עזה אינה סגורה לזרים. אבל אי אפשר להיכנס לשם “סתם כך”: מי נמצא היום בתוך הרצועה ולמה האו”ם דורש גישה מלאה

ברצועת עזה פועלים רופאים זרים, עובדי ארגונים בינלאומיים, מומחי הצלב האדום ומשלחת אירופית ברפיח. דרך הגבול מתבצעות רוטציות מוסכמות של צוותים. עם זאת, עיתונאים זרים אינם יכולים להיכנס לרצועה בעצמם, דיפלומטים נתקלים במגבלות, עובדי UNRWA בינלאומיים אינם מורשים, וחוקרי האו”ם דורשים גישה לכל אזורי עזה. איך זה אפשרי בו זמנית – ומי באמת מחליט איזה זר להכניס?

מחבר — NAnews — Nikk.Agency Israel News

ב-15 בספטמבר 2026 דרש הנציב העליון של האו”ם לזכויות האדם, פולקר טורק, לאפשר לחוקרים בינלאומיים גישה לכל האזורים הנדרשים ברצועת עזה לאיסוף ושימור ראיות לפשעי מלחמה אפשריים. הסיבה לכך הייתה “שרידי אדם שממשיכים להוציא מתחת לבניינים הרוסים”. טורק הצהיר כי בין “השרידים שנמצאו, לפי מידע שיש לאו”ם”, יש ככל הנראה “משפחות שלמות”. הוא הדגיש: הנסיבות “מותם צריכות להיחקר, והראיות באתרי ההרס צריכות להישמר”.

מהחדשות הללו קל להסיק מסקנה שגויה: אם האו”ם דורש גישה, אז אין זרים בעזה וישראל לא מכניסה אף אחד לשם.

זה לא נכון.

בעזה ישנם זרים. ולא בודדים. לשם נכנסים ויוצאים באופן קבוע רופאים בינלאומיים, שם עובדים עובדי מבנים הומניטריים, פועל בית חולים שדה של הוועד הבינלאומי של הצלב האדום, ובנקודת הגבול ברפיח פועלת משלחת אירופית EUBAM. ישראל מפרטת רשמית עשרות ארגונים בינלאומיים, שפעילותם מתואמת עם COGAT.

COGAT (Coordination of Government Activities in the Territories; עברית מתפ״ש — מתאם פעולות הממשלה בשטחים) — מבנה ישראלי של משרד הביטחון, שמתאם אספקה הומניטרית, תנועת אנשים ועבודת ארגונים בינלאומיים בעזה וביהודה ושומרון (הגדה המערבית).

אבל בין המשפטים “זרים נמצאים בעזה” ו-“לזרים יש גישה לעזה” — יש הבדל עצום.

ובדיוק בהבדל הזה נמצא כעת כל הוויכוח סביב דרישת האו”ם.

רופאים זרים: הקבוצה הבולטת ביותר

הנוכחות של זרים בתוך עזה מתועדת בצורה הטובה ביותר בתחום הרפואי.

לפי נתוני משרד האו”ם לתיאום עניינים הומניטריים — OCHA, נכון ל-20 ביולי 2026 עבדו ברצועה 73 עובדים זרים של צוותי חירום רפואיים בינלאומיים, או EMT. שש עשרה ארגונים תמכו ב-31 תוכניות רפואיות. כ-70% מהתוכניות הללו היו קבוצות רופאים מתמחות, שהשתלבו ישירות בבתי חולים מקומיים.

המספר משתנה משבוע לשבוע. נכון ל-7 ביוני OCHA ספרה 74 מומחים רפואיים בינלאומיים, ב-21 ביוני — 65, בתחילת יולי — כ-60, ולאחר מכן לאחר רוטציות נוספות המספר שוב עלה ל-73. זו לא קולוניה קבועה של זרים: אנשים מגיעים להחליף מומחים אחרים ואז עוזבים את עזה.

היקף הרוטציה גם נראה היטב בסטטיסטיקה של ארגון הבריאות העולמי. במהלך כל שנת 2025 אורגנו דרך מערכת EMT 726 כניסות של צוותים רפואיים בינלאומיים ו-724 יציאות. מינואר עד אמצע אפריל 2026 נכנסו לעזה עוד 281 עובדים זרים של צוותים רפואיים, ו-265 יצאו.

כלומר, אין כאן מקרים נדירים. קיים מנגנון עובד, אם כי מוגבל, להכניס צוותים רפואיים זרים.

אבל לרופא לא מספיק להגיע למצרים או לישראל, להראות תעודת מנתח ולבקש לפתוח את המחסום. הוא צריך להיות מופנה על ידי ארגון מוכר, להיכלל ברוטציה, להגיש נתונים, לעבור אישורים ולקבל אישור לתנועה ספציפית.

היו תקופות שבהן המנגנון הזה נעצר לחלוטין. בתחילת מרץ 2026 לאחר סגירת המעברים הרוטציות הבינלאומיות הופסקו זמנית. מאוחר יותר הן חודשו.

הצלב האדום: מבנה בינלאומי בתוך הרצועה

ברפיח ממשיך לפעול בית חולים שדה של הוועד הבינלאומי של הצלב האדום. הוא נפתח במאי 2024 ונוצר כפרויקט משותף של הוועד הבינלאומי של הצלב האדום, החברה הפלסטינית של הסהר האדום והחברות הלאומיות של הצלב האדום והסהר האדום מ-16 מדינות.

בין המדינות התומכות בבית החולים, הוועד הבינלאומי של הצלב האדום מציין את אוסטרליה, אוסטריה, קנדה, סין, דנמרק, פינלנד, צרפת, גרמניה, איסלנד, אירלנד, יפן, נורווגיה, קטאר, שוודיה, שווייץ ובריטניה.

כאן נדרשת זהירות. הרשימה הזו לא אומרת שאזרחי כל שש עשרה המדינות בהכרח נמצאים היום בתוך עזה. החברות הלאומיות מספקות צוותים, ציוד, מימון ועזרה אחרת, והרכב הצוותים משתנה. אבל בית החולים עצמו הוא דוגמה אמיתית לתשתית בינלאומית יציבה הפועלת בתוך הרצועה.

אירופאים ברפיח

יש עוד קטגוריה יוצאת דופן של זרים — עובדי EUBAM Rafah, משימת הגבול האזרחית של האיחוד האירופי.

לאחר חידוש העבודה ברפיח, המשלחת האירופית חזרה למעבר, שם עובדיה צופים בהליכים, תומכים במעבר הפלסטיני ומתקשרים עם כל הצדדים.

ב-26 באוגוסט EUBAM הודיעה על הגעת עובדים חדשים מ-שוודיה, פינלנד, הונגריה, צרפת, איטליה וספרד. ביניהם — נציגים של הז’נדרמריה הלאומית הצרפתית, הקרביניירים האיטלקיים והמשמר האזרחי הספרדי. חלק מהעובדים החדשים, לפי נתוני המשלחת עצמה, נשלחו מיד לנקודת מעבר רפיח.

אלה לא כוחות אירופיים ששולטים בעזה. EUBAM — משימה אזרחית של האיחוד האירופי עם מנדט מוגבל בדיוק בנקודת הגבול. עובדיה אינם מקבלים בשל כך זכות לנסוע בחופשיות בחאן יונס, עזה סיטי או ג’בליה.

ושוב מתגלה אותו עיקרון: הרשאה להיות בנקודה מסוימת אינה אומרת הרשאה לנוע בכל הרצועה.

אילו ארגונים בינלאומיים בכלל מורשים

ה-COGAT הישראלי — תיאום פעולות הממשלה בשטחים — מפרסם בעצמו רשימת מבנים בינלאומיים, שפעילותם מתואמת עם ישראל.

נכון לאפריל 2026 ה-COGAT ציין 44 מבנים בינלאומיים, שעבדו בעזה בתיאום עם ישראל: 10 מוסדות ויחידות של האו”ם ו-34 ארגונים לא ממשלתיים בינלאומיים.

• WFP — World Food Programme / תוכנית המזון העולמית — סיוע במזון, אספקה ולוגיסטיקה.
• UNICEF — קרן הילדים של האו”ם — סיוע לילדים, מים, תברואה, תזונה וחינוך.
• UNDSS — מחלקת האו”ם לביטחון ובטיחות — ביטחון העובדים והפעולות של האו”ם.
• OCHA — משרד האו”ם לתיאום עניינים הומניטריים — תיאום פעילות הומניטרית ואיסוף נתונים על המצב.
• WHO — ארגון הבריאות העולמי — בתי חולים, תרופות, ציוד רפואי ותיאום צוותים רפואיים בינלאומיים.
• UNFPA — קרן האו”ם לאוכלוסין — סיוע לנשים בהריון, אמהות ותוכניות בריאות רבייה.
• UNDP — תוכנית הפיתוח של האו”ם — שיקום תשתיות, מערכות קהילתיות ושירותים בסיסיים.
• UNOPS — משרד האו”ם לשירותי פרויקטים — לוגיסטיקה, תשתיות, רכש ופרויקטים טכניים.
• ASU — UN Access Services Unit / יחידת האו”ם לשירותי גישה — מסייעת בתיאום תנועת משימות הומניטריות וגישה לאזורי פעילות.
• UNMAS — שירות האו”ם לפעולות נגד מוקשים — מוקשים, תחמושת שלא התפוצצה ושאריות נפיצות אחרות של מלחמה.
• Samaritan’s Purse — ארגון הומניטרי נוצרי בינלאומי; רפואה, מזון וסיוע חירום.
• Community of Reconciliation — GDV — ארגון נוצרי בינלאומי הפועל בתחום הסיוע ההומניטרי, פיוס ותמיכה באוכלוסייה באזורים של סכסוך.
• International Medical Corps (IMC) — צוותים רפואיים, מתקנים רפואיים בשטח וסיוע חירום.
• The HALO Trust — ניקוי מוקשים, סקר שטחים ונטרול חפצים נפיצים.
• Global Empowerment Mission (GEM) — מזון, מים, מוצרי היגיינה, אוהלים וסיוע חירום אחר; לארגון יש מחסן בתוך עזה.
• Multifaith Alliance (MFA) — אספקת מזון, חומרים רפואיים, בגדים וערכות היגיינה דרך שותפים מקומיים.
• Catholic Relief Services (CRS) — מזון, מים, דיור וסיוע הומניטרי אחר.
• Solidarités International — מים, תברואה, היגיינה וסיוע חירום לאוכלוסייה.
• The Sumner Foundation — לוגיסטיקה הומניטרית, מזון, דיור וסיוע רפואי; הארגון גם מצהיר על הקמת בית חולים שדה ותשתית רפואית ראשונית בעזה.
• AMIDEAST — America-Mideast Educational and Training Services — חינוך, הכשרה מקצועית ותוכניות פיתוח.
• All Hands and Hearts — תגובה למצבי חירום, שיקום תשתיות פגועות וסיוע לקהילות שנפגעו.
• Project HOPE — סיוע רפואי, תרופות, ציוד רפואי והכשרת צוותים רפואיים.
• UK-Med — ארגון בריטי השולח צוותים רפואיים חירום לאזורי משבר.
• INSO — International NGO Safety Organisation — ניתוח איומים ומידע על ביטחון לארגונים הומניטריים.
• United Bible Societies — איגוד בינלאומי של אגודות תנ”ך; בנוסף לפעילות דתית משתתף בתוכניות הומניטריות וחברתיות.
• WCK — World Central Kitchen — הכנה והפצת מזון מוכן.
• GHF — Gaza Humanitarian Foundation — ארגון שנוצר להפצת סיוע הומניטרי, בעיקר מזון, בעזה.
• ICDO — International Civil Defence Organization / הארגון הבינלאומי להגנה אזרחית — הגנה אזרחית, תגובה למצבי חירום וסיוע הומניטרי; בשנת 2026 הארגון דיווח על פרויקט סיוע לעזה בתיאום עם ישראל.
• Gaza Children’s Village — תוכניות סיוע לילדים, כולל תמיכה פסיכו-חברתית, מרחבים בטוחים וסיוע למשפחות עקורות.
• Emergenza Sorrisi — Doctors for Smiling Children ETS — ארגון רפואי איטלקי המתמחה בסיוע כירורגי ורפואי לילדים.
• International Orthodox Christian Charities (IOCC) — מזון, מים, תרופות, מוצרי היגיינה, תמיכה פסיכו-חברתית וסיוע הומניטרי אחר; פועל באזור מאז 1997.
• People in Need (PIN) — מזון, מים, דיור, סיוע כספי וחירום אחר.
• Deutsche Welthungerhilfe e. V. — ארגון הומניטרי גרמני המתמחה בביטחון תזונתי ומאבק ברעב.
• Seeds of Hope — חינוך, סיוע לילדים ומשפחות, מזון, סיוע רפואי ראשוני ותוכניות לאנשים עם צרכים מיוחדים.
• ACTED — דיור, מים, תברואה, תשתיות וסיוע חירום.
• Peace Winds Japan — ארגון הומניטרי בינלאומי יפני; סיוע רפואי, מזון וחירום.
• Christian Aid Ministries (CAM) — מזון, מים לשתייה, חומרים רפואיים וסיוע בדיור; הארגון מצהיר על עבודה דרך קשרים מקומיים בעזה ובישראל.
• ICRC — International Committee of the Red Cross / הוועד הבינלאומי של הצלב האדום — סיוע רפואי, הגנה על אוכלוסייה אזרחית, עבודה עם שבויים, בני ערובה, נעדרים ושמירה על המשפט ההומניטרי הבינלאומי.
• AVSI — ארגון הומניטרי בינלאומי איטלקי; בעזה תומך באספקת מזון, תרופות, מוצרי היגיינה ומוצרים חיוניים אחרים, כולל דרך הפטריארכיה הלטינית של ירושלים.
• HEAL Palestine — סיוע רפואי לילדים ומשפחות, נקודות רפואיות בשטח, טיפול בפצועים, פינוי ילדים לטיפול בחו”ל, חינוך וסיוע הומניטרי.
• The MENTOR Initiative — מאבק במחלות זיהומיות ומחלות המועברות דרך מים או חרקים, תברואה והבטחת מים בטוחים; בשנת 2026 הארגון המשיך בפרויקטים בעזה.
• Blumont Global Development — סיוע הומניטרי, מים ותברואה, תשתיות, ביטחון תזונתי ושיקום קהילות שנפגעו.
• Lifegate Rehabilitation — שיקום, טיפול, חינוך ותמיכה לילדים ומבוגרים עם מוגבלויות ולמשפחותיהם.
• World Class Scholars — ארגון בינלאומי הפועל בתחום ההומניטרי והחינוכי; בראשו עומד המנהל לשעבר של תוכנית המזון העולמית, דיוויד ביזלי.

כך, 34 ארגונים אחרי עשרת הנקודות הראשונות — הם בדיוק ארגונים לא ממשלתיים בינלאומיים מהרשימה הרשמית של COGAT, ועשרת הראשונים — מבנים של מערכת האו”ם. בסך הכל ברשימה זו — 44 ארגונים ויחידות.

אבל גם כאן קל לטעות. נוכחות הארגון בעזה אינה אומרת שכל הצוות שלו זר. להפך, חלק גדול מהמערכת ההומניטרית נשען על עובדים פלסטינים.

אין רישום יומי פתוח כמו “היום בעזה נמצאים 143 אזרחים ממדינות כאלה ואחרות”. לכן אי אפשר לומר בכנות את המספר הכולל של כל הזרים בתוך הרצועה. לפי צוותים רפואיים בלבד ידוע על עשרות אנשים בו זמנית, בנוסף קיימים עובדים בינלאומיים של ארגונים אחרים ומשימת הגבול.

לכן הטענה “אין זרים בעזה” אינה תואמת את העובדות.

אבל יש UNRWA — וכאן הכל הפוך

דוגמה בולטת במיוחד היא UNRWA.

UNRWA — סוכנות הסעד והתעסוקה של האו”ם לפליטים פלסטינים במזרח הקרוב — מקרה מיוחד. הסוכנות ממשיכה לפעול בתוך עזה בכוחם של כ-11 אלף עובדים פלסטינים, אך היא אינה נכללת ברשימת הארגונים הפועלים דרך מנגנון התיאום הרגיל של COGAT.

לאחר כניסת החוק הישראלי לתוקף ב-30 בינואר 2025 נאסרו על גופי המדינה של ישראל קשרים עם UNRWA. לעובדים בינלאומיים של הסוכנות לא ניתנים אישורים להיכנס לעזה מאז סוף ינואר 2025.

זהו דוגמה חשובה לכך, מדוע אי אפשר לומר פשוט “האו”ם מכניסים” או “האו”ם לא מכניסים”.

WHO — מצב אחד. OCHA — מצב אחר. רופא בינלאומי, שנכלל ב-EMT, — מצב שלישי. UNRWA — מצב רביעי. חוקר OHCHR — כבר מצב חמישי.

קודם לכן חדשות נא ניתחו בפירוט גם את הצד השני של סיפור האו”ם ברצועה — מסקנות הוועדה הבינלאומית על פשעי חמאס נגד תושבי עזה עצמם.

“רופאים ללא גבולות”: יש עבודה, אין משמרת בינלאומית חדשה

בנפרד עומדת MSF — Médecins Sans Frontières, “רופאים ללא גבולות”.

הארגון הצהיר כי מ-1 בינואר 2026 לא תואם כניסת עובדיו הבינלאומיים לעזה, אף על פי שתוכניות רפואיות של MSF בתוך הרצועה המשיכו לפעול בהשתתפות צוותים מקומיים.

ישראל, מצידה, מסבירה את הסדר החדש של רישום ארגונים הומניטריים בינלאומיים בצורך לדעת מי בדיוק עובד ברצועה, ולא לאפשר שימוש בתשתית הומניטרית על ידי חמאס. משרד החוץ של ישראל טוען כי דרישות הרישום והבדיקה חלות על כל הארגונים והן כלי ביטחון, ולא דרך לעצור סיוע הומניטרי.

MSF רואה בדרישות אלו מוגזמות ומצהירה שהן מפריעות לעבודה הומניטרית עצמאית.

זהו כבר ויכוח פוליטי ומשפטי. אבל העובדה עצמה מראה: סטטוס ההרשאה נקבע לא רק על פי מקצועו של האדם. יש חשיבות לארגון, לרישומו, ליחסים עם הרשויות הישראליות ולתהליך האישור הספציפי.

האם יכול צרפתי או אמריקאי רגיל פשוט להגיע דרך מצרים?

בפועל — לא.

רפיח אכן פועל שוב. ב-2 בפברואר 2026 נפתח המעבר לתנועת אנשים מוגבלת לאחר סגירה ממושכת. העבודה הופסקה לאחר מכן עקב הסלמה אזורית, ובמרץ התנועה חודשה.

אבל זו לא גבול בינלאומי רגיל, אליו אפשר להגיע עם מזוודה ודרכון.

נכון ל-4 באוגוסט EUBAM רשמה 10,128 חציות של רפיח לאחר פתיחתו: 4,929 כניסות לעזה ו-5,199 יציאות למצרים. בין העוברים במעבר היו 1,858 אנשים שנזקקו לסיוע רפואי.

מדובר בעיקר בקטגוריות מוסכמות: תושבים חוזרים, מטופלים, מלווים ואנשים אחרים שנכללו ברשימות מוקדמות.

EUBAM מסבירה ישירות את המנגנון. לכניסה אנשים נרשמים דרך הצד הפלסטיני. רשימות המטופלים ליציאה נערכות על ידי רשויות הבריאות של עזה ומועברות לארגון הבריאות העולמי. לאחר מכן הרשימות מתואמות גם עם מצרים וישראל. אפילו הכמות הפוטנציאלית של אנשים שיכולים לעבור דרך רפיח למחרת מתואמת מראש.

ישראל כבר בהחלטה לפתוח את רפיח בינואר הדגישה שמדובר ב-תנועת הולכי רגל מוגבלת עם מנגנון בדיקה ישראלי מלא.

לכן אין כאן מצב תיירותי במובן הרגיל.

אי אפשר לטוס לשארם א-שייח’, לקחת רכב לרפיח ולהחליט בבוקר: “היום אני רוצה לראות את עזה”.

ומהצד של ישראל?

כרם שלום היום הוא בעיקר מעבר מטענים.

נכון ל-11 בספטמבר לאחר סגירת זיקים ב-24 במאי כרם שלום נותר המעבר המטעני הפעיל היחיד במגזר. דרכו עוברים משלוחים הומניטריים ומסחריים.

בזמנים שונים, דרך המעברים שבשליטת ישראל בוצעו גם פינויי חולים ורוטציות של צוותים הומניטריים. אבל אלו פעולות מתואמות נפרדות ולא תנועה חופשית של נוסעים.

ל-COGAT יש נהלים לבקשות חריגות הקשורות לזרים, וארגונים בינלאומיים פועלים דרך מערכות תיאום מוקדמות. ישראל מתארת רשמית את המנגנונים המשותפים עם האו”ם, ארה”ב, מצרים ומבנים הומניטריים, דרכם מתואמות פעולות בעזה.

לקורא הישראלי כאן, אולי הכי קל לערוך אנלוגיה עם מתקן צבאי: נוכחות של מומחים זרים בפנים לא אומרת שכל בעל דרכון זר זכאי להיכנס.

רק שבעזה הכל מסובך פי כמה — כי נדרש אישור לא רק לכניסה עצמה.

להיכנס פנימה — זה עדיין חצי מהמשימה.

גם זר שכבר נמצא בעזה לא בהכרח יכול לנסוע בה לאן שהוא רוצה.

בקיץ OCHA העריך את שטח האזורים עם הגבלות גישה מוגברות בכ-64.9% משטח המגזר. עבור ארגונים הומניטריים, תנועה לאזורים כאלה דורשת תיאום נפרד. OCHA דיווח גם על ירי ואיומים ביטחוניים אחרים באזורים ליד קווי ההפרדה.

עבור רופא זה אומר מסלול מתואם לבית החולים. עבור עובד הומניטרי — תיאום נסיעה למחסן, למקור מים או למחנה עקורים. עבור חוקר שצריך לבחור בעצמו עשרות מקומות הרס ולהשוות ביניהם, מודל כזה כבר מציב בעיה אחרת לגמרי.

לכן חדשות ישראל | Nikk.Agency כאן עקרונית מפרידה בין כניסה למגזר לבין גישה לשטח המגזר. אלו שני דברים שונים, למרות שבהצהרות פוליטיות הם לעיתים קרובות נשמעים אותו דבר.

אפילו דיפלומטים לא הובאו פנימה.

יש דוגמה מאוד ברורה.

ב-9 ביולי 2026 מתאם הומניטרי של האו”ם ארגן לנציגי כתריסר משלחות דיפלומטיות ביקור במחנה עקורים באל-מאוואסי.

אבל הביקור היה וירטואלי.

הדיפלומטים צפו במתרחש דרך וידאו, שוחחו עם התושבים ועובדים הומניטריים מרחוק. OCHA הסבירו במפורש שהם לא יכלו להגיע אישית בגלל ההגבלות הקפדניות של ישראל על כניסת אנשים לעזה.

כלומר, מנתח זר יכול בתנאים מסוימים לקבל אישור לרוטציה, ודיפלומט זר — לא בהכרח.

ומה עם עיתונאים זרים?

כאן ההגבלות עוד יותר בולטות — וחשוב להבין לא רק שעיתונאים זרים לא יכולים להיכנס לעזה בחופשיות, אלא גם מי בדיוק בישראל אוסר זאת, באיזה מנגנון ועל איזה בסיס.

אין חוק נפרד של הכנסת בנוסח “לעיתונאים זרים אסור להיכנס למגזר עזה”.

יתרה מכך, עד 7 באוקטובר 2023 פעל סדר אחר לגמרי: האתר הרשמי של לשכת העיתונות הממשלתית של ישראל — GPO, לשכת העיתונות הממשלתית — ציין שעיתונאי זר עם כרטיס עיתונאי תקף של GPO יכול להיכנס לעזה דרך מעבר ארז לפי נוהל קבוע.

לאחר התקפת חמאס ב-7 באוקטובר, הרס ארז ותחילת המלחמה, מצב זה הופסק.

מאז עיתונאים זרים אינם זכאים לכניסה עצמאית למגזר. צה”ל מארגן מדי פעם לעיתונאים זרים נסיעות מיוחדות, אבל זה מצב אחר לגמרי: הצבא קובע את היום, המסלול, מקום הכניסה, האזורים, משך השהייה והליווי.

עיתונאי לא יכול לאחר כניסה כזו להחליט בעצמו לנסוע לשכונה אחרת, למצוא עדים שהוא צריך, לבדוק בית חולים או לבחון מקום של תקיפה אווירית מסוימת.

כלומר, להיכנס לעזה עם צה”ל ולעבוד בעזה באופן עצמאי — אלו שני דברים שונים לחלוטין.

מי בדיוק בישראל לא נותן לעיתונאי לעבור

המנגנון העיקרי — לא איסור פלילי ולא “חוק נגד עיתונאים” נפרד, אלא מערכת אישורים למעבר גבול והחלטות צבאיות על גישה.

זה נראה היטב מתיק בג”ץ 8884/23, שהגישה אגודת העיתונות הזרה — Foreign Press Association, FPA — נגד הרשויות הישראליות.

המשיבים בתיק היו:

• COGAT — Coordination of Government Activities in the Territories / מתפ”ש, מבנה של משרד הביטחון שמרכז את תנועת האנשים בין ישראל לעזה;
• מפקד פיקוד הדרום של צה”ל, האחראי על הביטחון המבצעי באזור המגזר;
• שר הביטחון של ישראל, המנהיג הפוליטי של המערכת, שבאחריותו נמצאים צה”ל ו-COGAT.

אלו הגופים שמעצבים בפועל את משטר הגישה.

כאשר FPA פנתה לדוברות צה”ל בבקשה לאפשר לעיתונאים זרים להיכנס למגזר בעצמם, נאמר לה שהסמכות להנפיק אישורים כאלה שייכת לא לדוברות הצבא, אלא ל-COGAT ו-Gaza CLA — המנהל לתיאום וקישור בעזה.

בפועל זה אומר את הדבר הבא.

עיתונאי זר יכול להחזיק בכרטיס עיתונאי ישראלי תקף, לעבוד ב-Reuters, BBC או CNN ולהיות בישראל באופן חוקי לחלוטין. אבל אם COGAT/Gaza CLA לא מנפיק אישור למעבר, האקרדיטציה הזו לא מאפשרת לו לעבור דרך מעבר שבשליטת ישראל לעזה.

GPO במקרה זה לא יכול “לפתוח את השערים”.

מה עושה GPO

GPO — לשכת העיתונות הממשלתית של ישראל — מאשרת עיתונאים זרים, מנפיקה להם כרטיסי עיתונאי ומתקשרת עם מערכות זרות.

אבל היא עצמה לא שולטת במעברים לעזה.

חומרי התיק המשפטי מראים שההחלטה הסופית על כניסה עצמאית נמצאת לא בידי GPO, אלא במערכת משרד הביטחון — בראש ובראשונה בידי COGAT ו-Gaza CLA.

כלומר, כרטיס עיתונאי ישראלי היום אינו מהווה כרטיס כניסה לעזה.

מה עושה פיקוד הדרום של צה”ל

גם אם לאדם מותר פיזית לחצות את הגבול, נשארת השאלה השנייה: לאן הוא יכול להגיע כבר בתוך המגזר.

פיקוד הדרום והיחידות המבצעיות של צה”ל קובעים:

• אילו אזורים נחשבים נגישים;
• מתי אפשר להיכנס לשם;
• אילו מסלולים להשתמש;
• האם הצבא יכול להבטיח ביטחון;
• האם נוכחות אזרחים לא תיצור איום על פעולה צבאית.

לכן צה”ל יכול לאפשר לעיתונאים זרים להיכנס למגזר כחלק מקבוצה צבאית.

במקרה זה הצבא עצמו קובע את המסלול ונקודות העצירה. ההחלטה המשפטית ציינה שהזמן והאזורים של נסיעות כאלה נקבעו על ידי דוברות צה”ל יחד עם מבנים מבצעיים בהתאם למהלך הקרבות והערכת הביטחון.

ישנם שני מצבים.

כניסה עצמאית — נדרש אישור COGAT/Gaza CLA, שלא ניתן לעיתונאים זרים כרגע.

כניסה עם צה”ל — הצבא יכול לאפשר כנסיעה מאורגנת במיוחד.

מה החליט בג”ץ

ההגבלות כבר הועמדו כמה פעמים בפני בית המשפט העליון של ישראל.

בדצמבר 2023 פנתה אגודת העיתונות הזרה לבג”ץ בדרישה לאפשר לחבריה להיכנס למגזר בעצמם.

ב-8 בינואר 2024 דחה בית המשפט העליון את העתירה בתיק בג”ץ 8884/23.

בית המשפט הכיר בחשיבות חופש העיתונות, אך הסכים עם המדינה שבנסיבות שהיו אז, תנועה עצמאית של עיתונאים זרים יכולה ליצור סיכונים מבצעיים ממשיים.

בין טיעוני המדינה היה שעיתונאי יכול לחשוף בטעות:

• מיקום יחידות צה”ל;
• מסלולי תנועה;
• עמדות;
• הכנת פעולות;
• מידע אחר שיכול לשמש את האויב.

בית המשפט קבע שבנסיבות הספציפיות של ינואר 2024, מערכת הנסיעות המוגבלות עם הצבא מהווה איזון מותר בין חופש העיתונות לדרישות הביטחון.

אבל כאן יש פרט חשוב.

בג”ץ עצמו לא הטיל איסור.

הוא רק סירב לבטל את המדיניות שהייתה קיימת של המדינה.

ובית המשפט ציין במיוחד שההחלטה מבוססת על נסיבות אותו רגע. אם המצב הביטחוני ישתנה, עיתונאים יכולים לדרוש שוב בחינה מחדש של המשטר.

ומי קיבל את ההחלטה הפוליטית?

מהחומרים המשפטיים עולה שהפסקת התנועה הרגילה של עיתונאים זרים לאחר 7 באוקטובר התרחשה בהתאם להחלטות פוליטיות והערכות ביטחוניות, לאחר מכן הפסיק COGAT להנפיק אישורים רגילים למעבר עצמאי.

כלומר, שומר הגבול במעבר לא מקבל החלטה עצמאית: “את העיתונאי הזה אני לא אכניס היום”.

מלמעלה פועלת מדיניות צבאית-פוליטית קבועה.

היא מיושמת על ידי מבנים של משרד הביטחון והצבא:

שר הביטחון → COGAT/Gaza CLA → פיקוד הדרום והיחידות המתאימות של צה”ל.

למה המחלוקת נמשכה ב-2026

FPA פנתה שוב לבית המשפט מאוחר יותר, בטענה שההגבלה הזמנית של זמן המלחמה הפכה לאיסור כללי בלתי מוגבל.

ב-26 בינואר 2026 דן בג”ץ שוב בשאלת הגישה של עיתונאים זרים.

בשלב זה המצב היה שונה באופן משמעותי מינואר 2024, והשופטים החלו לדרוש מהמדינה הסברים יותר קונקרטיים.

השופט חאלד כבוב שאל את נציגי המדינה: אם עיתונאי רוצה להיכנס למגזר בעצמו, איזה סיכון בדיוק הוא מהווה היום לצה”ל?

השופטת רות רונן ציינה שלאחר שינוי המצב הצבאי, המדינה לא יכולה פשוט לחזור על המילים “שיקולי ביטחון”. הרשויות צריכות להסביר אילו תנאים ספציפיים מונעים גישה עצמאית ומה צריך להשתנות כדי שניתן יהיה להסיר את האיסור. חלק מהטיעונים של המדינה הוצגו לשופטים במצב סגור.

המדינה המשיכה לטעון שהמצב בעזה נותר בלתי יציב, צה”ל שומר שם על פעילות מבצעית, ותנועה חופשית של עיתונאים זרים יכולה ליצור סיכונים.

איך ישראל מסבירה את ההגבלות

אם לאסוף את טיעוני המדינה, מתקבלות כמה סיבות עיקריות.

הראשונה — ביטחון הפעולות הצבאיות. עיתונאי יכול לחשוף בטעות עמדות, מסלולים, מקומות פריסה או הכנת יחידות צה”ל.

השנייה — ביטחון העיתונאים עצמם. עזה נותרה שטח של תשתיות הרוסות, תחמושת שלא התפוצצה, קבוצות חמושות ואזורים שבהם מתנהלים קרבות מדי פעם.

השלישית — נוכחות חמאס וארגונים חמושים אחרים. ישראל טוענת שתנועה חופשית של זרים יכולה ליצור סיכונים נוספים ולהיות מנוצלת על ידי האויב.

הרביעית — עומס על מבנים צבאיים. תנועה בטוחה של אזרחים באזור צבאי דורשת משאבים נוספים.

אגודת העיתונות הזרה והתקשורת העולמית הגדולה עונים על כך אחרת: כתבים צבאיים מקצועיים עובדים בעימותים מזוינים ברחבי העולם ולוקחים על עצמם חלק ניכר מהסיכון. לדעתם, קיום סכנה לא צריך לתת למדינה אוטומטית את הזכות לסגור את השטח לעיתונות עצמאית במשך שנים.

אז אין עיתונאים בעזה בכלל?

עיתונאים זרים נמצאים שם.

אבל בעיקר כחלק מ-נסיעות מאורגנות על ידי צה”ל, כלומר גישה משובצת.

הצבא מחליט:

• מתי הקבוצה נכנסת;
• לאן היא נוסעת;
• מה העיתונאים יוכלו לראות;
• כמה זמן הם יבלו שם;
• עם מי הם יוכלו ליצור קשר.

הכתב לא יכול להיפרד מהקבוצה ולנסוע, למשל, לאזור אחר בעזה בעצמו.

הוועדה להגנת עיתונאים ציינה לאחר נסיעות כאלה כי תנועת ויצירת קשרים של כתבים זרים נותרו מוגבלות באופן משמעותי.

זה שונה באופן עקרוני מעבודת עיתונאות עצמאית.

ואי אפשר דרך מצרים?

אי אפשר גם לעקוף את המערכת הישראלית דרך רפיח בעצמך.

רפיח לאחר פתיחתו ב-2026 לא הפך למעבר בינלאומי רגיל. תנועת האנשים מתבצעת על פי רשימות מוסכמות מראש בהשתתפות הצד הפלסטיני, מצרים, ישראל והמשלחת האירופית EUBAM.

לכן כתב זר לא יכול פשוט להגיע לרפיח המצרי עם דרכון וכרטיס עיתונאי ולדרוש להכניס אותו לעזה.

מדוע התקשורת העולמית ממשיכה למחות

במאי 2026 דרשו שוב מנהיגי יותר משני תריסר כלי תקשורת גדולים — ביניהם Associated Press, Reuters, BBC, CNN, The New York Times ו-The Washington Post — מישראל לפתוח גישה עצמאית לכתבים זרים לעזה.

הטיעון שלהם פשוט למדי: אם העיתונות הזרה לא יכולה להגיע למקום בעצמה, היא נאלצת לבדוק את האירועים דרך עיתונאים פלסטינים, מקורות מקומיים, חומרים צבאיים ישראליים, ארגוני סיוע ונתונים מרחוק.

אי אפשר לבדוק הכל במקום בעצמך.

וכאן עולה סתירה בולטת.

לעזה מורשים להיכנס מנתחים זרים, עובדי ארגוני סיוע ומומחים בינלאומיים אחרים.

אבל עיתונאי זר של סוכנות עולמית גדולה לא מקבל אישור דומה לעבודה עצמאית.

לכן הטענה “יש זרים בעזה, אז העיתונות הזרה יכולה לבדוק הכל” אינה נכונה.

יכול להיות מנתח זר.

יכול לעבוד עובד של ארגון סיוע בינלאומי.

יכול להיכנס כתב יחד עם יחידה של צה”ל.

אבל עיתונאי זר שבוחר בעצמו, לאן לנסוע, את מי לראיין ואיזה מקום פגיעה לבדוק, נכון לספטמבר 2026 אין לו גישה כזו.

והתיאור המדויק ביותר של המערכת הנוכחית הוא:

ההנהגה הצבאית-פוליטית של ישראל שומרת על משטר גישה מוגבלת; COGAT ו-Gaza CLA לא מעניקים לכתבים זרים אישורים לכניסה עצמאית; הפיקוד הדרומי של צה”ל קובע את הגישה המבצעית ויכול לארגן נסיעות מבוקרות יחד עם הצבא; GPO מעניק תעודת עיתונאי, אך אין לו סמכות לפתוח לכתב כניסה לעזה; בג”ץ לא קבע את האיסור הזה, וב-2024 סירב להתערב במדיניות שהייתה קיימת, תוך התייחסות למצב הצבאי דאז.

ועכשיו — מה בדיוק דרשה האו”ם

ב-15 בספטמבר 2026 פלקר טורק לא דיבר על רופאים, לא על אספקת מזון ולא על דיפלומטים.

OHCHR רוצה שחוקרים בינלאומיים יקבלו גישה לכל האזורים הנדרשים בעזה לאיסוף ושימור ראיות. בתדרוך האו”ם הניסוח היה ברור ביותר: יש לאפשר לחוקרים בינלאומיים לכל חלקי עזה שבהם יש צורך לבצע עבודה כזו.

הסיבה היא “המשך חילוץ שרידי אדם מבניינים הרוסים”.

על פי הנתונים שהובאו על ידי האו”ם בהתייחסות להגנה האזרחית הפלסטינית, מנובמבר 2025 עד ספטמבר 2026 חולצו שרידי יותר מ-630 אנשים. המבנים הפלסטיניים סבורים שייתכן שעדיין יש יותר משמונה אלפים נעדרים מתחת להריסות. רויטרס מציינת שבמגזר נוצרו כ-61 מיליון טון של הריסות. הערכות אלו מגיעות ממבנים פלסטיניים ובינלאומיים ואינן תוצאה של בדיקה עצמאית מלאה של כל השטח.

טורק הצהיר שבין השרידים שנמצאו, ככל הנראה, “ישנן משפחות שלמות שנהרגו בבניינים מגורים הרוסים”.

אבל כאן יש צורך לקבוע גבול משפטי.

מציאת משפחה שנהרגה מתחת לבית הרוס אינה מהווה הוכחה לביצוע פשע מלחמה.

החקירה צריכה לקבוע מה הייתה מטרת המכה המסוימת, האם היה שם מתקן צבאי או לוחמים, אילו מידע היה בידי הפיקוד, איזה נזק אזרחי היה צפוי, אילו אמצעי זהירות ננקטו והאם המכה עמדה בדרישות המשפט ההומניטרי הבינלאומי.

בדיוק כדי לברר את הנסיבות הללו OHCHR מדבר על הצורך לשמר את מקומות המכות, השרידים, החומרים הזיהויים ומידע משפטי-רפואי אחר.

האו”ם טוען שבלי גישה של חוקרים חלק מהראיות עלולות להיעלם במהלך פינוי מיליוני טונות של הריסות.

מדוע ישראל לא מסכימה פשוט לפתוח הכל

לישראל יש טיעון אחר.

הרשויות הישראליות מצהירות במהלך המלחמה שחמאס הציב מפקדות, לוחמים, מחסני נשק ותשתית מנהרות בתוך או ליד מתקנים אזרחיים ושחופש התנועה של זרים באזור לחימה פעיל או לאחרונה פעיל יוצר סיכוני ביטחון.

לאחר ההצהרה הנוכחית של טורק, הנציג הקבוע של ישראל באו”ם דני דנון האשים את הנציב העליון בכך שהוא מסיק מסקנות לפני חקירה מלאה ואינו מתחשב מספיק בשימוש של חמאס בסביבה אזרחית. ישראל באופן כללי דוחה את הטענות על כוונה לפגוע באוכלוסייה אזרחית ומצהירה שהיא פועלת בהתאם לחוק הבינלאומי.

בינתיים, לבקשה החדשה הספציפית לגישה מלאה של חוקרים, משרד ראש הממשלה ומשרד החוץ של ישראל לא נתנו תשובה מפורטת מיידית, דיווח רויטרס.

לכן אי אפשר לכתוב שהחקירה כבר התקיימה וקבעה אשמים. כמו כן, אי אפשר לכתוב שאין שום בסיס לחקירה.

היעדר גישה עצמאית למקומות עצמם הוא חלק מהמחלוקת הנוכחית.

מדוע ישראל בודקת ארגוני סיוע

לאחר ה-7 באוקטובר הגישה הישראלית לארגונים בינלאומיים הפכה לקשוחה יותר.

COGAT ומשרד החוץ מסבירים את רישום הארגונים הלא ממשלתיים הזרים בצורך לבדוק את הארגונים והעובדים כדי שמנגנוני הסיוע לא ישמשו את חמאס. ישראל מציגה מקרים של קשרים לכאורה של עובדי מבנים הומניטריים עם קבוצות חמושות וטוענת שהשליטה על הצוות היא עניין של ביטחון לאומי.

ארגונים בינלאומיים מתנגדים שהמערכת עשויה לאפשר לישראל להחליט אילו מבנים הומניטריים עצמאיים יקבלו גישה ומי מהעובדים הם יוכלו לשלוח.

נוצרת מבנה די מורכב. ישראל אומרת: אנחנו לא סוגרים את עזה לסיוע הומניטרי, אבל אנחנו צריכים לדעת מי נכנס לשם. המבנים הבינלאומיים עונים: אם המדינה, שפעולותיה יש לתעד, מחליטה בעצמה איזה משקיף להכניס ולאן הוא יכול לנסוע, עצמאות הפיקוח הזה מוגבלת.

זהו אחד העצבים המרכזיים של הסיפור הנוכחי.

רפיח גם לא אומר “הגבול פתוח”

לקורא הישראלי המילה “רפיח” לפעמים יוצרת תמונה מטעה: הרי זה הגבול של עזה עם מצרים, אז מצרים יכולה פשוט לפתוח את השערים מצידה.

בפועל, לאחר חידוש התנועה ב-2026, המערכת בנויה בצורה רב-צדדית.

הצד הפלסטיני עוסק ברישום הנוסעים, EUBAM משגיח על עבודת המעבר, מצרים שולטת על שטחה והכניסה מצידה, והרשימות והכמויות המותרות של התנועה מוסכמות גם עם ישראל.

לכן רפיח לא הפך לפרצה שדרכה עיתונאי זר, פעיל, חוקר או סתם מטייל סקרן יכול לעקוף את מערכת השליטה הישראלית.

הכי חשוב: “יש זרים” ו”יש גישה חופשית” — זה לא אותו דבר

אם נאסוף הכל יחד, מתקבלת תמונה לא נוחה לסיסמאות, אבל הרבה יותר מדויקת.

עזה אינה שטח ללא זרים.

בה עובדים רופאים זרים. קיימות צוותים הומניטריים בינלאומיים. פועל הצלב האדום הבינלאומי. ברפיח פועלת משלחת אירופית. צוות בינלאומי נכנס ויוצא דרך רוטציות מוסכמות.

אבל עזה בו זמנית אינה שטח עם גישה זרה חופשית.

אי אפשר פשוט לחצות את הגבול עם דרכון זר. אין כניסה תיירותית רגילה. עיתונאים זרים עצמאיים לא יכולים להגיע בחופשיות. דיפלומטים לא תמיד מקבלים אישור. עובדים בינלאומיים של חלק מהארגונים בכלל לא מורשים להיכנס. אפילו לעובד סיוע לאחר הכניסה עשויים להידרש אישורים נוספים כדי להיכנס לחלק משמעותי מהמגזר.

ולחוקרים הבינלאומיים של OHCHR כעת נדרש לא רק זכות לחצות את הגבול.

הם צריכים משהו אחר: היכולת לבחור בעצמם את המקומות של ההפרות המשוערות, לבקר באזורים הרוסים, לתעד את מצב השרידים, לאסוף חומרים משפטיים-רפואיים, לשוחח עם עדים ולשמר ראיות מבלי שכל תנועה כזו תהפוך למיקוח פוליטי נפרד.

גישה מלאה לכל האזורים הנדרשים בעזה, עליה מדבר פלקר טורק, אינה קיימת כעת.

ולכן אי אפשר לצמצם את המחלוקת הנוכחית לא למשפט “ישראל בכלל לא מכניסה אף אחד לעזה”, ולא להיפך — “יש שם מלא זרים, אז האו”ם כבר יש לו את כל הגישה הנדרשת”.

שני המשפטים פשוטים מדי.

אפשר להיכנס לעזה. אבל השאלה מי בדיוק, למה, מאיזה ארגון, דרך איזה מעבר, לאחר אישור של מי והכי חשוב — לאן לאדם הזה יורשה לנסוע לאחר חציית הגבול — נפתרת כל פעם בנפרד.

וכאשר מערכת זו נשמרת, המחלוקת סביב החוקרים הבינלאומיים תימשך. עבור ישראל זהו עניין של ביטחון ושליטה על שטח שבו חמאס בנה במשך שנים תשתית צבאית בין בנייה אזרחית. עבור OHCHR — זהו עניין של יכולת לבדוק באופן עצמאי מה קרה בשכונות ההרוסות. ועבור כל חקירה רצינית התשובה בסופו של דבר צריכה להינתן לא על ידי סיסמה של אחד הצדדים, אלא על ידי ראיות שנשמרו מהמקום המסוים, מהמכה המסוימת ומהיום המסוים.