“השתתפות אוקראינית” בפסטיבל הסרטים ה-41 בחיפה. מה-5 עד ה-14 באוקטובר 2025

כאשר אוקטובר יורד על הרי הכרמל, חיפה הופכת לעיר של אור, סרטים ותורים ארוכים באולמות. מ-5 עד 14 באוקטובר 2025 מתקיים כאן הפסטיבל הבינלאומי ה-41 לקולנוע — הוותיק והגדול ביותר בישראל, אירוע שבו קולות המזרח והמערב נשמעים יחד.

היכן מתקיים הפסטיבל ומי מארגן אותו

הפסטיבל הבינלאומי לקולנוע בחיפה הוא פרויקט של עיריית חיפה בתמיכת משרד התרבות של ישראל, קרן הקולנוע ומרכז התרבות אתוס.
ההקרנות מתקיימות בחמישה מקומות:

• קולנוע “סינמטק חיפה” (Cinematheque Haifa) — לב הפסטיבל.
• תיאטרון טיקוטין (Tikotin) בשדרות הנשיא 89.
• מרכז התרבות קריגר (Kriger Cultural Center), רחוב אליהו חכים 6.
• Rapaport Hall, שבו מתקיימות בכורות ומפגשים עם יוצרים.
• מקומות פתוחים בעיר התחתית, שבהם מתקיימות בערב הקרנות חינם תחת כיפת השמיים.

בכל שנה הפסטיבל מושך עד 80,000 צופים, מאות עיתונאים ובמאים מכל העולם. משימתו היא “דיאלוג תרבויות, חופש הביטוי ואמונה בכוח הקולנוע כגשר בין אנשים”.

היסטוריה ורוח הפסטיבל

הפסטיבל בחיפה, שהוקם ב-1983, היה הפסטיבל הבינלאומי הראשון לקולנוע בישראל. אז ההקרנות התקיימו באולם אחד ונמשכו רק ארבעה ימים. היום זהו מרתון של 10 ימים של בכורות, דיונים, תערוכות וסדנאות.
משנת 2022 הפסטיבל נכלל בתוכנית האקדמיה לאוסקר, והזוכים בקטגוריית הסרטים הקצרים מקבלים זכות מועמדות לאוסקר.

תוכנית ואירועים מרכזיים Haifa 41

בעמוד הפסטיבל haifaff.co.il מוצגת תוכנית עשירה:

• Event and the Opening Film — טקס הפתיחה וההקרנה הראשונה.
• Industry Events — מפגשים עם מפיקים, מבקרים ובמאים.
• Special Events — דיונים נושאיים, רטרוספקטיבות, הקרנות-הקדשה.
• Outdoor Events — הקרנות רחוב תחת כיפת השמיים, בכיכר ליד אולם טיקוטין.

הפסטיבל חי לא רק בבתי הקולנוע — הוא יוצא לרחובות. בלילות מופיעות על חזיתות הבתים הקרנות סרטים, והצופים צופים בקולנוע, יושבים על המדרגות עם כוס קפה. חיפה בימים אלה נושמת קולנוע.

נוכחות אוקראינית: שני סרטים, שתי אמיתות

אוקראינה מיוצגת השנה בשתי יצירות עוצמתיות — “Mariana’s Room” ו-“Two Prosecutors”.
שני הסרטים הם לא רק אמירות אמנותיות, אלא תזכורת לזיכרון, מצפון וכבוד האדם.

Mariana’s Room — סיפור של שקט ששומע הכל

לוח זמנים להקרנות

• 7 באוקטובר 2025, 11:30 — אולם Rapaport
• 11 באוקטובר 2025, 18:30 — אולם Auditorium (הקרנה בנוכחות יוצרי הסרט)

הסרט Mariana’s Room, שצולם בשיתוף צרפת, ישראל, הונגריה ובלגיה, נשמע בארבע שפות — אוקראינית, יידיש, גרמנית ורוסית. הוא מבוסס על רומן של הסופר הישראלי אהרון אפלפלד, יליד צ’רנוביץ, שחייו הפכו לסמל להישרדות ילדים יהודים בשנות השואה.

אוקראינה, שנת 1943. השקט שבו חי ילד

העלילה מעבירה את הצופה לאוקראינה של תקופת מלחמת העולם השנייה. ילד בן אחת עשרה בשם הוגו מתחבא בארון בבית של זונה בשם מריאנה, כדי להינצל מהשמדה.
מאחורי הקירות — מלחמה וצעקות, בפנים — נשימה, דמיון והמתנה לסוף שלא מגיע.
הבמאי עמנואל פינקל מכנה את הסרט “רקוויאם קולנועי לאלה ששרדו רק בדמיון”.
השחקנית מלאני תיירי למדה במשך שנתיים את השפה האוקראינית כדי שהדמות שלה תישמע טבעית ואמיתית.

הסרט הזה עוסק בכך שילד לומד לשמוע את העולם דרך הקירות וכיצד אהבת החיים הופכת לנשק האחרון נגד החושך.

כאשר היה צריך להציל את הצילומים מהמלחמה

במקור תוכנן לצלם את הסרט בלבוב, ברבעים העתיקים שבהם הקירות זוכרים קולות מתקופות שונות. אך לאחר הפלישה הרוסית לאוקראינה ב-2022 היה צורך לשנות הכל.
הצוות העביר את הצילומים לבודפשט, שם נבנתה בשולי העיר העתק מדויק של בית אוקראיני — עם קירות מתקלפים, מראה במסגרת מגולפת ואור רועד בכל צעד.

המשתתפים האוקראינים בפרויקט — מעצבי תלבושות, אמנים, עוזרים — עבדו מרחוק. חלקם יצאו לקשר מהמרתפים בזמן אזעקות.
פינקל נזכר:

“לפעמים במהלך האודישנים בזום נשמעו אזעקות. חיכינו. הם חזרו — והמשכנו. בלעדיהם הסרט היה מת”

הילד מאוקראינה שניצל פעמיים

את השחקן הראשי, ארטם קיריק בן ה-11 מאוקראינה, היה צריך לפנות ממש. הוא הגיע לבודפשט דרך פולין, שם פגש אותו צוות הצילום.
הבמאי אומר:

“הוא שיחק בסרט על מלחמה, אבל חי במלחמה. ונראה שהוא הבין זאת טוב מדי”

פינקל התעקש שארטם יגור באותו חדר קטן שבו ישן גיבורו. כך הילד הרגיש את הבידוד, ולא רק שיחק אותו.

קול שנלמד מחדש

מלאני תיירי למדה מילים אוקראיניות לא למען האקזוטיקה. ההגייה שלה נשמעת עם מבטא קל, אבל יש בזה אמת — אישה שמסתירה ילד מדברת בשפה שאינה שפתה, אך הופכת לשפת אהבה וחמלה.
המשפט שלה בסוף —

“דיטיה מויה, מוּבְּצִ’י, דוקי סביט לא נבצ’יציה סלוחאטי”
(“שתוק, ילד שלי, עד שהעולם ילמד להקשיב”) —
גרם לאולם לקפוא.

באותו רגע השקט היה חזק מכל המילים.

עריכה שהבמאי לא עמד בה

פינקל הודה שעריכת הסרט הייתה רגשית בלתי נסבלת:

“כיביתי את המסך. לא יכולתי לשמוע את הצעקות האלה. הן הזכירו יותר מדי את החדשות האמיתיות מאוקראינה”

העריכה נמשכה כמעט שמונה חודשים. כל פריים לוטש ידנית, השאירו הפסקות, נשימה, חצאי צללים. הסרט בנוי על קול — על היעדרו, על מה שהילד שומע דרך הקירות, ועל מה שאנחנו לא שומעים.

למה “Mariana’s Room” חשוב

זה לא סרט על העבר. זהו תזכורת לכבוד האדם שאינו מכיר זמן וגבולות.
בו השפה האוקראינית נשמעת כמעשה התנגדות, והשקט כקול המצפון.
חיפה, עיר שבה מדברים בעשרות שפות, הבינה זאת מיד. באותו ערב המסך יהפוך למראה של עולם שבו עדיין חיים טוב לב, זיכרון ותקווה.

Two Prosecutors — לוזניצה והמראה של ההיסטוריה

הסרט Two Prosecutors הוא הפקה משותפת של צרפת, גרמניה, הולנד ואוקראינה.
הבמאי — סרגיי לוזניצה, אחד הדוקומנטריסטים האוקראינים המוערכים ביותר, שעבודותיו כבר נכנסו לקאנון הקולנוע האירופי.

על מה הסרט

העלילה מתרחשת בשנת 1937, בשיא הרדיפות הסטליניסטיות. תובע צעיר מוצא מכתב של אסיר חף מפשע ומנסה לאתגר את המערכת חסרת הלב.
זהו סיפור על אדם שמבין פתאום שהאמת יקרה יותר מקריירה ושקט.
ללא סצנות מרהיבות וסיסמאות רועשות — רק כובד הבחירה, מסדרונות השלטון האינסופיים והאור הקר של המנורה, תחתיו נקבעת הגורל.

לוזניצה נשאר נאמן לסגנונו: דיוק, דוקומנטליות ועומק אתי.
מבקרים מכנים את הסרט “אנטומיה של מצפון” — סרט שבו כל מבט והפסקה אומרים יותר מדיאלוג.

סמל לעמידות תרבותית

עבור הקולנוע האוקראיני השתתפות לוזניצה בפסטיבל חיפה היא לא רק ציון יוקרתי בפוסטר.
זהו הצהרה על נוכחות ועמידות — על מדינה שלמרות המלחמה ממשיכה להיות חלק מהשיח התרבותי האירופי.
לוזניצה מעביר את הרגישות האוקראינית להקשר אוניברסלי — למקום שבו שאלת המצפון אינה מכירה גבולות.

מתי והיכן לצפות

הסרט Two Prosecutors יוקרן בפסטיבל הקולנוע הבינלאומי ה-41 בחיפה:

• 11 באוקטובר 2025, 19:15 — אולם Rapaport

אורך הסרט — 110 דקות.
שפת המקור — רוסית, עם כתוביות בעברית ובאנגלית.
הפקה — 2025.

למה הוא חשוב

לוזניצה מזכיר שוב שההיסטוריה היא לא תאריכים, אלא קולות של אנשים שלא שמענו זמן רב מדי.
“Two Prosecutors” — סרט שבו כל פריים כאילו נחתך מתוך כרוניקה, אך נערך בלב.
זה קולנוע שלא מאשים ולא מצדיק — הוא מראה כמה קשה להישאר אדם כאשר מסביב שולט השקט של הפחד.

🎥 עשרת הסרטים המצופים ביותר בפסטיבל Haifa 41

בכל אוקטובר חיפה הופכת לצומת של קולנוע עולמי. השנה נכללו בתוכנית יותר ממאתיים סרטים, אך דווקא עשרת אלה מדוברים ביותר — עבורם מגיעים צופים מכל רחבי ישראל ומחו”ל.

הארץ המובטחת (The Promised Land)

דרמה היסטורית של הבמאי הדני ניקולס וינדינג רפן עם מאדס מיקלסן.
העלילה מתרחשת בדנמרק של המאה ה-18: אדם אחד מנסה להפוך אדמות שוממות למקום שבו תצמח תקווה.
הסרט מכונה אחת התגליות הגדולות והעמוקות של הפסטיבל.

היעלמותו של יוזף מנגלה (The Disappearance of Josef Mengele)

מותחן צרפתי המבוסס על אירועים אמיתיים.
סיפור הבריחה של הפושע הנאצי מנגלה לדרום אמריקה לאחר המלחמה — וניסיון להבין האם אפשר להסתתר מאשמה אם היא חיה בתוכך.
אחד הסרטים המותחים ביותר בתוכנית.

אהבה לפי דלבה (Love According to Dalva)

סרטה של הבמאית הצרפתייה עמנואל ניקו — סיפור עדין אך כואב של נערה שמגלה מחדש את האמון בעולם לאחר טראומה.
הסרט זכה לתשואות בפסטיבלים אירופיים והפך ל”קול הנשי הכנה ביותר” של חיפה.

הסוכן החשאי (The Secret Agent)

מותחן ריגול שפתח את הפסטיבל על חיים כפולים ומחיר השקר.
הגיבור הראשי, שחי שנים תחת כיסוי, מאבד את הגבול בין התפקיד למציאות.
סרט מסוגנן, דינמי ומרתק, שלאחריו הצופים לא יוצאים מהאולם זמן רב.

ליליאן הול הגדולה (The Great Lillian Hall)

דרמה של אולפני HBO עם ג’סיקה לאנג.
סיפור של שחקנית מבוגרת שמאבדת את הזיכרון אך מנסה לשחק את תפקידה האחרון.
הסרט הוא מונולוג שקט על זמן, תהילה ופחד לשכוח את עצמך.

תלבושת ערב (Tenue de soirée)

רטרוספקטיבה של ברטראן בלייה.
קומדיה צרפתית משנת 1986 חוזרת למסך כדי להזכיר כיצד טירוף, סקס ופילוסופיה יכולים להשתלב בסרט אחד.
ההקרנה מלווה בדיון על חופש הקולנוע הצרפתי.

צבעי הזמן (Colours of Time)

דרמה פילוסופית על זיכרון, חלומות ובלתי נמנע.
הסרט כמעט ללא דיאלוגים, בנוי על אור ומוזיקה.
הוא מכונה הסרט המהרהר ביותר של הפסטיבל — קולנוע למי שיודע להקשיב לשקט.

הרוזן ממונטה כריסטו (The Count of Monte Cristo)

עיבוד צרפתי חדש לקלאסיקה של אלכסנדר דיומא.
סיפורו של אדמון דנטס, אך בקריאה מודרנית — הדגש אינו על נקמה, אלא על התבוננות פנימית וחופש פנימי.
מצפים לסרט תלבושות מרהיב עם סערת ים ועומק פסיכולוגי.

ספיינל טאפ 2 (Spinal Tap II)

המשך לקומדיה המוזיקלית הקאלטית של שנות ה-80.
הבמאי רוב ריינר מחזיר את הרוקרים המטורפים, שהזדקנו אך לא נרגעו.
הבכורה המצחיקה ביותר של הפסטיבל — צחוק, נוסטלגיה ורוק שלא נאמר.

החדר של מריאנה (Mariana’s Room)

הפסגה הרגשית של הפסטיבל.
סרטו של עמנואל פינקל, המחבר את צרפת, ישראל ואוקראינה, — על ילד שמתחבא מהמלחמה בארון ואישה שהצילה אותו במחיר חייה.
האולם עמד — הכרה נדירה בעולם השקט של הקולנוע.

רשימה זו משקפת את מה שמגיעים לחיפה עבורו: קולנוע שמרגש, מעורר ויכוח ומאמין שגם בעידן של דאגות המסך נשאר מקום שבו אנשים עדיין מחפשים משמעות.

במהלך הפסטיבל מתקיימות פאנלים למפיקים, פיצ’ינגים של במאים צעירים, מפגשים עם יוצרים וקונצרטים ליליים באולם קריגר.

כאשר המסך הופך לגשר

הפסטיבל בחיפה הוא לא רק חגיגה של קולנוע. זהו מראה של עולם שבו משתקפים פחדים ותקוות של עמים שונים.
ובמראה הזה אוקראינה נראית — לא כמדינה של מלחמה, אלא כמקור של נשימה תרבותית ואנושיות.

כאשר האורות באולמות כבים, ועל המסך נשמעת השפה האוקראינית, הצופים מרגישים: הקולנוע עדיין יודע לאחד את מה שהפוליטיקה מפרידה.

בעמוד הפסטיבל haifaff.co.il