ב-8 בנובמבר 2026 פרסמה העיתון הכלכלי הישראלי TheMarker כתבה על עלייה חדה במספר החברות עם בעלים ישראלים ברוסיה. הכותרת מקשרת את העלייה הזו להכנסות מהסנקציות שהוטלו לאחר הפלישה הרוסית לאוקראינה. בכותרת המשנה מדובר על יזמים שיכלו לנצל הזדמנויות לעקוף את ההגבלות, ועל הנזק למוניטין הבינלאומי של ישראל.
פאבל שווייקו | נאנובוסטי
המספרים נראים מרשימים: 203 חברות לפני תחילת המלחמה המלאה ו-520 כמעט חמש שנים לאחר מכן.
אבל לסיפור הזה יש נסיבות שמשנות את משמעותו. הסטטיסטיקה המקורית לא הופיעה כלל ב-8 בנובמבר. כבר ב-15 בספטמבר פרסם אותה המהדורה הרוסית “גזטה-Ru”, שקיבלה מידע משירות Rusprofile.
ברוסיה הוצג הסיפור כהוכחה להמשך העניין היזמי הזר. כעת אותם נתונים נמצאים במרכז הדיון הישראלי על סנקציות, מלחמה ואחריות עסקית.
השאלה היא לא רק האם באמת יזמים ישראלים הגדילו את נוכחותם בשוק הרוסי. לא פחות חשוב להבין מי ולמה משתמש במידע הזה.
למוסקבה יש שני רווחים פוליטיים אפשריים.
לאוכלוסייה הרוסית ניתן להראות שחברות זרות ממשיכות לפעול למרות הסנקציות המערביות.
לקהל הבינלאומי — לספק חומר להאשמות נגד ישראל בשיתוף פעולה כלכלי עם מדינה שנלחמת באוקראינה.
מנגנון כזה תואם את העקרונות הידועים של מבצעי המידע הרוסיים. עם זאת, יש להוכיח את קיומו של מארגן יחיד דווקא בסיפור עם 520 החברות.
השאלה הזו הופכת לחריפה במיוחד לאחר ההצהרות האחרונות של שגריר ישראל במוסקבה, עודד יוסף, שהדגיש בפומבי את “האופי הידידותי” של היחסים עם רוסיה.
מאיפה הופיעו 520 החברות
ב-15 בספטמבר פרסמה העיתונאית יקטרינה זקריאן באתר “גזטה-Ru” נתונים משירות רוסי Rusprofile, שאוסף ומנתח מידע על ישויות משפטיות.
בסוף 2021 היו ברוסיה 203 חברות פעילות עם מייסדים ישראלים. נכון ל-15 בספטמבר 2026 — 520.
הגידול היה 317 חברות, או 156.2%.
אבל הניסוח דורש הבהרה. המחקר מתחשב בישויות משפטיות רוסיות שמייסדיהן הם אזרחים ישראלים או ארגונים רשומים בישראל. לא מדובר בהכרח בחברות שנפתחו לאחר פברואר 2022, ובוודאי לא בכל החברות המנוהלות ישירות מישראל.
מתוך 203 הארגונים המקוריים, 148 המשיכו לפעול. לפיכך, 372 החברות הנוכחיות לא היו בקבוצת הארגונים המקורית שנשמרה. חלקן יכלו להירשם לאחר תחילת המלחמה, חלקן — להתקיים קודם לכן אך לאחר מכן לקבל מייסדים ישראלים.
מדד נוסף משנה באופן משמעותי את התפיסה על היקף התופעה.
המעורבות הישראלית מהווה רק 0.8% מהחברות הרוסיות עם מייסדים זרים. בסוף 2021 המדד הזה היה 0.5%.
התחומים העיקריים של פעילות הם מסחר סיטונאי, נדל”ן, תוכנה ומחקר מדעי. בפרסום מוזכרים גם קוסמטיקה, ציוד רפואי, אגרוטכנולוגיה וייעוץ.
נציג המרכז הייעוץ הרוסי-ישראלי, ודים ז’ורוב, הסביר את הגידול במספר החברות ב”קשיים בהעברות בנקאיות בינלאומיות מישראל”, במיוחד בעבודה עם סין ומדינות המזרח התיכון.
לפי גרסתו, חלק מהיזמים משתמשים בתחום השיפוט הרוסי, מכיוון ששם נשמרים “ערוצי תשלום מוכרים”.
זו הסבר של משתתף בשוק, אך לא מניע מוכח של כל בעלי החברות. ובוודאי שזה לא מאשר שכל החברות הללו משתתפות בעקיפת הסנקציות.
המטרה הראשונה: להראות לרוסים שהבידוד הכלכלי נכשל
באותו יום, 15 בספטמבר, פרסם RTVI מחקר אחר מחקר Rusprofile — כבר על כל העסקים הזרים ברוסיה.
המספר המרכזי שלו היה הרבה יותר גדול מהישראלי.
מאז סוף 2021, מספר החברות הרוסיות עם מייסדים זרים גדל מ-39,301 ל-66,802 נכון ל-26 באוגוסט 2026. במיוחד גדל הנוכחות הסינית: מ-1,434 ל-17,099 חברות.
על רקע עזיבת התאגידים המערביים, מידע כזה מאפשר לספר לקהל הרוסי סיפור נוח: ההגבלות הבינלאומיות לא הובילו לבידוד מוחלט של המדינה, והנישות השוקיות שהתפנו מתמלאות על ידי יזמים זרים חדשים.
עם זאת, הצגה כזו מסתירה נסיבות מהותיות.
נוכחות של מייסד זר לא בהכרח מעידה על השקעה זרה מלאה. ישות משפטית רוסית יכולה להיות בבעלות יזם קטן, לעסוק במסחר מתווך, להיות בעלת מחזורים מינימליים או בכלל לא לנהל פעילות.
עזיבת יצרן טכנולוגי גדול ורישום של כמה עשרות מתווכי מסחר אינם שווים כלכלית.
לכן, הגידול במספר הכולל של ישויות משפטיות אינו מוכיח את כישלון מדיניות הסנקציות. סנקציות יכולות להגביל גישה להון, טכנולוגיות, ציוד ומערכות פיננסיות בינלאומיות, גם אם במקביל גדל מספר החברות המקומיות עם מייסדים זרים.
עם זאת, עבור המסר הפוליטי מספיק הניגוד עצמו: תאגידים מערביים עוזבים, ומספר החברות הזרות לכאורה גדל.
ישראל במבנה כזה היא נוחה במיוחד. זו בעלת ברית של ארה”ב עם כלכלה טכנולוגית מפותחת, שלא הצטרפה לרוב הסנקציות המערביות נגד רוסיה.
קיומן של מאות חברות עם מעורבות ישראלית מאפשר להציג את המצב כאילו אפילו שותפים קרובים של וושינגטון לא רואים את השוק הרוסי כבלתי קביל.
זהו האפקט התעמולתי הפנימי האפשרי שמרכיב את החלק הראשון של ההיפותזה החקירתית שלנו.
המטרה השנייה: להפוך את הסטטיסטיקה הכלכלית לטענה נגד ישראל
לקהל הבינלאומי אותו סיפור מקבל צליל הפוך.
החדשות הרוסיות של ספטמבר סיפרו על עלייה במספר החברות ועל הסיבות לפעילות המסחרית. בפרסום הישראלי של נובמבר השאלה המרכזית היא הרווח מהסנקציות והנזק למוניטין של המדינה.
בין הגישות הללו קיים הבדל עקרוני.
הטענה שבישראל פועלות 520 חברות עם מייסדים ישראלים היא עובדה סטטיסטית. ההנחה שיזמים מנצלים נישות שוק שהתפנו היא הסבר כלכלי אפשרי. וההצהרה שדווקא החברות הללו מרוויחות מעקיפת הסנקציות דורשת קביעת עסקאות ספציפיות והגבלות שהופרו.
בשלב הבא עולה הסכנה של האשמה קולקטיבית.
יזמים בודדים מתחילים להיתפס כנציגי ישראל. פעילות ישויות משפטיות רוסיות — כמדיניות כלכלית של מדינת ישראל. לאחר מכן, האשמות כאלה עשויות להתפשט כבר על יהודים ללא קשר לאזרחותם וליחסם לעסקאות ספציפיות.
זהו מעבר מסוכן במיוחד. אזרחות ישראלית של מייסד אינה קובעת את מוצאו האתני או דתו. האחריות על הפרת סנקציות אפשרית מוטלת על ישויות משפטיות ופיזיות ספציפיות, ולא על עם שלם.
לעיתונאים של TheMarker יש זכות לחקור פרקטיקות מסחריות מפוקפקות של יזמים ישראלים.
אבל התוצאה עצמה מראה עד כמה שונות יכולות להיות ההשלכות הפוליטיות של פרסום סטטיסטיקה אחת.
עבור מוסקבה, פער כזה עשוי להיות מועיל פעמיים. בתוך המדינה הוא עוזר לשמר את התפיסה של כלכלה מתפקדת. בחו”ל הוא עשוי להגביר את המחלוקות בין ישראל, אוקראינה ושותפים מערביים.
אין עדיין אישורים תיעודיים לכך שדווקא שרשרת הפרסומים הזו תוכננה על ידי מבנים רוסיים. לכן, השאלה על תיאום מכוון נותרת פתוחה — בניגוד למנגנון עצמו, שכבר ניתן לצפות בו.
מה קורה אם מציבים זה לצד זה את סין, טורקיה ואיראן
אחת הדרכים לבדוק את המשמעות הפוליטית של הסטטיסטיקה היא להפסיק להתייחס לישראל בנפרד.
לפי נתוני Rusprofile, שפורסמו בתקשורת הרוסית בחודשים שונים של 2026, התמונה נראית כך:
| מדינת המייסדים | סוף 2021 | 2026 |
|---|---|---|
| סין | 1 434 | 17 099 |
| טורקיה | 568 | 1 608 |
| איראן | 99 | 449 |
| ישראל | 203 | 520 |
המדד הסיני נלקח ממחקר אוגוסט של RTVI, הטורקי — מחומר אפריל של “וודומוסטי”, האיראני — מפרסום מרץ. החיתוך הישראלי מתייחס לספטמבר. בשל ההבדלים בתאריכים אין להתייחס לנתונים כאל מפקד סינכרוני מוחלט, אם כי כולם מאפשרים להעריך את סדרי הגודל.
מספר החברות עם מעורבות סינית גדל כמעט פי 12. עם מעורבות איראנית — פי 4.5, עם מעורבות טורקית — בערך פי 2.8, עם מעורבות ישראלית — פי 2.6.
במונחים מוחלטים, יש בערך פי 33 יותר חברות סיניות מאשר ישראליות.
ובכל זאת, הנוכחות הסינית והישראלית נתפסות לעיתים קרובות דרך ציפיות פוליטיות שונות לחלוטין. מאף אחד לא מצפה שסין, שמשתפת פעולה אסטרטגית עם מוסקבה, תצטרף לסנקציות המערביות. ישראל, לעומת זאת, נשארת שותפה קרובה של ארה”ב ובו בזמן מדינה שביטחונה תלוי ישירות בתמיכה בינלאומית.
הבדל כזה אכן מסביר את העניין המוגבר בסטטיסטיקה הישראלית. אבל זה לא מבטל את הצורך בהשוואת מדינות.
יש גם מספר נוסף.
לפי נתוני UN Comtrade, המוצגים בסטטיסטיקת היצוא הסחורות של ישראל לרוסיה, בשנת 2021 הוא עמד על כ-794 מיליון דולר, ובשנת 2025 — 489 מיליון דולר. לצורך השוואה, זה בערך 2.53 מיליארד ו-1.56 מיליארד שקל בהתאמה לפי שער החליפין בתחילת נובמבר 2026, ללא חישוב לפי שערים היסטוריים.
כך, היצוא הסחורות הרשמי בתקופה זו ירד בכ-38.4%, אף שמספר החברות הרוסיות עם מייסדים ישראלים גדל.
אין כאן סתירה. חברה רוסית של יזם ישראלי יכולה לסחור במוצרים סיניים, לשכור נדל”ן או לספק שירותים בתוך רוסיה. פעולות כאלה לא בהכרח נכנסות לסטטיסטיקת היצוא הישראלית.
אבל בדיוק בגלל זה אסור להפוך את הגידול במספר החברות לטענה על גידול מקביל באספקה מישראל.
על ההבדלים במתודולוגיות של סטטיסטיקת הסחר והמעורבות האפשרית של מדינות שלישיות סיפרה נאנובוסטי בעבר במאמר “סנקציות גיהנום נגד רוסיה: מה משתנה עבור ישראל והמסחר עם מוסקבה”.
שגריר ישראל במוסקבה: אילו מסרים מקבלת הקהל הרוסי
הפרק הכי לא נוח לממשלת ישראל בסיפור הזה התרחש עוד לפני הפרסום של נובמבר.
ב-23 באוקטובר 2026 נתן שגריר ישראל ברוסיה, עודד יוסף, ראיון גדול ל-RTVI.
בראיון תיאר הדיפלומט את היחסים הרוסיים-ישראליים כ”ידידותיים”, אישר “היעדר סנקציות הדדיות” ודיבר בחיוב על “הסחר הדו-צדדי”.
הוא גם הביע ביטחון שישראל “תמשיך להעניק חשיבות רבה ליחסים עם רוסיה” ללא קשר ל”שינויים במדיניות הפנימית”.
השגריר דיווח על המשך יבוא התבואה הרוסית והביע תקווה ל”ארגון ביקור של ראש ממשלת ישראל ברוסיה”.
מנקודת מבט דיפלומטית, שמירה על ערוצי תקשורת יכולה להיות מוסברת בצורך לפתור סוגיות ביטחון אזוריות, להגן על אזרחים ולהימנע מעימות ישיר בין האינטרסים של שתי המדינות.
אבל הצהרות פומביות של השגריר אינן קיימות בוואקום.
כאשר דיפלומט ישראלי מדגיש בראיון לתקשורת הרוסית ידידות, סחר והיעדר סנקציות, המילים הללו עשויות להפוך לאישור נוח לתזה הרוסית: המדינה אינה מבודדת אפילו בין בעלי ברית של ארה”ב.
לתעמולה הרוסית במצב כזה אין צורך להמציא אמירות של פקיד ישראלי. מספיק לצטט את דבריו שלו.
וכאן עולה השאלה לא כל כך לעיתונאים של RTVI, אלא למשרד החוץ של ישראל.
האם המשרד מעריך כיצד הצהרות נציגיו מנוצלות בתוך רוסיה? האם הוא מעריך את השלכותיהן על היחסים עם אירופה ואוקראינה ושותפים אחרים? והאם קיימת אסטרטגיה פומבית להתנגדות למבצעי מידע רוסיים המכוונים לחברה הישראלית?
ללא תשובה רשמית אי אפשר לטעון שהשגריר תורם במודע לתעמולה. אבל הצהרותיו והאפקט הפוטנציאלי שלהן ניתנים לבדיקה.
רוסיה עוזרת לאיראן. מדוע הדיפלומטיה של ישראל מדברת על ידידות?
באותו ראיון דיבר עודד יוסף על האיום מצד איראן והדגיש את חשיבות הסנקציות הכלכליות ככלי לחץ על טהראן.
כאן מתגלה הסתירה הפוליטית שישראל צריכה להסביר.
מצד אחד, ישראל רואה בסנקציות נגד איראן מרכיב חשוב בביטחונה שלה. מצד שני, היא שומרת על מדיניות אי-הצטרפות לסנקציות המערביות נגד רוסיה, שמפתחת שיתוף פעולה צבאי-טכני עם טהראן.
ב-7 באפריל 2026 פרסמה רויטרס חומר על הערכת מודיעין אוקראינית לפיה רוסיה סיפקה לאיראן תמונות לוויין וסיוע בתחום הסייבר. מקורות הסוכנות אישרו פעילות לוויינית רוסית אינטנסיבית וחילופי מידע מודיעיני. זה לא אומר שכל הפרטים של ההערכה האוקראינית קיבלו אישור עצמאי, אבל מעיד על רצינות השאלה.
בפברואר דיווחה הפייננשל טיימס גם על הסכם בין מוסקבה לטהראן לאספקת מערכות טילים ניידות נגד מטוסים, תוך הסתמכות על מסמכים שהתקבלו.
לכן, עבור ישראל, היחסים עם רוסיה הם לא רק שאלה של שמירה על קשרי סחר או נימוס דיפלומטי.
מדובר במדינה שנלחמת באוקראינה ומשתפת פעולה עם משטר שישראל רואה בו כאחת האיומים הגדולים ביותר על ביטחונה הלאומי.
לממשלה יש זכות להסביר את הצורך לשמור על יחסים עם מוסקבה באינטרסים ביטחוניים ספציפיים. אבל אז לחברה יש זכות לדרוש תשובה ברורה: כיצד מעריכים את היתרונות של מדיניות כזו ומהם סיכוניה?
ולמה הצהרות על “יחסים ידידותיים” ממשיכות להישמע כל כך בביטחון על רקע דיווחים על שיתוף פעולה צבאי רוסי-איראני?
הבעיה האמיתית: כלים ישראליים במפעלים צבאיים רוסיים
בבדיקת מניפולציה אפשרית של הסטטיסטיקה, אי אפשר להתעלם מעובדות שבאמת דורשות חקירה.
ב-14 באפריל 2025 פרסם The Insider תוצאות מחקר על נתוני מכס על אספקת כלים לעיבוד מתכת של יצרנים ישראלים לרוסיה.
לפי המידע של המהדורה, בשנת 2024 היקף האספקות הללו עלה על 10 מיליון דולר — כ-32 מיליון שקל לפי שער החליפין בתחילת נובמבר 2026.
מדובר במוצרים של ISCAR, Vargus, Carmex ו-EROJET — כלים חותכים המשמשים בתעשיית המכונות, כולל ייצור חלקים מתכתיים מורכבים.
חלק מהאספקות עברו דרך סין ואוזבקיסטן. החוקרים גילו קשרים בין קונים ומפיצים רוסים למפעלים של התעשייה הצבאית.
נציגי היצרנים שהוזכרו, בתשובותיהם לעיתונאים, ציינו את היעדר שיתוף פעולה ישיר עם מפעלים צבאיים רוסיים או את חוסר היכולת לשלוט לחלוטין במכירות חוזרות דרך סוחרים עצמאיים.
לא ניתן לשלול תשובות כאלה מהשיקול. שרשראות סחר בינלאומיות אכן יכולות לכלול מספר מתווכים, ונוכחות מוצר של מותג מסוים אצל המשתמש הסופי לא תמיד מוכיחה אספקה מודעת על ידי היצרן.
עם זאת, זו הסיבה שבדיקת המקבל הסופי וציות למגבלות הייצוא החלות הם קריטיים.
העלילה הזו מראה ששאלות על מוצרים ישראליים והתעשייה הצבאית הרוסית יש להן בסיס עובדתי אמיתי.
אבל חקירת אספקות ספציפיות לא מאפשרת להאשים אוטומטית את שאר 520 החברות של Rusprofile. יש עדיין צורך לקבוע קשר בין המדגמים הללו.
לממשלת ישראל זו בעיה עצמאית: עד כמה יעילים הגופים הממשלתיים בפיקוח על ייצוא מוצרים רגישים והאם הם מסוגלים למנוע את הגעתם למפעלים הקשורים לייצור נשק רוסי?
מבצעי מידע רוסיים בישראל – לא השערה
ב-22 באוקטובר 2026 פרסם The Insider חקירה על פעילות סוכנות התכנון החברתי הרוסית, המבוססת על לימוד מסמכים פנימיים של המבנה שעסק בהשפעה מידעית.
החומרים מתארים עבודה עם כלי תקשורת ישראליים, ערוצי טלגרם, רשתות חברתיות וחיקויים של ארגוני מומחים.
המסמכים חושפים משימות ספציפיות: הפצת מסרים אנטי-אוקראיניים, ערעור האמון בארה”ב, יצירת קונפליקטים בין קהלים ישראליים ואוקראיניים.
במיוחד בולטות ההנחיות שנמצאו להכנת תגובות בשם ישראלים פיקטיביים עם עמדה פוליטית מוגדרת מראש.
החוקרים גם מתארים מקרים שבהם פרסומים בעיתונים ישראליים אמיתיים נערכו כך שיחזקו תזות מועילות למוסקבה, כולל על ידי הוצאת אמירות לא נוחות של מרואיינים.
אלו כבר דוגמאות מתועדות להשפעה מידעית, ולא שיחות מופשטות על תעמולה.
בחומרים שנחקרו יש גם נרטיב בינלאומי רחב יותר, המציג את הסנקציות נגד רוסיה כבעיה לשאר מדינות העולם.
זו הסיבה שהסיפור עם 520 החברות ראוי לבדיקה נפרדת.
לצד הרוסי יש מבנים שתוארו על ידי החוקרים, פרקטיקות של התאמת מסרים לקהלים זרים וניסיון בשימוש בפלטפורמות מידע מקומיות.
עם זאת, במסמכים הזמינים לא נמצאה עדיין הנחיה ישירה להפיץ את הסטטיסטיקה של Rusprofile על חברות ישראליות לשתי מטרות ספציפיות. העובדה שנקבעה על קיומה של תשתית מידע לא מחליפה הוכחות להשתתפותה בסיפור הזה.
מדוע להנהגה הישראלית לא מספיק לשמור על טון ידידותי
במדיניות הרוסית כלפי ישראל מתעוררת שילוב של שני נסיבות.
מוסקבה מעוניינת לשמור על ערוצים דיפלומטיים ומסחריים עם מדינה הקשורה לארצות הברית. במקביל, חקירות מתעדות ניסיונות רוסיים להשפיע על דעת הקהל בישראל ולהגביר קונפליקטים סביב אוקראינה.
אם ממשלת ישראל אכן מתחשבת בכפילות כזו, יש להסביר לציבור אילו צעדים ננקטים.
מדוע ישראל לא מצטרפת למדיניות הסנקציות המערבית? היכן עובר הגבול בין סחר מותר לסיכון של סיוע לייצור צבאי רוסי? אילו בדיקות מוחלות על מוצרים רגישים? כיצד משרד החוץ מגיב לשימוש באמירות נציגיו על ידי התקשורת הרוסית?
ולבסוף, האם נבחנת האפשרות ששיתוף פעולה כלכלי, שמוסקבה מציגה כהוכחה לנורמליזציה בינלאומית, משמש בחו”ל לפגיעה במוניטין של ישראל עצמה?
לא ניתן לענות על שאלות אלו רק בהבטחות על הצורך לשמור על דיאלוג.
דיאלוג בין מדינות לפעמים בלתי נמנע. אבל הוא לא משחרר את הממשלה מהחובה לקחת בחשבון את ההשלכות המידעיות של החלטותיה.
במיוחד כאשר מדובר ברוסיה, שקשוריה הצבאיים עם איראן מעוררים דאגה בישראל עצמה.
520 חברות – מי באמת מרוויח?
יזמים ישראלים יכולים לעסוק בעסקים חוקיים ברוסיה. חלקם, אולי, תפסו נישות לאחר עזיבת חברות מערביות. אחרים עשויים להיות משתתפים בשרשראות סחר לא שקופות, הדורשות בדיקה נוספת.
המספר עצמו 520 לא מאפשר לקבוע את מניעי האנשים הללו ולא קובע את אשמתם.
עם זאת, הסיפור המידעתי סביבו נוגע למעגל רחב הרבה יותר של אינטרסים.
בתוך רוסיה, הגדלת מספר החברות הזרות יכולה לשמש כהמחשה ליציבות כלכלית. בחו”ל, מידע על השתתפות ישראלית יכול להפוך להאשמות בהפרת סולידריות סנקציות. והצהרות דיפלומטיות על ידידות עם מוסקבה יכולות לחזק את שתי הפרשנויות.
עם זאת, ההנהגה הישראלית היא זו שיש לה את האפשרות להסביר את מדיניותה, להראות את נתוני הסחר האמיתיים, לחזק את הפיקוח על מוצרים רגישים ולהגיב בפומבי על מבצעי מידע.
נשארת השאלה המרכזית של החקירה: האם צירוף שני האפקטים המידעיים המועילים למוסקבה הוא תוצאה של אסטרטגיה מכוונת ביחס לסיפור על 520 החברות?
הוכחות לקמפיין מתוכנן מראש דווקא סביב המספרים הללו עדיין אינן מספיקות. אבל קיומן של מבצעי השפעה רוסיים, אופי ההצהרות הדיפלומטיות הפומביות וההבדל בין הסטטיסטיקה הראשונית לפרשנויות הפוליטיות הבאות נותנים בסיס לחפש תשובה.
ואולי השאלה הכי לא נעימה מופנית לא לעיתונאים הרוסים, אלא לממשלת ישראל: האם היא מבינה כיצד מוסקבה משתמשת ביחסים המתמשכים עם ישראל, והיכן עובר הגבול בין דיפלומטיה נחוצה למתן טיעונים פוליטיים נוחים לצד הרוסי?
כל עוד הגבול הזה לא מוסבר בפומבי, הסיפור על 520 החברות יישאר לא רק כחדשות כלכליות, אלא גם כעילה לסכסוכי מידע חדשים סביב ישראל, רוסיה והמלחמה נגד אוקראינה.
החומר מבוסס על פרסומים של Rusprofile דרך התקשורת הרוסית, נתוני סטטיסטיקה סחר בינלאומית, ראיונות עם השגריר הישראלי וחקירות The Insider. הגרסה על שימוש מתואם בסטטיסטיקה ספציפית במסגרת מבצע מידע יחיד נחשבת כהשערת חקירה, ולא כעובדה שנקבעה.