותר והחל למעשה להציג את הפגישה באלסקה כמניפולציה אמריקאית אפשרית שאפשרה לזכות בזמן לחימוש מחדש של אוקראינה. סגנו סרגיי ריאבקוב גם הצהיר על נסיגה של ארה”ב מ”הבנות בסיסיות”, אם כי הדגיש כי הקשרים עם וושינגטון יימשכו.

זו שינוי חשוב בטון.

בעבר הקרמלין האשים יותר את אוקראינה: קייב לכאורה לא רוצה שלום, זלנסקי לכאורה מפריע להסכמות, אירופה לכאורה דוחפת למלחמה. כעת חלק מהכעס מועבר לארה”ב. מוסקבה כאילו מודה: הלחץ האמריקאי הצפוי על אוקראינה לא התרחש בצורה שציפו בקרמלין.

עבור התעמולה הרוסית זה רגע לא נעים. כמעט שנה היא הסבירה לקהל הפנימי שטראמפ מבין את רוסיה טוב יותר מאשר המנהיגים האירופיים, ושוושינגטון יכולה להפוך לכלי לעיצוב המלחמה בתנאים הרוסיים. אבל אם ארה”ב לא מקיימת את מה שמוסקבה ראתה כ”הבנות”, אזי כל המבנה מאבד משמעות.

הכישלון העיקרי של הקרמלין – אינו דיפלומטי, אלא פסיכולוגי

רוסיה קיוותה שניתן יהיה לתפוס אותה כצד שרק רוצה “לקבע את המציאות על הקרקע”. אבל המציאות כאן שונה: מוסקבה דורשת לא רק הכרה בשטחים שכבר נכבשו, אלא גם העברת מה שהיא לא הצליחה לכבוש במלואו.

זה לא פשרה. זו ניסיון להשיג דרך משא ומתן את מה שלא הצליחו להשיג בכוח צבאי.

לכן התלונות על קריסת “רוח אנקורידג'” נראות לא כהצטערות על שלום שלא התממש, אלא ככעס על כניעה שלא התממשה של אוקראינה.

כאן עולה השאלה המרכזית עבור הקהל הישראלי. נאנובסטי — חדשות ישראל רואה באירועים כאלה לא רק כעוד ויכוח דיפלומטי סביב אוקראינה, אלא גם כמדד לאופן שבו משטרים אוטוריטריים משתמשים בשפת המשא ומתן. הם מדברים על “שלום”, אבל במילה זו הם לעיתים קרובות מתכוונים לקיבוע הכיבוש, הענשת הקורבן ותגמול התוקפן.

מדוע זה חשוב לישראל

במבט ראשון הוויכוח על “רוח אנקורידג'” עשוי להיראות רחוק מישראל. אבל זה לא כך.

ישראל יודעת היטב שנוסחאות ביטחון, גבולות ותיווך אינן מופשטות. כאשר צד אחד תוקף, כובש, הורג, ואז דורש להכיר בתוצאה של לחץ כוחני כבסיס ל”שלום”, מדובר לא בדיפלומטיה אלא בלגליזציה של אלימות.

המקרה האוקראיני חשוב לישראל גם משום שסביבו ניתן לראות כיצד רוסיה עובדת עם מתווכים בינלאומיים. מוסקבה מנסה ליצור תחושה שהמעצמות הגדולות יכולות להסכים ביניהן, והמדינה שנגדה מתנהלת מלחמה צריכה רק לקבל את התוצאה. זה עיקרון מסוכן לכל מדינה שחיה בסביבה אזורית מורכבת ותלויה בתמיכה בינלאומית, בריתות וזכות להגנה עצמית.

אם מחר לוגיקה כזו תהפוך לנורמה, אז כל תוקפן יוכל לומר: “אנחנו מוכנים לשלום אם ישאירו לנו את כל מה שכבשנו ועוד קצת למעלה”. לאחר מכן יאשימו את הקורבן לא בכך שהוא מגן על עצמו, אלא בכך שהוא “מפריע להסכם”.

לישראל זו נושא רגיש במיוחד. המדינה מתמודדת כל הזמן עם ניסיונות של שחקנים חיצוניים לפשט את המציאות, ללחוץ על הביטחון ולהחליף את שאלת ההגנה בשאלת הנוחות הפוליטית. לכן המצב האוקראיני – זו לא רק סיפור אוקראיני. זה דוגמה לאופן שבו המערכת הבינלאומית נבחנת על יכולתה להבחין בין משא ומתן לסחיטה.

מה המשמעות של הרטוריקה החדשה של מוסקבה

ההצהרות הנוכחיות של אושקוב, לברוב וריאבקוב מראות שהקרמלין חווה לא רק הפסקה דיפלומטית. הוא נתקל בכך שציפיותיו מוושינגטון לא התממשו.

רויטרס מציינת במיוחד: במוסקבה רצו שארה”ב תשמש כמתווך שיעזור לסיים את המלחמה בתנאים נוחים לרוסיה. אנליסט קבוצת המשבר הבינלאומית אולג איגנטוב סבור שמאחורי הרטוריקה הפגועה מסתתרת אכזבה עמוקה של הקרמלין.

אכזבה זו מתגברת גם משום שהמיקוד האמריקאי השתנה. לפי רויטרס, תשומת הלב של מתווכים אמריקאים מרכזיים, כולל סטיב ויטקוף וג’ארד קושנר, קשורה כעת גם למשא ומתן עם איראן, והקרמלין מצפה לחידוש הקשרים כאשר הם יהיו זמינים.

עבור מוסקבה זה כואב. היא רצתה להיות הנושא המרכזי של סדר היום הגלובלי, סביבו וושינגטון תבנה עסקה נפרדת. במקום זאת, רוסיה רואה שדרישותיה לא הופכות אוטומטית למדיניות ארה”ב.

אוקראינה נשארת סובייקט ולא אובייקט של עסקה

החשוב ביותר בסיפור הזה – לא שרוסיה נעלבה מארה”ב. העיקר הוא שאוקראינה לא נעלמה מהמשוואה.

מוסקבה רגילה לדבר על המלחמה כאילו הכל נקבע על ידי וושינגטון והקרמלין. אבל אוקראינה ממשיכה בהתנגדות, אירופה מגבירה את התמיכה, והדיון הבינלאומי לא מסתכם באולטימטום הרוסי על דונבאס. לפי רויטרס, אוקראינה מצהירה בעקביות שהיא לא תוותר על שטחה.

זה בדיוק מה ששובר את התסריט הרוסי.

אם “רוח אנקורידג'” באמת הייתה משמעותה לחץ על קייב למען כניעה טריטוריאלית, אז הקרמלין היה מדבר היום על הצלחה דיפלומטית. אבל הוא מדבר על כישלון, נסיגה של ארה”ב והצורך להשיג “ניצחון”. כלומר, מאחורי הנוסחה היפה לא עמדה ארכיטקטורת שלום אמיתית, אלא ציפייה שאוקראינה תיאלץ לקבל את התנאים הרוסיים.

נאנובסטי — חדשות ישראל ימשיך לעקוב אחרי הקו הזה, כי הוא מראה לא רק את מצב הקשרים הרוסיים-אמריקאיים, אלא גם עיקרון רחב יותר: האם ניתן במאה ה-21 לכפות גבולות בכוח, ואז לדרוש שהעולם יקרא לזה פשרה.

כישלון “רוח אנקורידג'” – זה לא רק עוד פרק של ויכוח דיפלומטי. זה הכרה בכך שהאסטרטגיה הרוסית של לחץ דרך הסכמות מדומות נתקלה במציאות.

הקרמלין ניסה להציג את הפגישה של טראמפ ופוטין כהתחלה של עסקה גדולה, שבה אוקראינה הייתה צריכה לשלם בשטח עבור הפסקת אש זמנית. אבל ארה”ב לא אישרה התחייבויות כאלה, אוקראינה לא הסכימה לוותר על אדמתה, ואירופה לא נעלמה מהתהליך.

כעת מוסקבה משנה את הטון: אתמול אנקורידג’ הוצג כבסיס דיפלומטי, היום – כטריק אמריקאי לכאורה. שינוי כזה ברטוריקה מעיד על חולשת העמדה ולא על עוצמה.

עבור אוקראינה זה אומר שהמאבק מתנהל לא רק בחזית, אלא גם סביב הזכות להיות סובייקט של גורלה שלה. עבור ישראל – זה תזכורת שכל “תוכנית שלום” יש להעריך לא לפי מילים יפות, אלא לפי מה שהיא מציעה לקורבן התוקפנות: ביטחון או כניעה.

ואם רוסיה היום מתלוננת ש”רוח אנקורידג'” מתה, אז השאלה נשמעת אחרת: האם בכלל הייתה שם רוח של שלום – או רק ניסיון לעצב שטח זר כנושא לעסקה?