רוסיה התלוננה באו”ם על השב”כ בגלל קירפיצ’נקו. ומדוע מוסקבה כבר החליטה שהוא נעצר “בגלל דעותיו”?

המועצה הרוסית לזכויות האדם החליטה להסביר לאו”ם כיצד על ישראל לנהוג עם אזרח ישראלי, שבו עוסקת השב”כ כמעט חודש.

לחדשות נושא זה נבדק על ידי סטס שיפר. השוויתי את פניית המועצה הרוסית לזכויות האדם עם ההליך הישראלי, הביוגרפיה של קירפיצ’נקו והצהרות ההגנה האחרונות — והגרסה המוסקבאית מתחילה להיראות הרבה פחות משכנעת.

ב-28 באוגוסט 2026 הודיעה המועצה לפיתוח החברה האזרחית וזכויות האדם של נשיא רוסיה — אותה מועצה לזכויות האדם — כי פנתה לקבוצת העבודה של האו”ם על מעצרים שרירותיים בשל ארטיום קירפיצ’נקו. קירפיצ’נקו הוא לא רק “היסטוריון רוסי”, כפי שנוח לקרוא לו במוסקבה. הוא גם אזרח ישראל, חייל לשעבר בצה”ל, בוגר האוניברסיטה העברית בירושלים, אדם שחי בישראל כ-15 שנים ואז חזר לרוסיה.

המועצה הרוסית לזכויות האדם כבר העלתה את האפשרות שהמעצר עשוי להיות קשור לדעות הפוליטיות של קירפיצ’נקו. הנימוק מרשים בפשטותו: השב”כ עוסק בו, הסיבות לא נחשפו לציבור, החומרים מסווגים — ולכן ניתן לחשוד ברדיפה פוליטית. כלומר, אם השירות לביטחון פנים מנהל את התיק, מוסקבה משום מה רואה קודם כל בעיה בחופש הביטוי. הייתי בכל זאת משאיר לישראל סיכוי קטן לגרסה אחרת: ייתכן שהשב”כ הזמין את ההיסטוריון לא לדיון ספרותי על ציונות.

אם הקורא מחפש מדוע השב”כ עצר את ארטיום קירפיצ’נקו, על מה נעצר קירפיצ’נקו בישראל או האם באמת רודפים את ההיסטוריון הרוסי על ביקורת על ישראל, התשובה הכנה ל-29 באוגוסט היא אחת: אין עדיין אישום ציבורי מדויק. אבל כבר יש שרשרת עובדות שמעניינת הרבה יותר מהסיסמה הרוסית על “מעצר שרירותי”: הגעה ב-2 באוגוסט, היעלמות כמעט מיידית מהמרחב הציבורי, הארכות מעצר בבית המשפט, פגישה עם עורך דין לאחר הגבלת גישה ממושכת, חקירה סגורה והצהרת התובע הצפויה ב-1 בספטמבר.

אני בכוונה לא אמציא עבור השב”כ את מה שהוא עדיין לא הודיע. אבל גם לא אעשה כאילו היעדר הודעה לעיתונות הופך אוטומטית את קירפיצ’נקו לאסיר מצפון.

קירפיצ’נקו נחת בנתב”ג — ובמקום אוטובוס לאשקלון קיבל מסלול שונה לחלוטין

ב-2 באוגוסט 2026 קירפיצ’נקו נחת בישראל בטיסה מארמניה. לפי דיווחים של מכריו והקמפיין לתמיכתו, בסביבות 10:41 הוא כתב שהגיע, ובערך ב-10:46 הפסיק להיות פעיל ברשת. הוא התכוון להגיע לאשקלון, שם יש לו דירה, ולחזור ב-8 באוגוסט. לאשקלון הוא לא הגיע.

לאחר מספר ימים החלו חברים לחפש אותו בפומבי. השגרירות הרוסית הודיעה כי שלחה בקשה לרשויות הישראליות בעצמה. לאחר מכן הופיעה בתקשורת מידע שקירפיצ’נקו נמצא תחת פיקוח השב”כ — שירות הביטחון הכללי של ישראל, האחראי, בין היתר, על מודיעין נגדי, מאבק בטרור ואיומים על ביטחון המדינה.

לקורא הישראלי יש כאן כבר פרט חשוב. השב”כ — זה לא משטרת התנועה ולא מחלקה שמבררת מי כתב פוסט חריף מדי על הממשלה. עצם השתתפות השירות לא מוכיחה את אשמת האדם ולא חושפת את תוכן החשדות, אבל היא מראה די בבירור את קטגוריית העניין של המדינה. אם השב”כ הגיע לאדם, כנראה שהמחלוקת אינה על מכונית שחנתה לא נכון.

המועצה הרוסית לזכויות האדם משתמשת בפרט הזה הפוך: אם השב”כ עוסק בתיק, וקירפיצ’נקו ידוע בדעותיו האנטי-ציוניות, אז אפשר להניח מניע פוליטי. אבל זה קפיצה לוגית על שתי מדרגות. בין “האדם ביקר את ישראל” ל”נעצר על ביקורת על ישראל” צריך להיות לפחות גשר אחד מוכח. בינתיים מוסקבה לא הראתה אותו.

אבל ידוע דבר אחר: התיק לא הסתיים בכמה שאלות בשדה התעופה. אמצעי המעצר הוארך על ידי בית המשפט. זה לא עונה על השאלה לגבי הראיות, אבל לא משתלב טוב עם התמונה כאילו פובליציסט פשוט הוסתר כי מישהו לא אהב את הטור שלו.

כמעט שלושה שבועות ללא עורך דין — שאלה רצינית. אבל רוסיה כבר כותבת את המערכה האחרונה

החלק החזק ביותר של הטענות נגד ישראל נוגע לא לדעותיו של קירפיצ’נקו, אלא לגישה להגנה. לדברי תומכיו ועורכת דינו איננה לבדינסקי-קץ, הפגישה האישית התקיימה רק ב-23 באוגוסט, כשלושה שבועות לאחר המעצר. ההגנה גם טוענת לחקירות ממושכות, מניעת שינה, לחץ פסיכולוגי ואיומים. אי אפשר לפטור את ההצהרות הללו במילה אחת “תעמולה”. אם הן יאושרו, זו תהיה סיפור רציני.

אבל כאן עולה הרגל רוסית מעניינת: במקום שבו עדיין נדרשת בדיקה, כבר נכתבת המוסר של המערכה האחרונה. המועצה לזכויות האדם לא רק מבקשת לברר את תנאי המעצר ולהבטיח סיוע רפואי — אלה דרישות נורמליות. היא הולכת רחוק יותר ומקשרת את סגירות התיק עם רדיפה פוליטית לכאורה.

אני מפריד בין שני דברים. זכותו של עצור להגנה וסיוע רפואי צריכה להישמר, יהיה אשר יהיה. אבל המסקנה “תיק סודי = רדיפה פוליטית” זקוקה להוכחות.

בישראל קיימים מנגנונים משפטיים המאפשרים בתיקים ביטחוניים להגביל זמנית את פגישת החשוד עם עורך דין. זו מידה יוצאת דופן, ולא מצב רגיל. לכן הוויכוח על האם היו מועדים וסיבות להגבלות כאלה חוקיים דווקא בתיק קירפיצ’נקו הוא לגיטימי לחלוטין. אבל עצם העובדה של הגבלה עדיין לא מוכיחה שהאדם נעצר על דעה פוליטית.

המועצה הרוסית לזכויות האדם טוענת שבגלל סודיות היסודות קירפיצ’נקו לא יכול לערער באופן מלא על המעצר. זה נושא לוויכוח משפטי. אבל מוזר להפוך ויכוח על קבילות הגבלות מסוימות להסבר מוכן למניע השב”כ. במיוחד כאשר החקירה, לפי הדיווחים האחרונים של ההגנה, כבר הגיעה לשלב הבא.

וכאן הדרמטורגיה הרוסית מתחילה להישבר מעט: בעוד מוסקבה מסבירה לאו”ם שישראל לא מסבירה כלום, הפרקליטות הישראלית מתכוננת לעשות צעד פרוצדורלי, שלאחריו התיק אמור להיות מובן בהרבה.

1 בספטמבר — תאריך מפתח: מה זה הצהרת תובע ולמה זה חשוב

לאחר הדיון בבית המשפט ב-27 באוגוסט הודיעה עורכת דינו של קירפיצ’נקו כי ב-1 בספטמבר מתכוונת הפרקליטות להציג הצהרת תובע — “הצהרת תובע”. עבור הקורא הרוסי נוסחה זו כמעט לא אומרת כלום, אבל עבור ההליך הפלילי הישראלי היא די ספציפית.

לפי ההנחיה הרשמית של הפרקליטות הישראלית, הצהרה כזו מוגשת לאחר שהחקירה של החשוד הושלמה. התובע מודיע לבית המשפט כי מתגבשת כוונה להגיש כתב אישום ובמקביל נבחנת בקשה למעצר עד תום ההליך המשפטי. בית המשפט יכול להשאיר את החשוד במעצר לתקופה קצרה נוספת — עד חמישה ימים — כדי שהפרקליטות תבחן את החומרים ותכין את כתב האישום.

יש עוד מונח ישראלי — צו איסור פרסום. לפי ההגנה, בתיק זה הוא הוארך עד 30 באוגוסט. איסור משפטי כזה אומר שחלק מהמידע אסור לפרסם באופן חוקי עד למועד שנקבע. זה לא הוכחה לאשמת קירפיצ’נקו ולא לצדקת השב”כ, אבל מסביר מדוע התמונה הציבורית הישראלית נראית כרגע הרבה יותר דלה מהתמונה הרוסית.

זה חשוב משתי סיבות.

הראשונה: ב-29 באוגוסט עדיין אין כתב אישום. לכן לכתוב כאילו קירפיצ’נקו כבר הואשם בריגול, עבודה עבור איראן או כל פשע אחר, יהיה המצאה. חדשות ישראל לא יעשו זאת.

השנייה: אם המידע של ההגנה על הצהרת התובע נכון, החקירה לא תקועה בחדר סודי אינסופי. היא הגיעה לנקודה שבה המדינה צריכה להחליט אם יש חומר לכתב אישום.

אני במיוחד אוהב שהמועצה הרוסית לזכויות האדם פנתה לאו”ם ממש ערב הפתרון הזה. מוסקבה כבר התרעמה על היעדר כתב אישום ציבורי, כאשר ההליך הישראלי בדיוק מתקדם לשלב שבו כתב האישום או יתחיל להתגבש או שלמדינה תהיה בעיה עם המשך החזקת האדם.

לכן המשפט “השב”כ עצר — כלומר, עשה נכון” בטקסט משפטי יהיה פרימיטיבי מדי. אני אנסח בצורה מדויקת יותר: אם השב”כ מנהל חקירה כמעט חודש, בתי המשפט מאריכים את המעצר, והפרקליטות מכינה הצהרה, אני מעדיף קודם לראות מה בדיוק מצאה החקירה הישראלית, ואז להקשיב להרצאה של המועצה הנשיאותית הרוסית על כך שכל זה בוודאי בגלל דעותיו הלא נכונות של ההיסטוריון.

הביוגרפיה של קירפיצ’נקו נותנת לשב”כ יותר שאלות ממה שמנסה להראות מוסקבה

קירפיצ’נקו נולד בלנינגרד ב-1975. בשנות ה-90 הוא עלה לישראל, קיבל אזרחות, סיים את האוניברסיטה העברית ושירת בצה”ל. מאוחר יותר חזר לרוסיה ועסק בהיסטוריה של המזרח התיכון, פובליציסטיקה וסיורים.

בפני עצמו המסלול הזה אינו פלילי כלל. גם דעות שמאליות או אנטי-ציוניות אינן פליליות. בישראל אפשר לבקר את ראש הממשלה, את הציונות, את המלחמה, את הצבא ואת המוסדות הממשלתיים במשך שנים — הביקורת הפוליטית עצמה לא הופכת אדם לאובייקט של תיק ביטחוני.

אבל לקירפיצ’נקו יש פרט שאי אפשר למחוק בכנות מהסיפור: נסיעה לאיראן בסתיו 2018. וזה לא שמועה שהומצאה על ידי התקשורת הישראלית לאחר המעצר. קירפיצ’נקו עצמו הזכיר בפרסום מ-2022 כיצד בילה באיראן כשבועיים.

לאזרחים ישראלים אסור לנסוע לאיראן ללא אישור מיוחד. עם זאת, תומכי קירפיצ’נקו מדגישים שלאחר 2018 הוא עדיין ביקר בישראל ולא ננקטו נגדו פעולות אז. זה אכן טיעון נגד הגרסה הפשוטה “נזכרו בנסיעה ישנה ומיד עצרו”. אבל זה לא הופך את הקו האיראני לבלתי קיים.

האם הנסיעה הייתה הסיבה לחקירה הנוכחית? אני לא יודע. הרשויות הישראליות לא אמרו זאת. עורך הדין ותומכי קירפיצ’נקו טוענים שהתיק לא מסתכם באיראן. לכן לא אצמיד לאדם תווית של מרגל ללא אישום.

אבל נניח מצב הפוך. אזרח רוסיה, חייל רוסי לשעבר, שחי שנים רבות בחו”ל, היה נוסע ללא אישור למדינה שהשירותים החשאיים הרוסיים רואים בה עוינת, ואז היה עובד באופן פעיל בסביבה תקשורתית פוליטית, ולאחר שנים היה מגיע לרוסיה בהזמנה מוזרה. מישהו היה מצפה ברצינות שה-FSB פשוט יאחל לו סוף שבוע נעים?

בדיוק.

ה”כנס” המסתורי הופך את הסיפור לפחות דומה לוויכוח על חופש הביטוי

יש עוד קו, שההודעות הרוסיות הקצרות כמעט לא מפתחות. לפי גרסת חברי קירפיצ’נקו, הוא הגיע לישראל לאירוע או כנס כלשהו. מאוחר יותר טענו משתתפי הקמפיין לתמיכתו שלא הצליחו לקבוע כראוי מי בדיוק ארגן את האירוע והחלו לחשוד בפרובוקציה או מלכודת.

אדגיש: אין הוכחות שהשב”כ במיוחד פיתה את קירפיצ’נקו בכנס פיקטיבי, במידע הפתוח. זו גרסת תומכיו. אבל חוסר הוודאות עם מטרת הנסיעה נשארת.

וכאן העלילה הופכת באמת ראויה לחקירה, ולא לפוסטר.

אדם עם שתי אזרחויות, עבר צבאי ישראלי, חיים של שנים רבות ברוסיה, עמדה אנטי-ציונית פומבית ונסיעה מאושרת לאיראן מגיע מארמניה לכמה ימים בהזמנה לאירוע לא ברור עד הסוף. כמעט מיד השב”כ עוסק בו. כמה שבועות מתנהלים הליכים חקירתיים סגורים. ההגנה מדברת על חקירות קשות ודורשת לשלול הודאות שהיא רואה ככאלה שהושגו תחת לחץ. הפרקליטות מתכוונת לעבור לשלב הבא.

האם ניתן להסיק מכך שקירפיצ’נקו אשם? לא.

האם ניתן להסיק מכך שרודפים אותו רק על מאמרים? גם לא.

אבל המועצה הרוסית לזכויות האדם משום מה בחרה דווקא בחצי השני של הזוג הלוגי הזה. כך נוח יותר: שירות חשאי ישראלי סודי, מבקר ישראל, זכויות אדם, או”ם — התפאורה כבר מוכנה, נותר רק להפעיל את המוזיקה המטרידה.

לי מעניין יותר מה שעדיין אף אחד לא יודע בפומבי: מה בדיוק החוקרים רואים כחשוב כל כך כדי לנהל את התיק במצב של ביטחון המדינה. התשובה לשאלה זו יקרה יותר מכל המסקנות המוסקבאיות שנכתבו מראש.

האו”ם עדיין לא הכיר בכלום. ורוסיה כבר מדברת כאילו קיבלה פסק דין

המועצה לזכויות האדם פנתה למת’יו ג’ילט מקבוצת העבודה של האו”ם על מעצרים שרירותיים. זהו מנגנון מיוחד אמיתי של האו”ם, שבוחן דיווחים על אפשרות של שלילת חירות בלתי חוקית. אבל פנייה לקבוצת העבודה אינה פסק דין של בית משפט בינלאומי ואינה הכרה במעצר כשרירותי.

הליך האו”ם עצמו כולל קבלת מידע, אפשרות לבקש את עמדת המדינה ואז להוציא דעה: להכיר במעצר כשרירותי, לא להכיר בו ככזה, לבקש נתונים נוספים או לסגור את התיק בהיעדר מידע מספיק.

כלומר, ב-28 באוגוסט קרה הדבר הבא: גוף ייעוץ ממשלתי רוסי שלח למבנה בינלאומי מכתב עם גרסתו לאירועים. זהו. ישראל עדיין לא הפסידה שום תהליך, השב”כ לא קיבל נזיפה מהאסיפה הכללית, וקירפיצ’נקו לא הוכר על ידי האו”ם כאסיר פוליטי.

בדיוק כאן אני ארשה לעצמי את אותה גישה ישראלית פשוטה, שסביר להניח שלא תמצא חן בעיני המועצה הרוסית לזכויות האדם. אם השב”כ עוסק באדם, התגובה הראשונה שלי היא לא “היסטוריון מסכן נרדף על דעה”, אלא “מעניין מה יש לשב”כ עליו”. לא בגלל שהשירות החשאי אף פעם לא טועה. טועה. לא בגלל שאפשר להתעלם מזכויות העצור. אי אפשר. אלא בגלל שבסדר הנורמלי קודם מבררים את תוכן התיק, ואז מכריזים עליו כרדיפה פוליטית — לא להפך.

חדשות ישראל יעקבו בנפרד אחר מה שיקרה לאחר סיום האיסור על פרסום ומה בדיוק תציג הפרקליטות ב-1 בספטמבר. אם יתברר שלאחר כמעט חודש של חקירה סודית המדינה לא יכולה להראות שום דבר רציני יותר מהטקסטים הפוליטיים של קירפיצ’נקו, השאלות לשב”כ יהיו קשות מאוד.

אבל אם יופיע כתב אישום בקו של ביטחון המדינה, המועצה הרוסית לזכויות האדם תצטרך להסביר כבר רגע משעשע אחר: מדוע היא מינתה את אזרח ישראל כקורבן של דעות פוליטיות עוד לפני שראתה את חומרי התיק.

בינתיים מוסקבה ביקשה מהאו”ם להסביר לה מדוע השירות החשאי הישראלי לא חושף את תוכן החקירה הסגורה עד לסיומה.

השב”כ, כנראה, מאוד מאוכזב. במיוחד מכך שהמכתב הגיע מהמועצה לזכויות האדם של נשיא רוסיה.