- June 20, 2026
- 4:47 pm
- בעולם
לאחר פסגת G7, שהתקיימה באביאן-לה-בנה שבצרפת ב-15–17 ביוני 2026, נושא אוקראינה שוב חרג מהנוסחה הרגילה של “לתמוך בקייב כל עוד זה יידרש”. כעת נראית בבירור לוגיקה אחרת: אם מוסקבה אינה מוכנה למשא ומתן אמיתי, היא תידחף לכך דרך מחיר המלחמה.
זה לא אומר שהדיפלומטיה נעלמת.
להיפך, מדברים על דיפלומטיה יותר ויותר. אבל לאחר יותר מארבע שנים של מלחמה כוללת, מתברר: פוטין לא יעצור בעצמו אם לא ירגיש שהמשך התוקפנות הורס לא רק את הערים האוקראיניות, אלא גם את הבסיס הכלכלי של מכונת המלחמה הרוסית.
בהצהרה הרשמית של מנהיגי G7 מדובר על תמיכה בריבונות ובשלמות הטריטוריאלית של אוקראינה, וכן על כוונה להגביר את אספקת מערכות ההגנה האווירית, מערכות נוספות, יירוטים ויכולות ארוכות טווח. שם גם נרשמה נכונות להגביר את הלחץ על הכלכלה הצבאית הרוסית, כולל סנקציות נגד מגזר הנפט והגז.
לישראל זה לא נושא אירופי רחוק. זהו שאלה על איך העולם הדמוקרטי מגיב למשטרים שבודקים את גבולות המותר: רוסיה באוקראינה, איראן במזרח התיכון, שותפיהם ומשטרים תלויים באזורי האפור בין מלחמה, סחיטה ומסחר בפחד.
מה באמת הראה G7
פסגת G7 לא הייתה נקודת מפנה מיידית, אבל היא הראתה שינוי חשוב בשפה ובסדרי העדיפויות.
מדובר כבר לא רק על כך שאוקראינה תעמוד. מדובר על כך שאוקראינה תוכל לשנות את מאזן המלחמה. לשם כך קייב זקוקה לשלושה דברים: הגנה על השמיים, יכולות ארוכות טווח ולחץ על מקורות ההכנסות הצבאיות של רוסיה.
נשיא אוקראינה וולודימיר זלנסקי בשולי G7 דיבר על סנקציות ועל כך שבעלי הברית דנו בלחץ נוסף על רוסיה. לפי רויטרס, מנהיגי G7 אישרו את תמיכתם באוקראינה והסכימו להגביר את הלחץ על הכלכלה הצבאית הרוסית, כולל דרך מגזר הנפט והגז.
כאן עובר הקו המרכזי של השלב החדש. עד כה המדיניות המערבית נראתה לעיתים קרובות כתגובה למכה הרוסית הבאה: מוסקבה מכה – אוקראינה מבקשת הגנה אווירית, טילים, פגזים, עזרה לאנרגיה. כעת הלוגיקה מתפתחת בהדרגה לכיוון אחר: לא רק להגן מפני ההשלכות, אלא גם לפגוע ביכולת של רוסיה להמשיך במלחמה.
זה לא מבטל את הסיכון. רוסיה, ככל הנראה, תגיב בטרור נגד העורף האוקראיני: אנרגיה, מים, חום, לוגיסטיקה, מתקנים אזרחיים. אבל זו בדיוק הסיבה שהגברת ההגנה האווירית/הגנה מפני טילים של אוקראינה הופכת לא לפרט טכני, אלא לתנאי אסטרטגי של כל שלב המלחמה החדש.
למה ההגנה האווירית לאוקראינה היא לא פרט הגנתי אלא גורם אסטרטגי
הקהל הישראלי מבין היטב שההגנה האווירית היא לא רק שאלה של טכניקה צבאית.
כאשר מדינה חיה תחת איום של טילים, רחפנים ובליסטיקה, הגנה על השמיים פירושה היכולת לשמור על הכלכלה, הערים, בתי החולים, תחנות הכוח, התחבורה והחיים האזרחיים הנורמליים. ישראל יודעת זאת מניסיון אישי.
לאוקראינה ההגנה האווירית יש אותה משמעות, רק במלחמה בקנה מידה גדול יותר. אם קייב מקבלת יכולות ארוכות טווח, אך לא מקבלת הגנה מספקת מפני מכות נגדיות, רוסיה תנסה לשבור את העורף: בחורף – אנרגיה, בקיץ – לוגיסטיקה, בכל עונה – תשתית אזרחית.
לכן נוסחת G7 חשובה במיוחד בקשר: יותר הגנה אווירית, יותר יירוטים, יותר ארוכות טווח. אחד בלי השני לא יוצר אסטרטגיה יציבה. יחד זה הופך לניסיון לכפות על מוסקבה מחיר חדש למלחמה.
למה ההימור הוא על כלכלת המלחמה
אחד התרחישים המרכזיים, שמדובר עליו יותר ויותר בסביבה המומחית והפוליטית, הוא לחץ על הבסיס הכלכלי של התוקפנות הרוסית.
בתי זיקוק, הכנסות נפט וגז, לוגיסטיקה, מפעלים צבאיים, תכניות יצוא ושרשראות אספקה – זה לא רק כלכלה. זה דלק המלחמה. מהכסף הזה רוסיה משלמת לחיילים, מייצרת טילים, רוכשת רכיבים, תומכת במנגנון הדיכוי ומממנת מכות על אוקראינה.
זו בדיוק הסיבה שסנקציות נגד מגזר הנפט והגז ומכות על מתקנים הקשורים לכלכלה הצבאית הרוסית הופכות לחלק מתמונה אחת. המערב לוחץ מבחוץ, אוקראינה עובדת על התשתית הצבאית והתעשייתית, והאליטות הרוסיות מתחילות להבין: המלחמה עשויה להפסיק להיות דרך ניהולית לשמירת הכוח ולהפוך לאיום על נכסיהם, הכנסותיהם ועתידם.
כאן חשוב לא לעבור את הגבול בין עובדה לחיזוי. אי אפשר לטעון שב-G7 התקבלה החלטה פומבית “להרוס” את הכלכלה הרוסית. אבל אפשר לומר דבר אחר: הנוסחאות הרשמיות של G7 וההצהרות לאחר הפסגה מראות שהלחץ על הכלכלה הצבאית הרוסית הופך לאלמנט מרכזי במדיניות בעלי הברית של אוקראינה.
לNAחדשות — חדשות ישראל כאן חשוב לא רק ההיבט האוקראיני. השאלה רחבה יותר: אם משטר תוקפני רואה שעל המלחמה צריך לשלם יותר ויותר, התנהגותו משתנה. אם הוא רואה עייפות, פחד ודחיות אינסופיות, הוא ממשיך לבדוק את העולם על חולשה.
הטווח הארוך משנה לא רק את החזית, אלא גם את המשא ומתן
יכולות ארוכות טווח – זה לא רק נשק בשדה הקרב.
זה כלי שמשנה את המתמטיקה הפוליטית של המלחמה. כל עוד רוסיה יכולה לשגר טילים ללא עונש, לייצר רחפנים, לעבד נפט, לממן צבא ולהסתיר צמתים מרכזיים בעורף, היא מרגישה מרחב להמשך התוקפנות.
כאשר המרחב הזה מצטמצם, השיחה על משא ומתן הופכת לאחרת.
מוסקבה רגילה לנהל משא ומתן כהמשך לסחיטה: קודם לכבוש, להרוס, להרוג, ואז להציע “לקבע את המציאות”. הלוגיקה החדשה צריכה להיות הפוכה: קודם להפוך את המשך המלחמה ליקר מדי, ורק אז לפתוח חלון לשיחה אמיתית.
הגורם טראמפ: עסקה או לחץ
נושא נפרד הוא עמדתו של דונלד טראמפ.
סגנונו הפוליטי מתואר לעיתים קרובות כשילוב של לחץ והצעת עסקה. קודם נוצרת סיטואציה קשה. לאחר מכן מוצע לצד השני יציאה משתלמת. אם היציאה נדחית, הלחץ גובר.
ביחס לרוסיה הבעיה היא שמוסקבה הראתה זמן רב חוסר רצון להגיע לפשרה אמיתית. פוטין לא רק שלא עצר. הוא המשיך במכות, המשיך בדרישות מאוקראינה, המשיך בניסיון להכריח את המערב להכיר בכיבושים הרוסיים כנורמה חדשה.
זו בדיוק הסיבה שלאחר G7 חשוב לא רק הטקסט של ההצהרה, אלא גם שינוי האווירה סביב העמדה האמריקאית. רויטרס כתב שבפסגה טראמפ התקרב באופן ניכר לעמדת בעלי הברית באוקראינה, ומנהיגים אירופיים ראו בגישתו “שינוי אמיתי” בהשוואה לספקנות הקודמת.
זה לא אומר שוושינגטון תעבור אוטומטית לקו הקשה ביותר. אבל זה אומר שלחבילת הסיוע החדשה לאוקראינה ולפתיחת כלים נוספים לתמיכה יש סיכוי פוליטי. לא רק כעזרה לקייב, אלא כדרך להחזיר לארה”ב את תפקיד השחקן המרכזי בשולחן ההסדר העתידי.
אם אמריקה רוצה להיות בין המנצחים, היא לא יכולה להרשות לעצמה לאירופה ולאוקראינה לעצב בעצמן את הארכיטקטורה הביטחונית החדשה, ואז להגיע לשולחן המוכן כצופה.
האיחוד האירופי מציב את השאלה בצורה קשה יותר
אירופה לאחר G7 נראית עקבית יותר מאשר בעבר.
הלוגיקה האירופית פשוטה: רוסיה לא צריכה לקבל פרס על תוקפנות. אוקראינה צריכה לעמוד. הלחץ על מוסקבה צריך לגדול. ומי שרוצה להשתתף בעולם שלאחר המלחמה צריך לעזור לעצב את הניצחון, ולא לחכות לרגע הנוח.
לכן השאלה לארה”ב הופכת לקשה יותר: וושינגטון יכולה להיות מנהיגת התהליך, יכולה להיות שותפה לתהליך, או יכולה להיות מדינה שהתלבטה יותר מדי זמן.
לטראמפ זה רגיש במיוחד. הוא לא אוהב להפסיד ולא אוהב להיראות כאדם שהגיע מאוחר. לכן חיזוק אוקראינה יכול להפוך עבורו לא רק להחלטה חוץ-מדינית, אלא גם לשאלה של לוגיקה פוליטית אישית: להיות שם, היכן שנוצר הניצחון.
למה זה חשוב לישראל
ישראל צריכה להסתכל על G7 לא כעל טקס אירופי, אלא כעל אינדיקטור להתנהגות המערב בעידן של איומים גדולים.
אוקראינה נלחמת עם רוסיה. ישראל חיה תחת איום איראן והפרוקסי שלה. אבל בין הסיפורים האלה יש קו משותף: משטרים תוקפניים מסתכלים בקפידה איך העולם הדמוקרטי מגיב לכוח, סחיטה וטרור.
אם רוסיה יכולה להרוס את אוקראינה במשך שנים, והעולם רק מביע דאגה, זה נקרא לא רק במוסקבה. זה נקרא בטהראן, בדמשק, בפיונגיאנג ובבירות אחרות, שבהן חולשת המערב נתפסת כהזמנה לצעד הבא.
אם רוסיה נתקלת בלחץ שיטתי, חיזוק הצבא האוקראיני, סנקציות על הכלכלה הצבאית ואחדות פוליטית של בעלי הברית, זה יוצר איתות אחר: התוקפנות הופכת ליקרה מדי.
לישראל הניסיון האוקראיני חשוב במיוחד בגלל נושא ההגנה האווירית. אוקראינה זקוקה להגנה מפני טילים ורחפנים רוסיים. ישראל זקוקה להגנה מפני טילים איראניים, רחפנים ומבנים פרוקסי. שתי המדינות מבינות: השמיים הם לא אזור מופשט. זה חיי אנשים.
NAחדשות — חדשות ישראל כתבו פעמים רבות שהביטחון היום לא ניתן לחלוקה ל”אירופי” ו”מזרח תיכוני”. המלחמה הרוסית נגד אוקראינה, האיום האיראני על ישראל, סחיטה אנרגטית והתקפות על תשתית אזרחית – אלה ביטויים שונים של עידן אחד, שבו משטרים אוטוריטריים בודקים עד כמה רחוק יאפשרו להם ללכת.
בלארוס, ארמניה והחוליות החלשות של מסלול ההשפעה הרוסי
שאלה חשובה נוספת היא עד כמה נותרת יציבה אזור ההשפעה הרוסי.
בלארוס, ארמניה ומדינות אחרות שהיו זמן רב במסלול מוסקבה, הופכות לחלק ממאבק רחב יותר על המרחב הפוסט-רוסי. רוסיה נחלשת לא רק כאשר היא מאבדת טנקים תחת פוקרובסק או טילים מעל קייב. היא נחלשת גם כאשר בעלי בריתה מתחילים לחפש יציאה מהתלות.
לגבי בלארוס יש לדבר בזהירות. תרחישים של לחץ על משטר אלכסנדר לוקשנקו יכולים להיחשב בלוגיקה של החלשת התשתית הצבאית הרוסית סביב אוקראינה. אבל אי אפשר לטעון ללא אישור שמכות או פעולות ספציפיות כבר תואמו.
נכון יותר לשאול את השאלה אחרת: אם מוסקבה משתמשת בבלארוס כמשאב צבאי, פוליטי ולוגיסטי, אז הלחץ על המשאב הזה הופך לחלק מאסטרטגיה גדולה. לא בהכרח דרך מלחמה ישירה. לפעמים מספיק להראות ללוקשנקו שהמחיר של חיבור מלא לרוסיה הופך לגבוה יותר מהמחיר של מרחק.
ארמניה בהקשר זה מראה דוגמה אחרת. לאחר אכזבה מהתמיכה הרוסית, ירוואן החלה לחפש קשרים חיצוניים רחבים יותר. זה לא אומר ניתוק מיידי ממוסקבה, אבל מראה מגמה: המערכת האימפריאלית הרוסית לא נשענת על אהבת בעלי הברית, אלא על פחד ותלות. כאשר הפחד פוחת, התלות מתחילה להיסדק.
תיאוריית “העכברוש הפינתי” והמחיר האמיתי של הסלמה
מתנגדי הלחץ הקשה על רוסיה משתמשים לעיתים קרובות בדימוי “העכברוש הפינתי”: אם לוחצים חזק מדי, פוטין יכה בתגובה בצורה מפחידה יותר.
אי אפשר להתעלם לחלוטין מהטיעון הזה. רוסיה אכן נותרת מסוכנת. יש לה טילים, רחפנים, מנגנון דיכוי עצום, ארסנל גרעיני ונכונות להרוג אזרחים.
אבל חשוב להכיר גם בדבר אחר: מוסקבה כבר השתמשה כמעט בכל הכלים המרכזיים של הסלמה, מלבד הקיצוניים ביותר.
רוסיה כבר פגעה באנרגיה. כבר הרסה ערים. כבר ערכה התקפות טילים מסיביות. כבר סחטה בנשק גרעיני. כבר ערכה גיוס. כבר הפכה את המלחמה לכלי של דיקטטורה פנימית.
מה נשאר?
גיוס המוני לפי דגם “קום, ארץ ענקית” – משימה קשה ביותר לרוסיה של פוטין. ברית המועצות הלכה למערכת פיקוד-מנהלי קשה במשך עשרות שנים. לפוטין אין לא זמן, לא מפלגה בולשביקית ולא אידיאולוגיה גיוסית אמיתית שיכולה ללא סיכון להרים את כל המדינה.
התסריט הגרעיני עוד יותר מסוכן למוסקבה עצמה. נגדו מתנגדת בחריפות סין, שדעתה הקרמלין לא יכול להתעלם ממנה לחלוטין. עבור בייג’ינג, הסלמה גרעינית באירופה הייתה מכה למסחר הגלובלי, לשווקים, ליציבות ולאינטרסים שלה.
לכן התגובה הרוסית האמיתית, ככל הנראה, תהיה מוכרת: טרור נגד האוכלוסייה האוקראינית, מכות על אנרגיה, מים, חום, תחבורה, ניסיון לשבור את העורף ולזרוע עייפות. זו בדיוק הסיבה שהמערב, אם הוא באמת רוצה ללחוץ על רוסיה, חייב לחזק בו זמנית את השמיים האוקראיניים.
האתגר המרכזי של אוקראינה לאחר הניצחון
אבל החלק החשוב ביותר בסיפור הזה מתחיל לא במוסקבה, אלא בקייב.
אוקראינה יכולה לנצח את רוסיה בשדה הקרב ולהפסיד חלק מהעתיד בתוך עצמה, אם לאחר הקרבה עצומה תישאר בלוגיקה של פוליטיקה דקורטיבית, שחיתות, חיקוי רפורמות, מריבות עם בעלי ברית והשמדה עצמית פנימית.
המשימה האסטרטגית של אוקראינה היא לא רק לקבל מדליה על גבורה ושק זהב על מאמץ. המשימה היא לשבת לשולחן העולם שלאחר המלחמה כמדינה שלא רק עמדה, אלא גם התחזקה: צבאית, הנדסית, טכנולוגית, אירופית, מוסדית.
זה אומר שאוקראינה צריכה להיות לא רק סמל של התנגדות. היא צריכה להפוך ליצרנית ביטחון.
מדינה שיש לה צבא, תעשייה, הגנה אווירית, ארוכות טווח, אוניברסיטאות חזקות, בתי משפט מתפקדים, ביורוקרטיה יעילה, אמון בעלי ברית ותרבות פוליטית שיכולה לא להרוס את הישגיה שלה למען קרב פנימי קצר.
המכשול העיקרי כאן הוא לא רק הטילים הרוסיים. המכשול העיקרי הוא השכבה הדקורטיבית-טפילית הפנימית, שיודעת לדבר מילים נכונות, אבל לא יודעת לבנות מדינה. אוקראינה של מהנדסים, חיילים, יזמים, מתנדבים, רופאים, מורים ותרבות אירופית צריכה לנצח לא רק את מוסקבה, אלא גם את ההרגל שלה לסבול חיקוי.
לא מספיק לנצח יחד עם אירופה – צריך להפוך לאירופה
לאחר G7 התברר: לאוקראינה יש סיכוי לא רק לשרוד, אלא לעבור לקטגוריה פוליטית חדשה.
אם המערב באמת יחזק את ההגנה האווירית, הארוכות טווח, הסנקציות והלחץ על הכלכלה הרוסית, המלחמה עשויה להיכנס לשלב שבו מוסקבה לראשונה מזה זמן רב לא רק תתקוף, אלא גם תאבד את היוזמה האסטרטגית.
אבל הניצחון הצבאי הוא רק החלק הראשון של המשימה.
לאוקראינה לא מספיק לנצח יחד עם אירופה. צריך להיות אירופה. להיות, ולא להיראות.
זה אומר לבנות מדינה שבעלי הברית מאמינים בה. כלכלה שמייצרת כוח. צבא שלא רק מגן על המדינה, אלא גם הופך לחלק ממערכת הביטחון החדשה. פוליטיקה שמבינה את מחיר השותפות. וחברה שלאחר המלחמה לא תאפשר להחליף את השינוי האירופי האמיתי בשלט יפה.
רוסיה צריכה להיות מובאת לשפיות. אבל אוקראינה לאחר מכן צריכה להוכיח דבר לא פחות קשה: שהיא נלחמה לא רק על הישרדות, אלא על הזכות להיות אחת מאלה שכותבים את הכללים של העולם החדש.