ז’בוטינסקי נגד פוטין: כיצד המנהיג הציוני הפריך את זיופיו האנטי-אוקראיניים של פוטין לפני יותר מ-100 שנה

יום ז’בוטינסקי, יום זיכרון לאומי המוקדש לחייו ולמורשתו של זאב ז’בוטינסקי. ביום זה ישראל מכבדת את הישגיו של ז’בוטינסקי ואת תרומתו לחלום הציוני של שיקום המדינה היהודית.

בישראל ה-29 לחודש תמוז, יום פטירתו, הוכרז כיום ז’בוטינסקי. בשנת 2025, היום הזה חל בערב יום חמישי, 24 ביולי 2025 – שישי, 25 ביולי 2025.

העשייה של ז’בוטינסקי הניחה את היסודות למדינת ישראל המודרנית, והחזון שלו ממשיך לעצב את הזהות היהודית גם כיום.

למה היום הזה חשוב לישראל ולאוקראינה

ה-29 בתמוז הוא יום מיוחד בלוח השנה היהודי, שבו בכל הארץ נשמעות נאומים, מדליקים נרות זיכרון ודנים במורשתו של זאב ז’בוטינסקי. אנשים רחוקים מפוליטיקה עשויים לתהות: למה בכלל לזכור את האיש הזה?

אבל כשמתבוננים מקרוב — מבינים מיד: בזכות אנשים כמו ז’בוטינסקי, יש לנו את ישראל כפי שאנו מכירים אותה. הרעיונות שלו על כבוד לאומי, כבוד עצמי וכבוד לאחרים עובדים עד היום לא רק עבור יהודים, אלא עבור כל מי שנאבק על הזכות להיות הוא עצמו.

מעניין שיום זה הופך לעיתים קרובות לסיבה לזיכרונות אישיים. ותיקי הקהילה מספרים שבעבר במשפחות היו ויכוחים על דעותיו של ז’בוטינסקי, וצעירים, שפותחים את הביוגרפיה שלו, מופתעים לגלות שהוא תמך באוקראינים עוד בתחילת המאה שעברה, כאשר זה לא היה מקובל ואף מסוכן.

שורשים אודסאיים ואינסטינקט פוליטי: תחילת הדרך

נולד באודסה, עיר שבה השתלבו בדרכם היהודים, האוקראינים, היוונים, הרוסים והארמנים, ז’בוטינסקי למד מילדות להאזין ולהבין את דעת האחר. ילדותו עברה בצלילי פעמוני החשמליות ובקריאות רוכלים ברחובות בשפות שונות, בחצרות שבהן הילדים היו לעיתים רבים ולעיתים מתיידדים. אולי דווקא זה הפך אותו למתנגד נחרץ לכל שנאה לאומית.

כשב-1907 התמודד ז’בוטינסקי לפרלמנט של האימפריה הרוסית ממחוז ווהלין, היה עליו לבנות מאפס גשרים בין קבוצות הבוחרים היהודיות והאוקראיניות. אז זו נראתה משימה בלתי אפשרית: חוסר אמון, סטראוטיפים, לחצים מהשלטון… אך גם לאחר ההפסד הוא לא התייאש — להפך, התחיל לדבר בפומבי שרק יחד המיעוטים יוכלו לשבור את מכונת הדיכוי האימפריאלית.

מכרים ובני התקופה נזכרו שלאחר אותה תבוסה התקרב ז’בוטינסקי הרבה יותר לאינטלקטואלים האוקראינים. הוא קרא שירה אוקראינית, התעניין בשירי עם, אפילו ניסה להבין דיאלקטים. עבורו האוקראינים מעולם לא היו “אחים קטנים” — הוא ראה בהם שותפים שווים.

פוטין נגד השכל הישר: למה היה צורך להכחיש את אוקראינה?

מדוע הקרמלין כל כך חושש מהזהות האוקראינית? אפשר לחפש הסברים בלי סוף, אבל למעשה הכול מתנקז לדבר אחד: הכרה בקיומה של אוקראינה מבטלת אוטומטית כל יומרות אימפריאליות. המאמר של פוטין מ-2021 וכל שטף נאומיו — זו ניסיון לכפות את “השיר הישן”: האוקראינים כביכול הומצאו בידי הבולשביקים, אין עם כזה, וכל מי שלא מסכים — אויב.

אבל כבר ב-1911 הצהיר ז’בוטינסקי בפומבי: “אוקראינים — זה עם, אומה נפרדת, וכך צריך לראות אותם”. הוא אמר זאת לא רק בעצרתות, אלא גם במאמרים שפנה אל קהלים שונים — ברוסית, ביידיש ובאוקראינית.

ז’בוטינסקי הבין אוקראינית וידע להסתדר בשיחה, אך לא היה דובר שפת אם ולא הופיע בפומבי באוקראינית. הוא שלט ברוסית ברמה גבוהה, דיבר באופן חופשי בעברית, יידיש, איטלקית, צרפתית ועוד מספר שפות. את האוקראינית למד מתוך קשרים ועניין בתרבות, אך לא השתמש בה כשפת נאומים או מאמרים.

• בני התקופה ציינו שהוא “יכול היה לנהל שיחה בדיאלקטים אוקראיניים שונים”, הכיר מאפייני לשון, אך לא כתב או פרסם מאמרים באוקראינית.
• רוב הטקסטים שלו בנושאים אוקראיניים נכתבו ברוסית או בעברית, לעיתים גם ביידיש.

בזיכרונות חבריו יש עדויות שז’בוטינסקי מצא בקלות שפה משותפת עם אוקראינים — לפעמים אפילו שילב מילים וביטויים אוקראיניים בדיבורו כדי לקרב את בן שיחו.

הוויכוח הזה עם המחשבה האימפריאלית היה עבורו אישי — הוא לא יכול היה לקבל את רעיון “ההמסה” של אנשים בהמון חסר פנים.

נזכור שז’בוטינסקי אהב ויכוחים ציבוריים אמיתיים — ולא פחד מנושאים קשים. הוא התווכח עם אינטלקטואלים דוגמת פיוטר סטרובה, כשהוא מוכיח בתשוקה שלכל עם יש את דרכו, ואיש אינו רשאי להפוך את הגיוון האנושי ל”דייסה” אימפריאלית מונוטונית. בחייו יכל להיכנס בקלות לוויכוח ברחוב, במערכת עיתון או אפילו בסעודה — אם היה מדובר בזכויות העמים להיות הם עצמם.

ציטוטים שאי אפשר לשכוח

ז’בוטינסקי לא היה תיאורטיקן של חדר עבודה. הטקסטים שלו תמיד מלאים חיים וישירות. הנה כמה מהמחשבות שלו שממשיכות להדהד גם כיום:

• “מאחורי הערים הללו (אוקראינה) גועש ים אוקראיני עצום, כמעט בן שלושים מיליון…” נסיעה רגילה מאודסה לחרקוב או לפולטבה הייתה עבורו לא רק מסלול, אלא חקירה של ממש: היכן גרים “חוחלים”, היכן “קצאפים”, מדוע הם אינם מתערבבים ומה סוד הייחוד האוקראיני.
• “שבצ’נקו… הוא סימן חיוני ותרבותי מובהק לחיוניותה של הלאומיות האוקראינית…” הוא חקר את הביוגרפיה של המשורר, קרא את שיריו בשפת המקור, יכול היה להסביר לחבריו שעות מדוע שבצ’נקו הוא לא רק סופר אלא סמל לאומי.
• “המפלגות האוקראיניות מכירות בזכות היהודים לתרבות לאומית…” עבור ז’בוטינסקי זו הייתה עקרון. הוא הכיר אינטלקטואלים אוקראינים, שוחח עם סוציאליסטים, התווכח עם רדיקלים — אך תמיד הדגיש: פטריוט אוקראיני אמיתי לא ידרוש מיהודי לוותר על לשונו או מסורתו.
• “אני מכיר היטב את סוג האינטלקטואל-לאומן האוקראיני הזה…” זה לא רק הוקרה ידידותית, אלא גם ביקורת סמויה כלפי מי שמנסה להציג את האוקראינים כאויבי היהודים — הניסיון האמיתי של ז’בוטינסקי מפריך מיתוסים כאלה לחלוטין.

אבי “הליכוד”: למה הקו הזה לא נקטע

היום כמעט לא זוכרים שדווקא ז’בוטינסקי לא היה רק אידיאולוג אלא גם מעשי מאוד בתנועה הציונית, והותיר חותם לא רק בישראל אלא בגורלן של משפחות רבות. בנציון נתניהו, אביו של ראש ממשלת ישראל הנוכחי, היה בצעירותו עוזר המזכיר האישי של ז’בוטינסקי. הוא ספג את ההשקפות האלה והעביר אותן לבנו. גם כיום במפגשים פוליטיים בישראל נזכרים כיצד בנציון היה מצטט את ז’בוטינסקי בעל פה — בוויכוחים עם יריבים ואפילו בשיחות יומיומיות.

מנהיגים רבים בליכוד רואים בז’בוטינסקי מורה דרך, והאידאות שלו הן מופת לאומץ פוליטי אמיתי. אפילו מי שלא תמיד הסכים עמו הכיר: היה זה אדם שלא פחד ללכת נגד הזרם. מכאן — שאלה להנהגה הישראלית הנוכחית: האם יהיה להם את האומץ להסתכל על אוקראינה בעיניו, ולא דרך משקפיים של תועלות זמניות או לחצים של מעצמות?

אפשר לדמיין שיחה היפותטית בין ז’בוטינסקי לפוליטיקאים בני זמננו:

— אתם בטוחים שהכוח האמיתי הוא בהכחשה, ולא בהכרת האמת?
— למה לא להיזכר בלקחים ישנים ולא לבנות ברית עם מי שהולך בדרכו ולא מחקה את ההיסטוריה של אחרים?

הזיכרון של ז’בוטינסקי הוא גם אתגר פנימי לכל ישראלי.

כשמיתוסים מסוכנים מרקטות: למה הקרמלין נלחם בעבר

כמה פעמים בשנים האחרונות שמעו אוקראינים מתעמולני הקרמלין: “אתם לא קיימים”, “ההיסטוריה שלכם היא פיקציה”, “השפה שלכם מלאכותית”? ואם תאמינו לזה, יוצא שאפשר “לבטל” עמים בצו פשוט, למחוק גבולות מהמפה. זו הסיבה שתעמולת הקרמלין כה אובססיבית להיסטוריה: אל תכיר באוקראינה — וכל פשע הופך למוצדק.

ז’בוטינסקי הבין היטב את המנגנון הזה. הוא נסע רבות באוקראינה, דיבר עם אנשים פשוטים, צפה איך כפרים חיים — בצד אחד של הנהר אוקראינים, בצד השני רוסים. אף אחד לא מתערבב, אף אחד לא שוכח את המסורת שלו. פרטים כאלה מעניקים הבנה חיה של השאלה הלאומית, שלא תראה ממשרד במוסקבה.

לא במקרה יש כל כך הרבה תיאורים אתנוגרפיים חיים בכתביו: תלבושות, מסורות חתונה, שיחות מטבח, אפילו אנקדוטות יומיומיות. ההיסטוריה לפי ז’בוטינסקי היא לא רק תאריכים ומלחמות, אלא בראש ובראשונה אנשים, הדיבור שלהם, ההרגלים שלהם והיכולת שלהם לעמוד יחד בזמנים קשים.

מה מלמד הזיכרון של ז’בוטינסקי היום

היום הזיכרון של ז’בוטינסקי הוא לא רק טקס ממלכתי אלא גם שיחה בכל משפחה שבה זוכרים שחירות אף פעם לא סופית. בישראל נזכרים לעיתים קרובות איך אסף סביבו אנשים שונים, התווכח עד לצרידות, אבל תמיד נשאר פתוח לדיאלוג. הלקח שלו פשוט: “הכבוד האמיתי לעצמך מתחיל בכבוד לאחר”.

החיים שלו הם דוגמה לאיך אפשר להיות יהודי, אוקראיני, אירופי — ולא לאבד את הזהות שלך. הוא חלם על מדינה שלכל אחד יש בה מקום, שבה שפות לא נאסרות אלא נשמרות, שבה ההיסטוריה היא לא סיבה למלחמה אלא לחיפוש הבנה.

בימים אלו, כששוב דנים מי עם מי ונגד מי, הגיע הזמן לזכור שלפני מאה שנה היה מי שידע לומר את מה שאחרים פחדו אפילו לחשוב. אולי דווקא עכשיו הניסיון שלו חשוב מאי פעם.

המסקנות לכל מי שרוצה לראות מעבר לכותרות

הזיכרון של ז’בוטינסקי הוא אתגר לכל דור: אם שכחת למה צריך זכויות וחירויות, עיין בכתביו, שוחח עם מי שעוד זוכר את לקחיו. ההיסטוריה תמיד עומדת לצד אלה שלא מפחדים להיות כנים — עם עצמם ועם אחרים.