NAnews חדשות ישראל Nikk.Agency

4 min read

מה שנשמע כמו “להעביר בית”, למעשה – להחזיר קול לקהילה.

בשנת 2025 יועבר בית הכנסת מעץ מהכפר ויליקי קומיאטי למוזיאון הארכיטקטורה והחיים העממיים בזקרפטיה באוז’גורוד (סקנסן אוז’גורוד). על כך הודיעה ב-18 בספטמבר 2025 הקהילה היהודית המאוחדת של אוקראינה בטלגרם.

.......

ההחלטה הזו מעוגנת במזכר: פועלים יחד מחלקת התרבות של זקרפטיה, הקונסוליה הכללית של הונגריה, הרב של אוז’גורוד וזקרפטיה מנדל וילהלם והנהלת המוזיאון. לאחר ההרכבה – שיקום ושחזור הפנים “לפי הקנונים”, ולא “למראה”. פרויקטים כאלה נדירים כבר מכיוון שהם דורשים רצון מאוחד של כמה עולמות בבת אחת – פקידותי, דיפלומטי ודת.

איפה כל זה קורה ולמה דווקא שם

ויליקי קומיאטי שוכנת בעמק בורז’בה – אזור עם גנים אינסופיים והרגל להסתכל מעבר לאופק השווקים. הכפר מוזכר במקורות כבר במאה ה-14; כרוניקות ישנות מושכות חוטים לבעלים הונגרים, לשווקים סמוכים, לדרך לברגובו ווינוגרדוב.

ב”ארץ המפגש” הזו חיו במשך מאות שנים אוקראינים, הונגרים ויהודים – ולא רק זה לצד זה, אלא עם היגיון יומיומי משותף: שדה, שוק, שבת, חגים, ענייני שכנים.

READ  «רכבת לחג המולד» - בכורה אוקראינית גדולה בישראל ב-30 בדצמבר 2025: קומדיה חמה, מסורות אוקראיניות וערב שמאחד אנשים

איך נשמעה היומיום היהודי

בתחילת המאה ה-20 הקהילה התגבשה סופית. בין מלחמות העולם חיו בקומיאטי כ-416 יהודים (מפקד 1921). רובם – חקלאים, והיתר בעלי מלאכה, סוחרים, אנשים עם “מרחק קצר” לשוק וארוך – לקרובים בעיירות סמוכות. מרכזי המשיכה היו חדר, בית קברות וכמובן, בית הכנסת – לא עירוני מפואר, אלא כפרי, חם, “בידיים שלהם”.

בית הקברות שמדבר בלחישה, אך משכנע

קל למצוא אותו: בצומת רחוב מולודז’נה וווטוטינה. רשומים בו כ-80 מצבות; תאריכים – מ-1832 עד 1942; היקף – כ-215 מ’. זה לא “אקזוטיקה לתייר”, אלא כרוניקה של משפחות באבן: שמות, נוסחאות צער, איות מקומי – כל מה שמחזיר את החיים שלפני המלחמה מהפשטה למציאות.

בית הכנסת ש”עשה עצמו” כבית

מבחוץ – קירות מסוידים, גג דו-שיפועי מסודר, ללא רמז לפאר דקורטיבי.

אבל המבנה נדיר: שלד עץ, קירות מקלועי לוז/אגוז עם טיח חימר וסיד – טכניקה זו יוצרת אשליה של אבן, אף על פי שהמבנה בעצם נשאר “עץ נושם”. ב-1992 אדריכלים מלבוב מדדו את המבנה (בערך 13.8 × 7.9 מ’) ותיעדו פרטים מרכזיים; עוד קודם לכן שמה לב לאובייקט החוקרת ההונגרית אניקו גזדה, שבזכותה בית הכנסת הכפרי בכלל “יצא מהצל”. לפי התארוך – סוף המאה ה-19 / המחצית הראשונה של המאה ה-20.

למה בכפר “לא אבן”? כי עץ וגפן תמיד ידעו כאן, והטכניקה “קלוע + חימר + סיד” – גם זול, גם חם, וגם בהישג יד.

מה קרה לו אחרי המלחמה

הסיפור, למרבה הצער, טיפוסי לאזור: השואה קוטעת את הקהילה, בית התפילה מאבד אנשים והופך ל”משהו לא מוגדר”. במשך עשרות שנים השתמשו בו כמחסן; הפנים נעלם בשכבות. בשנות ה-2010 מקורות מתעדים: רכוש פרטי, “מחסן”, “נטוש” – מילון של ייאוש, שבו כל הגדרה מאיצה את ההרס.

.......
READ  קטיה מאוקראינה: סיפורה של חיילת בודדה במג"ב, ששרדה דום לב ומבוי סתום בירוקרטי. כיצד החברה התגלתה כחזקה יותר מהמערכת

למה החליטו להעביר ולא “לטפל במקום”

למבנים מעץ שבירים הוויכוח “in situ או העברה” הוא נצחי.

בקומיאטי הטיעונים בעד סקנסן ברורים: אין שמירה יציבה, אין מימון למחזור עבודה מלא במקום, והמבנה פגיע ללחות ולזמן. במוזיאון באוויר הפתוח המבנה מקבל תשתית, צוות שיקום, משטר, והכי חשוב – הקשר. שם המבקר שואל אוטומטית “מי התפלל כאן?”, והאובייקט מתחיל להסביר לא רק את עצמו, אלא גם את הקהילה.

ההחלטה מעוגנת רשמית ומקושרת לזמן – שנת 2025.

מה נראה באוז’גורוד: לא “ביתון”, אלא היסטוריה בפנים

המוזיאון מבטיח לא “קופסה” מאובקת, אלא סיפור: איך בנויים בתי כנסת כפריים קטנים; איפה הבימה, איפה ארון הקודש; למה גלריית נשים ולמה חזית “צנועה” אף פעם לא הפריעה לכבוד החלל הפנימי. באידיאל יהיו ליד תמונות ארכיון ומיני-סיפורים על משפחות קומיאטי – מקרה שבו כמה כרטיסים והכיתוב עליהם מסבירים יותר מפסקה ארוכה.

זה חשוב לא רק לזקרפטיה

לאוקראינה – זה סימן לכבוד למורשת המיעוטים הלאומיים ושיחה כנה על ההיסטוריה הרב-קולית של המדינה.

לישראל ולתפוצות – החזרת זיכרון “קהילות קטנות” של מזרח אירופה, שכמעט תמיד נפלו מנרטיבים מוזיאליים גדולים.

READ  יהודים מאוקראינה: יורה ליפשיץ. כיצד תושב קייב עצר רכבת בדרכה לאושוויץ בעזרת אקדח אחד בלבד והציל יותר ממאה אסירים

לחוקרים – דוגמה “חיה” יקרה עם טכניקת קיר נדירה ומדידות מתועדות.

לתושבי האזור – סיבה לראות את הכפר שלהם מחדש: לא רק גינות ושווקים, אלא גם נוף תרבותי עתיק, שבו שכנו מקדש, בית כנסת ושוק יום ראשון.


ציר זמן (למי שאוהב בקצרה)

  • המאה ה-14 – אזכורים כתובים ראשונים על ויליקי קומיאטי.
  • סוף המאה ה-19 / תחילת המאה ה-20 – בניית בית הכנסת מעץ.
  • 1921 – ≈416 יהודים בכפר; חדר, מלאכה, מסחר.
  • שנות ה-40 – הקהילה הושמדה; המבנה מאבד תפקוד.
  • שנות ה-80 – אניקו גזדה “מגלה” את האובייקט למדע.
  • 1992 – מדידות לבוב: תוכנית, מידות, פרטים.
  • שנות ה-2010 – תיעוד אובדן; סטטוסים “מחסן/נטוש”.
  • 2025 – העברה לסקנסן אוז’גורוד ושיקום.

FAQ

איפה עכשיו ולאן מובילים?

כפר ויליקי קומיאטי (מחוז ברגובו) → מוזיאון הארכיטקטורה והחיים העממיים בזקרפטיה (אוז’גורוד, סקנסן).

.......

למה העברה ולא “תיקון במקום”?

אין תנאים ושמירה יציבים; עבור עץ הזמן פועל נגד. סקנסן נותן צוות, משטר, הקשר וקהל.

מה ייחודי דווקא בבית הכנסת הזה?

שלד עץ + קירות קלועים עם חימר וסיד (חיקוי אבן); סוג כפרי קומפקטי; מדידות ~13.8×7.9 מ’.

האם נותרו עקבות של הקהילה?

כן: בית קברות (רחוב מולודז’נה/ווטוטינה), ~80 מצבות, 1832–1942, היקף ~215 מ’.

Деревянная синагога из закарпатского села оживёт в ужгородском музее - возвращение памяти еврейской общины Закарпатья

דילוג לתוכן