פוטין דיבר על זכויות דוברי הרוסית בבלטיות. ומי הרס את מָרִיוּפּוֹל, בַּחְמוּט וסֶבֶרוֹדוֹנֶצְק דוברי הרוסית?

ומה באמת קורה עם השפה הרוסית בבלטיות?

זה יהיה לא נכון לטעון שמדיניות השפה של לטביה, ליטא ואסטוניה אינה מעוררת שאלות כלשהן. הן קיימות, וחלק מהטענות מושמעות לא על ידי מוסקבה, אלא על ידי מבנים אירופיים לזכויות אדם.

בלטביה מתרחבת בהדרגה ההוראה בשפה הממלכתית. מ-1 בספטמבר 2026 השתנו גם כללי בחירת השפה הזרה השנייה בבית הספר התיכון: עבור תוכניות חדשות נועדו בעיקר השפות הרשמיות של האיחוד האירופי והאזור הכלכלי האירופי או שפות שהלימוד שלהן מוסדר על ידי הסכמים בין-ממשלתיים. ילדים שהחלו ללמוד רוסית קודם לכן יכולים להמשיך ללמוד בתקופת מעבר.

בפברואר 2024 הביע הוועדה המייעצת של מועצת אירופה דאגה מהשלכות הרפורמות הלטביות על חינוך המיעוטים הלאומיים. הוא הכיר בלגיטימיות של חששותיה של לטביה בתחום הביטחון, שהתעוררו לאחר הפלישה הרוסית לאוקראינה, אך המליץ לשקול מחדש הגבלות מסוימות.

באסטוניה החל מספטמבר 2024 החל מעבר הדרגתי לחינוך בשפה האסטונית. הרפורמה מתוכננת למספר שנים, והמעבר העיקרי במערכת החינוך אמור להסתיים עד 2030. הרשויות מסבירות את הצורך שלה לתת לכל הילדים הזדמנויות חינוכיות ומקצועיות שוות ללא קשר לשפת האם.

בליטא המצב שונה במקצת. שם נשמר החינוך בשפות המיעוטים הלאומיים, כולל רוסית ופולנית. במסקנת מועצת אירופה, שפורסמה בינואר 2025, הוזכרו 27 בתי ספר עם הוראה בשפה הרוסית על פי נתונים לשנת הלימודים 2023/2024.

במילים אחרות, לשלוש המדינות יש מדיניות שונה. יש לדון בה באופן ענייני, ולא להציג את כל הבלטיות כשטח שבו השפה הרוסית אסורה לחלוטין.

אבל גם בעיות אמיתיות של חינוך לשוני אי אפשר להשוות לפעולות צבאיות, להרס יישובים ולמותם ההמוני של אנשים. מנגנונים בינלאומיים להגנת מיעוטים קיימים בדיוק כדי לפתור בעיות כאלה ללא איום על ביטחונן של מדינות שכנות.

ומה עם קסנופוביה בתוך רוסיה עצמה?

השיחה על זכויות בני המולדת בחו”ל מקבלת משמעות נוספת אם מסתכלים על מה שקורה בתוך רוסיה עם אלה שנחשבים שם זרים.

ארגון זכויות האדם Human Rights Watch בתזכיר העולמי שלו לשנת 2026 תיאר בפירוט את מצבם של יוצאי מרכז אסיה. מהגרים מתמודדים עם פרופיל אתני, מעצרים שרירותיים והטרדות מצד המשטרה. תועדו גם תקיפות של קבוצות לאומניות קיצוניות.

על פי נתוני מרכז המחקר “סובה”, שהובאו על ידי HRW, בשנת 2025 נרשמו ברוסיה 276 מקרים של אלימות קסנופובית.

המצב החריף במיוחד לאחר הפיגוע ב”קרוקוס סיטי הול” ליד מוסקבה ב-22 במרץ 2024. Human Rights Watch תיעדה תקיפות על יוצאי טג’יקיסטן, קירגיזסטן ואוזבקיסטן, מקרים של לחץ מצד רשויות אכיפת החוק, פיטורים וסירובים במתן שירותים על בסיס אתני.

שאלות של אפליה נוגעות לא רק למהגרים. אנטישמיות, אוקראינופוביה, רטוריקה לאומנית ואיבה כלפי אנשים שאינם בעלי מראה סלאבי דורשות גם הן תשומת לב נפרדת. עם זאת, יהיה לא נכון לצמצם אותן לדירוג אחד, ולהכריז על קבוצה אחת כמטרה העיקרית לשנאה, ללא סטטיסטיקה השוואתית.

לכך מתייחסת גם הנוסחה המוכרת בשוק הנדל”ן הרוסי על השכרת דיור לאנשים “בעלי מראה סלאבי” בלבד. היא מראה את עקרון האפליה היומיומית: אדם מוערך לא על פי מסמכיו, התנהגותו או יכולתו לשלם על דיור, אלא על פי מוצאו המשוער.

שאלת מצבם של רוסים אתניים בצפון הקווקז, היחסים של האוכלוסייה המקומית עם הכוחות הצ’צ’ניים והפרות זכויות האזרחים גם היא ראויה למחקר עצמאי. אך האחריות להפרות ספציפיות צריכה להיקבע על פי פעולותיהם של אנשים ומבנים ממשלתיים, ולא להיות מיוחסת לכל הלאום.

וכאן עולה עוד סתירה ברטוריקה הרשמית הרוסית. בחו”ל השפה מוכרזת כבסיס להגנה מיוחדת. בתוך המדינה מוצאו ומראהו של אדם, על פי מקרים שתועדו על ידי ארגוני זכויות אדם, יכולים להפוך לסיבה לרדיפה.

חדשות — חדשות ישראל | Nikk.Agency בוחנים את השאלה הזו לא כוויכוח בין רוסית לשפות אחרות, אלא כבעיה של עד כמה המדינה מקפידה על זכויות האדם, כאשר מדובר בקהילות לאומיות, תרבותיות ולשוניות שונות.

מדוע עבור ישראל הוויכוח הזה אינו מופשט: איך פוטין רשם את מדינתנו כדוברת רוסית

עבור הקורא הישראלי, בהצהרותיו של פוטין על הגנת דוברי הרוסית יש הקשר מיוחד. בישראל חיים יוצאי אוקראינה, רוסיה, בלארוס, מולדובה, מדינות הבלטיות ומדינות אחרות של ברית המועצות לשעבר. חלק ניכר מקהילה זו מדבר רוסית. אך שפה משותפת אינה אומרת לאום משותף, עמדה פוליטית או יחס זהה למלחמה הרוסית.

עם זאת, המנהיג הרוסי הציג שוב ושוב את ישראל כמדינה דוברת רוסית כמעט. יתר על כן, רטוריקה זו עלתה הרבה לפני הפלישה המלאה של רוסיה לאוקראינה.

כבר באפריל 2005, ערב ביקורו הנשיאותי הראשון בישראל, פוטין בראיון לעיתונאים ישראלים הניח שכ-רבע מאוכלוסיית המדינה מדברת רוסית. אז הוא כינה את ישראל “כמעט מדינה דוברת רוסית”, וקשר את התפשטות השפה הרוסית ל”יחסים מיוחדים” בין שתי המדינות.

ב-17 בספטמבר 2019, בנאום במוסקבה בכנס קרן יהודית “קרן היסוד”, העוסקת בתמיכה בישראל ובעלייה, הוא הלך רחוק יותר. בדברו על קשרים היסטוריים ומשפחתיים משותפים, פוטין הצהיר שבישראל מתגוררים כמעט שני מיליון אזרחים דוברי רוסית, ואמר: “אנחנו רואים בישראל מדינה דוברת רוסית”.

כבר ב-13 באוקטובר של אותה שנה, בתשובה לשאלות ערוצי טלוויזיה בערבית RT Arabic, Sky News Arabia ו-Al Arabiya, הוא שוב פנה לנושא זה. הפעם דובר על כ-מיליון וחצי יוצאי ברית המועצות לשעבר. המנהיג הרוסי הסביר את תשומת הלב המיוחדת של מוסקבה למה שקורה בישראל בהתפשטות השפה הרוסית בקרב אזרחי ישראל.

אבל החזרה המובהקת ביותר לנוסחה זו התרחשה ב-20 ביוני 2025, כאשר בפורום הכלכלי הבינלאומי בסנט פטרסבורג נדון הסכסוך בין ישראל לאיראן.

אז הוצגה לפוטין השאלה מדוע רוסיה, המקיימת קשרים הדוקים עם טהראן, לא מספקת לו סיוע ישיר יותר בעימות עם ישראל. בתשובה, הוא שוב נזכר ביוצאי ברית המועצות והפדרציה הרוסית הרבים המתגוררים במדינה היהודית.

“זו כמעט מדינה דוברת רוסית היום”, הצהיר פוטין, והוסיף שמוסקבה תמיד לוקחת בחשבון גורם זה במדיניותה.

כאן עולה תחלופה דמוגרפית משמעותית. כמעט שני מיליון ישראלים דוברי רוסית – אינם שני מיליון יוצאי רוסיה. עולים הגיעו מאוקראינה, בלארוס, מולדובה, קזחסטן, גאורגיה, מדינות הבלטיות ורפובליקות סובייטיות לשעבר אחרות.

יהודי דובר רוסית מחארקוב יכול לראות את עצמו כאוקראיני. משפחה מאודסה יכולה לשמור על רוסית כשפת בית ובו זמנית לתמוך בעצמאות אוקראינה. יוצא מריגה יכול להיות אזרח לטביה, לדבר רוסית ולא להיות קשור פוליטית למוסקבה.

בדיוק את ההבדל הזה דנו ביולי 2026 נשיא אוקראינה וולודימיר זלנסקי והעיתונאית האמריקאית לורה לומר. זלנסקי הזכיר שהפצת השפה הרוסית בקרב יהודי ברית המועצות לשעבר קשורה גם למדיניות השפה הסובייטית, ולא רק לרוסיה המודרנית.

חדשות סיפרו בפירוט על שיחה זו ועל הסטטיסטיקה הדמוגרפית במאמר “זלנסקי הרס את המיתוס של פוטין על ישראל דוברת הרוסית: לורה לומר הסבירה את מי מוסקבה רואה כבני המולדת שלה”.

בפרט, על פי מחקרו של הדמוגרף מארק טולץ, בשנים 1990–2022 הגיעו לישראל מברית המועצות לשעבר כ-1.2 מיליון איש. מרוסיה – כ-446 אלף, או 37%. השאר הגיעו מרפובליקות סובייטיות לשעבר אחרות, בעיקר מאוקראינה, וכן מבלארוס וממדינות אחרות.

לכן, עבור הקהל הישראלי, ההבדל בין דוברי רוסית לרוסים חשוב במיוחד. מושגים אלו אינם ניתנים להחלפה, כמו שלא ניתנים להחלפה שפת התקשורת היומיומית, אזרחות וזהות לאומית.

יתר על כן, תוצאות המלחמה הרוסית כבר השפיעו ישירות על אזרחי ישראל. מותו של ישראלי בן 14 במהלך תקיפה רוסית על קייב ב-25 בספטמבר 2026 היה תזכורת נוספת: טילים ומל”טים רוסיים אינם מבחינים בין אנשים לפי אזרחות, לאום או שפת תקשורת.

עבור משפחות שחיות בו זמנית בין ישראל לאוקראינה, שאלת הביטחון מקבלת ממד מעשי לחלוטין. מישהו נמצא בחיפה או באשדוד, הוריו – בחארקוב, קרוביו – באודסה, חבריו – בקייב. וכולם יכולים לדבר באותה שפה.

בישראל השפה הרוסית משמשת במשפחות, בתקשורת, בחיים התרבותיים, בעסקים ובתקשורת היומיומית. עם זאת, היא עצמה אינה מרמזת על שייכות פוליטית לרוסיה ואינה מעניקה למוסקבה סמכויות מיוחדות כלשהן ביחס לאזרחי ישראל.

זו הסיבה שההצהרה החדשה מ-25 בספטמבר על הגנת דוברי הרוסית בלטביה, ליטא ואסטוניה נשמעת לישראל לא כרטוריקה לא מוכרת לחלוטין. כבר שמענו את נשיא רוסיה מכנה את מדינתנו מדינה דוברת רוסית.

אבל ישראלי דובר רוסית לא הופך לרוסי רק בגלל שהוא מדבר רוסית. אוקראיני דובר רוסית לא מפסיק להיות אוקראיני. ושפה משותפת לא הופכת אזרחים של מדינות עצמאיות שונות לאוכלוסייה, שהשייכות הפוליטית שלה זכאית להיקבע על ידי הקרמלין.

מה גם שעבור משפחות דוברות רוסית, שקרוביהן נשארים באוקראינה, היום חשוב הרבה יותר שאלה אחרת: מדוע המדינה, שמצהירה כל הזמן על הגנת אנשים דוברי רוסית, ממשיכה לתקוף ערים שבהן חיים אנשים אלו?

המשפט הבינלאומי: היכן עובר הגבול בין הגנה להתערבות

בהצהרה על כוונה להגן על דוברי הרוסית באמצעים משפטיים בינלאומיים, פוטין מתייחס לתחום קיים באמת של יחסים בינלאומיים.

זכויות המיעוטים הלאומיים מוגנות על ידי הסכמים בינלאומיים. מדינות רשאיות להפנות תשומת לב להפרות, להשתמש בערוצים דיפלומטיים, בארגונים בינלאומיים ובנהלים משפטיים בגבולות סמכותם.

במקביל, אמנת האו”ם מעגנת את ריבונות המדינות ואוסרת על שימוש בכוח או איום בשימוש בו נגד שלמותן הטריטוריאלית ועצמאותן הפוליטית.

ההיסטוריה של המלחמה הרוסית-אוקראינית הופכת את הגבול הזה לחשוב במיוחד. מוסקבה השתמשה שוב ושוב במצב האוכלוסייה דוברת הרוסית באוקראינה כאחד הטיעונים למדיניותה. עם זאת, העצרת הכללית של האו”ם ב-2 במרץ 2022 קיבלה החלטה ES-11/1, שגינתה את הפלישה הרוסית ודרשה את נסיגת הכוחות הרוסיים.

באשר למדינות הבלטיות, יש להעריך את המדיניות המעשית העתידית של מוסקבה על פי פעולותיה, ולא רק על פי הבטחותיה על היעדר תוכניות צבאיות.

ההצהרה עצמה מ-25 בספטמבר אינה מוכיחה הכנה לתקיפה על לטביה, ליטא או אסטוניה. אך גם ההבטחה לפעול אך ורק באמצעים דיפלומטיים אינה מבטלת את הצורך לבדוק את הצעדים הבאים של ההנהגה הרוסית.

מהגנת השפה – להגנת האדם

בהצהרת פוטין מ-25 בספטמבר יש שאלה עקרונית שנותרת ללא מענה. כיצד מתיישבות הצהרות מוסקבה על הגנת האוכלוסייה דוברת הרוסית מחוץ לרוסיה עם תוצאות המלחמה הרוסית עבור תושבים דוברי רוסית באוקראינה?

מריופול, סברודונצק, ליסיצ’נסק ובחמוט לא היו נקודות מופשטות על המפה. שם חיו משפחות, עבדו בתי ספר, מפעלים, בתי חולים. שם דיברו רוסית, אוקראינית, לפעמים בשתי השפות יחד. כעת חלק ניכר מהשכונות המגורים הקודמות נהרסו, התושבים נהרגו, עזבו את בתיהם או נמצאים תחת כיבוש.

מדיניות השפה של המדינות הבלטיות אפשר וצריך לדון בה על בסיס חוקים, התחייבויות בינלאומיות והחלטות של מוסדות עצמאיים. בעיות האפליה ברוסיה גם הן דורשות תיעוד. ותוצאות המלחמה נגד אוקראינה – הערכה נפרדת של האחריות למותם של תושבים אזרחיים ולהרס הערים.

זכויות האדם אינן מסתיימות במקום שבו הן מפסיקות להיות טיעון נוח למדיניות חוץ. הן כוללות את האפשרות לדבר בשפת האם, לקבל חינוך, לשמור על זהות תרבותית. אך בראש ובראשונה – לחיות, מבלי לחשוש שטיל יפגע בביתך.

זו השאלה שנותרת מחוץ להצהרה החדשה מהקרמלין.