בעוד 85 שנה באותו הדרך: בקייב יתקיים מצעד הזיכרון ה-11 של באבי יאר

ב-29 בספטמבר 2026 בקייב יתקיים הצעדה הבינלאומית ה-11 לזכר קורבנות באבי יאר. 85 שנים לאחר הירי ב-33,771 יהודים, אוקראינה ממשיכה לשמור על זיכרון זה כבר בזמן מלחמתה עם רוסיה.

מחבר: ילנה גונקו

החיפושים “צעדת הזיכרון של באבי יאר 2026”, “באבי יאר 29 בספטמבר קייב” ו-“85 שנים לירי היהודים בבאבי יאר” השנה מובילים לתאריך אחד – 29 בספטמבר 2026. בקייב תתקיים הצעדה הבינלאומית השנתית האחת עשרה לזיכרון, שבה המשתתפים ילכו שוב ברגל למקום הירי ההמוני. עבור הקורא הישראלי זה לא רק סיפור השואה: זה גם סיפור על איך הזיכרון היהודי והקהילה היהודית החיה נשמרים באוקראינה המודרנית בזמן מלחמה.

מה יקרה ב-29 בספטמבר

לפי תוכנית המארגנים, האיסוף יתחיל ב-15:00 בפינת הרחובות גלובוצ’יצקיה וסצ’ביך סטרלצוב, מול קולנוע “קייבסקיה רוס”. לאחר תדרוך קצר, השיירה תצא ב-15:15 לבאבי יאר, ב-16:00 ליד האנדרטה “מנורה” הרב יקרא קדיש, והסיום מתוכנן ל-16:30.

המארגנים יבגני גורודצקי, דמיטרי יורינוב וסטלה קירטאדזה מדגישים כי הצעדה נשארת יוזמה עצמאית ואינה קשורה לכוחות פוליטיים או לארגונים חיצוניים.

לנאנובוסטי – חדשות ישראל אני, ילנה גונקו, הסתכלתי על המסלול הזה בצורה רחבה יותר מההודעה עצמה. ב-29–30 בספטמבר 1941 נרצחו כאן 33,771 יהודים, ומספר זה נרשם על ידי המבנים הגרמניים עצמם. כעת, 85 שנים לאחר מכן, אנשים שוב הולכים בקייב – כדי לקרוא ליהודים שנרצחו קורבנות השואה ולא לאפשר להמיס את סיפורם בנוסחה חסרת אישיות על אזרחים שנהרגו.

“דרך המוות” ו-33,771 נרצחים

לאחר כיבוש קייב על ידי הכוחות הגרמניים, נצטוו היהודים בבוקר ה-29 בספטמבר 1941 להגיע לאזור הרחובות הנוכחיים של יורי אילנקו ודגטיארבסקיה עם מסמכים, כסף, חפצי ערך ובגדים חמים. רבים יכלו לחשוב שמכינים אותם להעברה. במקום זאת, האנשים נשלחו לעבר התהום, נאלצו להתפשט ונורו בקבוצות על ידי יחידות איינזצגרופה C – מבנה נאצי נייד שעסק ברציחות המוניות בשטחים הכבושים.

במשך יומיים נרצחו 33,771 יהודים, ומאוחר יותר באבי יאר נשאר מקום לרציחות של יהודים, רומאים, שבויים סובייטים ואנשים אחרים. עבור הישראלי, המונח “שואת הכדורים” כאן חשוב במיוחד: מדובר לא במחנות מוות רחוקים מהבית, אלא ברציחות המוניות של אנשים ליד ערים, רחובות ובתים שבהם חיו. לכן הדרך הנוכחית ל”מנורה” אינה שחזור של כל מטר, אלא החזרת הזיכרון היהודי למרחב העירוני של קייב.

הצעדה צמחה מיוזמה אישית

הצעדה לא נוצרה כאירוע מדיני.

יבגני גורודצקי התחיל מהליכה אישית בדרך זו, ולאחר מכן הצטרפו אליו אנשים אחרים; עם הזמן היוזמה הפכה לשנתית והמונית. הצעדה האחת עשרה מראה דבר נדיר במרחב הפוסט-סובייטי: הזיכרון על הטרגדיה היהודית כאן נתמך לא רק על ידי טקסים רשמיים, אלא גם על ידי האנשים עצמם.

באותו זמן, אוקראינה המודרנית כבר לא משחזרת את המודל הסובייטי, שבו הזהות היהודית של קורבנות באבי יאר טושטשה במשך עשורים. ולדימיר זלנסקי משתתף באופן קבוע באירועי זיכרון השואה: ב-27 בינואר 2026 נשיא אוקראינה הגיע שוב לבאבי יאר יחד עם רבנים אוקראינים ודיפלומטים זרים. שנה קודם לכן, ב-29 בספטמבר 2025, הוא אמר ישירות שאוקראינה אפילו בזמן מלחמה לא שוכחת את באבי יאר והשואה.

החיים היהודיים לא נעצרו תחת הטילים

אבל היהודים באוקראינה היום לא חיים רק בזיכרון על הנרצחים. בתי הכנסת ובתי הספר היהודיים פועלים, חוגגים את פסח, ראש השנה ושבועות, הקהילות מספקות מזון כשר, ספרות דתית, עזרה לקשישים ולמשפחות. ב-6 באפריל 2026 זלנסקי נפגש לפני פסח עם רבנים מערים אוקראיניות ונציגי קהילות יהודיות; בין המשתתפים היו גם חייל בצבא אוקראינה ונציג של הכמורה הצבאית.

יש גם מה שנראה פחות טוב מישראל. יהודי אוקראינה משרתים בצבא, עובדים עם חיילים ככמרים, מתנדבים, מספקים עזרה לחזית, תומכים בפצועים ובמשפחות הנופלים. הם לא מסתירים את החיים היהודיים, וככל שניתן בזמן מלחמה, ממשיכים לשמור על המסורת אפילו תחת אזעקות, טילים רוסיים ורחפנים.

המדינה האוקראינית תומכת בחיים אלה

נראה לי חשוב להפריד בין ויכוחים פוליטיים פנימיים של כל מדינה דמוקרטית לבין היחס של המדינה לקהילה היהודית.

באוקראינה של היום, ארגונים יהודיים פועלים בגלוי, רבנים נפגשים עם הנשיא, חיילים יהודים משרתים בצבא האוקראיני, הכמורה הצבאית היהודית מתפתחת, והמוסדות הממשלתיים עוסקים בשימור באבי יאר והיסטוריית השואה. בשנים 2025–2026 הפגישות הנשיאותיות עם נציגי הקהילות היהודיות והטקסים בבאבי יאר נמשכו למרות התוקפנות הרוסית המלאה.

והקהילה הזו לא נסגרה רק על עזרה לעצמה. ארגונים יהודיים באוקראינה עוסקים בפרויקטים הומניטריים, עוזרים לחיילים אוקראינים ולוותיקים, משתתפים בשיקום פצועים ותומכים באזרחים. מתקבלת תמונה לא נוחה לתעמולה הרוסית: היהודים לא בורחים מ”נאציזם אוקראיני”, אלא יחד עם אזרחים אחרים מגנים על אוקראינה ובו זמנית ממשיכים בחופשיות את החיים היהודיים.

למה לישראל כדאי לראות את הסיפור הזה

בפוליטיקה הציבורית הישראלית אני רואה לעיתים רחוקות את הצד הזה של המלחמה האוקראינית בתמונה גדולה. יהיה לא נכון לטעון שישראל לא עשתה דבר עבור אוקראינה: משרד החוץ הישראלי הרשמי מזכיר את בית החולים השדה “כוכב מאיר”, טיפול בילדים אוקראינים, שיקום חיילים פצועים ותוכניות הומניטריות אחרות. אבל בין העזרה הזו לתשומת הלב ליהודים עצמם באוקראינה, לדעתי, נשאר פער ניכר.

אנשים אלה לא נעלמו לאחר ה-24 בפברואר 2022 ולא הפכו רק למקבלי עזרה מחו”ל.

הם מתפללים, מגדלים ילדים במסורת היהודית, חוגגים, משרתים בצבא האוקראיני, מתנדבים, עוזרים לאזרחים ולחיילים, קוברים את הנופלים שלהם וממשיכים לשמור על זיכרון באבי יאר תחת טרור הטילים הרוסי. ב-29 בספטמבר הצעדה תסתיים שוב ליד “מנורה” בקריאת קדיש – וזה בדיוק הסיפור היהודי המודרני של אוקראינה, שעליו ישראל צריכה להסתכל הרבה יותר מקרוב.