בית הכנסת מעץ מהכפר בזקרפטיה יתעורר לחיים במוזיאון באוז’גורוד – החזרת הזיכרון של הקהילה היהודית בזקרפטיה

מה שנשמע כמו “להעביר בית”, למעשה – להחזיר קול לקהילה.

בשנת 2025 יועבר בית הכנסת מעץ מהכפר ויליקי קומיאטי למוזיאון הארכיטקטורה והחיים העממיים בזקרפטיה באוז’גורוד (סקנסן אוז’גורוד). על כך הודיעה ב-18 בספטמבר 2025 הקהילה היהודית המאוחדת של אוקראינה בטלגרם.

ההחלטה הזו מעוגנת במזכר: פועלים יחד מחלקת התרבות של זקרפטיה, הקונסוליה הכללית של הונגריה, הרב של אוז’גורוד וזקרפטיה מנדל וילהלם והנהלת המוזיאון. לאחר ההרכבה – שיקום ושחזור הפנים “לפי הקנונים”, ולא “למראה”. פרויקטים כאלה נדירים כבר מכיוון שהם דורשים רצון מאוחד של כמה עולמות בבת אחת – פקידותי, דיפלומטי ודת.

איפה כל זה קורה ולמה דווקא שם

ויליקי קומיאטי שוכנת בעמק בורז’בה – אזור עם גנים אינסופיים והרגל להסתכל מעבר לאופק השווקים. הכפר מוזכר במקורות כבר במאה ה-14; כרוניקות ישנות מושכות חוטים לבעלים הונגרים, לשווקים סמוכים, לדרך לברגובו ווינוגרדוב.

ב”ארץ המפגש” הזו חיו במשך מאות שנים אוקראינים, הונגרים ויהודים – ולא רק זה לצד זה, אלא עם היגיון יומיומי משותף: שדה, שוק, שבת, חגים, ענייני שכנים.

איך נשמעה היומיום היהודי

בתחילת המאה ה-20 הקהילה התגבשה סופית. בין מלחמות העולם חיו בקומיאטי כ-416 יהודים (מפקד 1921). רובם – חקלאים, והיתר בעלי מלאכה, סוחרים, אנשים עם “מרחק קצר” לשוק וארוך – לקרובים בעיירות סמוכות. מרכזי המשיכה היו חדר, בית קברות וכמובן, בית הכנסת – לא עירוני מפואר, אלא כפרי, חם, “בידיים שלהם”.

בית הקברות שמדבר בלחישה, אך משכנע

קל למצוא אותו: בצומת רחוב מולודז’נה וווטוטינה. רשומים בו כ-80 מצבות; תאריכים – מ-1832 עד 1942; היקף – כ-215 מ’. זה לא “אקזוטיקה לתייר”, אלא כרוניקה של משפחות באבן: שמות, נוסחאות צער, איות מקומי – כל מה שמחזיר את החיים שלפני המלחמה מהפשטה למציאות.

בית הכנסת ש”עשה עצמו” כבית

מבחוץ – קירות מסוידים, גג דו-שיפועי מסודר, ללא רמז לפאר דקורטיבי.

אבל המבנה נדיר: שלד עץ, קירות מקלועי לוז/אגוז עם טיח חימר וסיד – טכניקה זו יוצרת אשליה של אבן, אף על פי שהמבנה בעצם נשאר “עץ נושם”. ב-1992 אדריכלים מלבוב מדדו את המבנה (בערך 13.8 × 7.9 מ’) ותיעדו פרטים מרכזיים; עוד קודם לכן שמה לב לאובייקט החוקרת ההונגרית אניקו גזדה, שבזכותה בית הכנסת הכפרי בכלל “יצא מהצל”. לפי התארוך – סוף המאה ה-19 / המחצית הראשונה של המאה ה-20.

למה בכפר “לא אבן”? כי עץ וגפן תמיד ידעו כאן, והטכניקה “קלוע + חימר + סיד” – גם זול, גם חם, וגם בהישג יד.

מה קרה לו אחרי המלחמה

הסיפור, למרבה הצער, טיפוסי לאזור: השואה קוטעת את הקהילה, בית התפילה מאבד אנשים והופך ל”משהו לא מוגדר”. במשך עשרות שנים השתמשו בו כמחסן; הפנים נעלם בשכבות. בשנות ה-2010 מקורות מתעדים: רכוש פרטי, “מחסן”, “נטוש” – מילון של ייאוש, שבו כל הגדרה מאיצה את ההרס.

למה החליטו להעביר ולא “לטפל במקום”

למבנים מעץ שבירים הוויכוח “in situ או העברה” הוא נצחי.

בקומיאטי הטיעונים בעד סקנסן ברורים: אין שמירה יציבה, אין מימון למחזור עבודה מלא במקום, והמבנה פגיע ללחות ולזמן. במוזיאון באוויר הפתוח המבנה מקבל תשתית, צוות שיקום, משטר, והכי חשוב – הקשר. שם המבקר שואל אוטומטית “מי התפלל כאן?”, והאובייקט מתחיל להסביר לא רק את עצמו, אלא גם את הקהילה.

ההחלטה מעוגנת רשמית ומקושרת לזמן – שנת 2025.

מה נראה באוז’גורוד: לא “ביתון”, אלא היסטוריה בפנים

המוזיאון מבטיח לא “קופסה” מאובקת, אלא סיפור: איך בנויים בתי כנסת כפריים קטנים; איפה הבימה, איפה ארון הקודש; למה גלריית נשים ולמה חזית “צנועה” אף פעם לא הפריעה לכבוד החלל הפנימי. באידיאל יהיו ליד תמונות ארכיון ומיני-סיפורים על משפחות קומיאטי – מקרה שבו כמה כרטיסים והכיתוב עליהם מסבירים יותר מפסקה ארוכה.

זה חשוב לא רק לזקרפטיה

לאוקראינה – זה סימן לכבוד למורשת המיעוטים הלאומיים ושיחה כנה על ההיסטוריה הרב-קולית של המדינה.

לישראל ולתפוצות – החזרת זיכרון “קהילות קטנות” של מזרח אירופה, שכמעט תמיד נפלו מנרטיבים מוזיאליים גדולים.

לחוקרים – דוגמה “חיה” יקרה עם טכניקת קיר נדירה ומדידות מתועדות.

לתושבי האזור – סיבה לראות את הכפר שלהם מחדש: לא רק גינות ושווקים, אלא גם נוף תרבותי עתיק, שבו שכנו מקדש, בית כנסת ושוק יום ראשון.

ציר זמן (למי שאוהב בקצרה)

• המאה ה-14 – אזכורים כתובים ראשונים על ויליקי קומיאטי.
• סוף המאה ה-19 / תחילת המאה ה-20 – בניית בית הכנסת מעץ.
• 1921 – ≈416 יהודים בכפר; חדר, מלאכה, מסחר.
• שנות ה-40 – הקהילה הושמדה; המבנה מאבד תפקוד.
• שנות ה-80 – אניקו גזדה “מגלה” את האובייקט למדע.
• 1992 – מדידות לבוב: תוכנית, מידות, פרטים.
• שנות ה-2010 – תיעוד אובדן; סטטוסים “מחסן/נטוש”.
• 2025 – העברה לסקנסן אוז’גורוד ושיקום.

FAQ

איפה עכשיו ולאן מובילים?

כפר ויליקי קומיאטי (מחוז ברגובו) → מוזיאון הארכיטקטורה והחיים העממיים בזקרפטיה (אוז’גורוד, סקנסן).

.......

למה העברה ולא “תיקון במקום”?

אין תנאים ושמירה יציבים; עבור עץ הזמן פועל נגד. סקנסן נותן צוות, משטר, הקשר וקהל.

מה ייחודי דווקא בבית הכנסת הזה?

שלד עץ + קירות קלועים עם חימר וסיד (חיקוי אבן); סוג כפרי קומפקטי; מדידות ~13.8×7.9 מ’.

האם נותרו עקבות של הקהילה?

כן: בית קברות (רחוב מולודז’נה/ווטוטינה), ~80 מצבות, 1832–1942, היקף ~215 מ’.

🌍 מאמר זה זמין גם ב־ RU , UK , EN , FR