סין לא יוצרת ברית חדשה עם רוסיה; זה יותר שיתוף פעולה טקטי מאשר ברית

הפסגה האחרונה בסין הולידה מיתוסים רבים שהחלו להיות מופצים באופן פעיל בתקשורת. כדאי להבין מהיכן מגיעות תפיסות מוטעות אלו.

המיתוס הראשון הוא שהיחס כלפי פוטין השתפר באופן דרמטי. לדוגמה, לפני שנה נערכה פסגת SCO דומה באסטנה, ואם מסתכלים על החומרים מאותה תקופה, ניתן לראות הרבה במשותף עם ההערכות שצפות כעת.

ההבדל העיקרי של פסגה זו הוא היעדרותו של ראש ממשלת הודו נרנדרה מודי.

אך ראוי לציין כי התחממות היחסים בין הודו לרוסיה החלה הרבה לפני הטלת הסנקציות האמריקאיות. ביולי 2024 ביקר מודי במוסקבה, שם, למרות ההפגזה הנוראית על אוקראינה, קרא לסיום הסכסוך ואף חיבק את פוטין. באופן כללי, היחס כלפי נשיא רוסיה במרחב הפוליטי הדרומי העולמי לא עבר שינויים דרמטיים, אך מיתוסים ממשיכים לצוץ.

את המיתוס השני על יצירת ברית צבאית-פוליטית בין סין, רוסיה, איראן והודו ניתן לחלק לשני חלקים.

ראשית, אין בריתות בין הודו לסין והסבירות להיווצרותן נמוכה מאוד. באשר לאינטראקציה בין בייג’ינג, מוסקבה וטהראן, אין מדובר בחדשות. עם זאת, אי אפשר לדבר על ברית צבאית-פוליטית, לפחות בשלב זה. אף צד אינו רוצה, או ליתר דיוק, אינו יכול לנהל מלחמות בשם הצד השני. סין, למשל, לא תילחם למען רוסיה, והניסיון של הפעולות הרוסיות בסוריה מדגים כיצד מוסקבה פותרת את בעיותיה.

להיפך, העולם אינו יציב, ובשנים האחרונות הוא התפתח דה פקטו כדו-קוטבי, אם כי הוא עדיין נתפס בסטנדרטים של המלחמה הקרה. ההבדל העיקרי של העידן המודרני הוא רצונם של ההגמונים להתרחק מסכסוכי שותפותיהם. הדבר שניתן לסמוך עליו הוא פעולות מקומיות מהירות, בדומה לפעולות ארצות הברית נגד איראן, שם העבודה ה”גסה” נעשית לעתים קרובות על ידי מישהו אחר.

קווי שבר גיאופוליטיים אינם נמשכים עוד לאורך הכרה ערכית, אלא לאורך מקור הנשק. לפיכך, הודו מסוגלת לרכוש מערכות S-400 מרוסיה, אך אז, כמו טורקיה, סביר להניח שלא תוכל להשתמש בהן.

המיתוס השלישי טוען שאזרבייג’ן וארמניה לא הוזמנו באשמתה של הודו, ותפקידה של ארה”ב בסכסוך נגורנו-קרבאך אינו החשוב ביותר כאן. העובדה היא שסין רואה בארגון SCO פרויקט משלה, שבו טורקיה הופכת למיותרת בשל כוחה הצבאי. זה חשוב במיוחד, שכן טורקיה יכולה להפוך לבעלת ברית נגד רוסיה באזור הים השחור.

המיתוס הרביעי נוגע לשיפור היחסים בין בייג’ינג למוסקבה. על רקע המשא ומתן הכלכלי בין רוסיה לארה”ב, הצד הסיני הגיע בקלות להסכם עם הרוסים, בעוד שדיוני הסחר נותרו באותה רמה לעת עתה, ובייג’ינג תמשיך לפעול כקונה עבור רוסיה. בעתיד, אספקת נשק מסין לרוסיה אינה צפויה.

סין אינה מעוניינת בניצחונה של רוסיה (כמו גם של אוקראינה). בייג’ינג זקוקה לרוסיה חלשה. באשר לאוקראינה, אוקראינה יציבה ועצמאית עם גישה לים השחור מעניינת את סין, במיוחד אם תצטרף לאיחוד האירופי.

היחסים בין רוסיה לסין נותרו במצבם הנוכחי. בפסגת שנגחאי, פוטין שכנע את שי להבטיח לשמור על יחסי סחר, אך המשך הוצאות ההטבות מרכישות נפט המיועדות להודו מעמידות את הכלכלה הרוסית במצב קשה.

המיתוס החמישי מסתיים בהכרזת רוסיה על נכונותה ליצור מפעלים רוסיים-אמריקאים-סיניים משותפים לפיתוח התשתיות באזור הארקטי. שותפויות כלליות אינן סבירות, ואם משהו יקרה, זה גובל בהסכמים נפרדים בין רוסיה לארצות הברית או רוסיה לסין. מטרתו של פוטין היא להפוך לקשר בין וושינגטון לבייג’ינג. ברמה הגלובלית, זוהי משימה בלתי אפשרית, אך בסחר מקומי של נתיבים, היא ניתנת להשגה.

לסיכום, לא ניתן להתעלם מסין. סביר מאוד שפיתוח נוסף של שלום, אולי הפסקת אש, יהיה תלוי במשא ומתן בין ארה”ב לסין. עם זאת, קיימת תפיסה מוטעית מתמשכת שסין לא תופיע בנוסחה זו ולא תהפוך לקוטב השני.

Читайте на – חדשות ישראל