האסטרטגיה המתוקנת לביטחון לאומי של טראמפ מדגישה את התחרות עם סין ורוסיה.

כל נשיאי ארצות הברית מאשרים את האסטרטגיה הלאומית לביטחון. ההיגיון ברור: המסמך צריך להסביר לאזרחים מה בדיוק עושה המדינה ובאיזו סיבה. בגרסה האחרונה של ממשל דונלד טראמפ זה נוסח ישירות — האסטרטגיה נדרשת כדי שהחברה תבין את הקורס והעדיפויות.

אבל לפומביות יש צד הפוך. האסטרטגיה, למעשה, חושפת את הקלפים ליריבים. עולה שאלה פשוטה: האם שחמטאי חזק ישתף מראש את כוונותיו עם יריבו. במיוחד כאשר האסטרטגיה הלאומית אינה “אסטרטגיה גדולה” לעשורים. בעוד כמה שנים נשיא חדש עשוי לשנות לחלוטין את הדגשים.

בגרסת 2022, שהוצגה על ידי הנשיא לשעבר ג’ו ביידן, האיום המרכזי נקרא שינוי האקלים. במסמך נטען כי זהו הבעיה המשמעותית והפוטנציאלית ביותר לכל המדינות.

בהתאם לגישה זו, השליח המיוחד של הנשיא לענייני אקלים, ג’ון קרי, ניסה לשכנע את מנהיג סין שי ג’ינפינג להצטרף לארצות הברית ולאירופה במאבק הגלובלי בפליטות פחמן דו-חמצני.

הניסיון לא הצליח. בשנת 2024 סין קבעה שיא של עשור בבניית תחנות כוח פחמיות חדשות, והראתה למעשה את הפער בין ההצהרות למדיניות האמיתית.

האסטרטגיה הלאומית לביטחון המעודכנת של דונלד טראמפ מציבה עדיפויות אחרות. אחד מהכיוונים ה”גבוהים אסטרטגיים” היה שיקום הדומיננטיות האנרגטית של ארצות הברית — בנפט, גז, פחם ואנרגיה גרעינית.

בין המטרות הנוספות צוינו ויתור על מה שנקרא פרקטיקות DEI, אשר במסמך נקראו מפלות, וכן החזרת השליטה על שרשראות אספקה קריטיות. הכלכלה והביטחון שוב נחשבים כשלם אחד.

מוקד נפרד נעשה על אמריקה הלטינית — אזור שלדעת תומכי האסטרטגיה החדשה, הוחמץ בשנים קודמות. בשנת 2013, ג’ון קרי, בתפקיד מזכיר המדינה, הצהיר כי “עידן דוקטרינת מונרו הסתיים”. אז זה הוצג כמחווה של כבוד למדינות האזור.

עם זאת, דוקטרינת מונרו משנת 1823 לא הייתה במקור על כבוד, אלא על אזהרה לאימפריות האירופיות: התערבות באמריקה הלטינית תיחשב על ידי ארצות הברית כצעד עוין.

האסטרטגיה החדשה מציעה למעשה “גרסת טראמפ” של דוקטרינה זו: ארצות הברית מתכוונת למנוע מכוחות חיצוניים להגדיל את הפוטנציאל הצבאי או לקבל שליטה על נכסים אסטרטגיים בחצי הכדור המערבי.

מי הם הכוחות האלה, במסמך לא תמיד נקראים ישירות, אבל ההקשר ברור. מדובר בסין, רוסיה והרפובליקה האסלאמית של איראן, כולל מבנים פרוקסי שלהם, כמו “חיזבאללה”. דוגמה היסטורית — הפיגוע בשנת 1994 במרכז היהודי בבואנוס איירס, שבו נהרגו 85 אנשים וכ-300 נפצעו.

לשם השוואה: האסטרטגיה של 2017 בתקופת כהונתו הראשונה של טראמפ קראה ישירות לבייג’ינג, מוסקבה, טהרן ופיאונגיאנג כאיומים מרכזיים על האינטרסים של ארצות הברית. מאז התיאום בין המשטרים הללו רק התחזק.

פברואר 2022 היה סמלי. כמה ימים לפני תחילת המלחמה המלאה נגד אוקראינה, ולדימיר פוטין ושי ג’ינפינג הכריזו על “שותפות ללא הגבלות”.

סין מספקת לרוסיה רכיבים קריטיים — ממיקרו-שבבים ועד רכיבים לדלק טילים. איראן מספקת רחפנים, וביאלבוגה, יותר מ-600 מיילים מזרחית למוסקבה, פועל מפעל הקשור לייצורם, שבו מועסקים אלפי עובדים צפון קוריאנים.

קים ג’ונג און, בתורו, שלח לפוטין תחמושת ואלפי חיילים. במרכזי מחקר, כולל מבנים להגנת הדמוקרטיה, זה מכבר נקרא “ציר התוקפים”.

כל אחת מהמדינות הללו מאיימת על שכנותיה, שואפת לדומיננטיות אזורית ורואה בהשפעה האמריקאית כמכשול. מטרתם — סדר עולמי חדש, שבו הכללים נקבעים לא על ידי ארצות הברית ובעלות בריתה.

על רקע זה, האסטרטגיה החדשה נראית סותרת. סין מוצגת בה יותר כמתחרה ניתנת לניהול. ביחס לרוסיה נשמעות נוסחאות על תקווה ל”סיום מהיר של פעולות האיבה באוקראינה” ושיקום היציבות האסטרטגית.

מבקרים שואלים: האם לא ברור שפוטין מכוון לכיבושים ולא לפשרה. ניסיונות לחזור על ההיגיון של “האתחול מחדש” מתקופת אובמה נראים מפוקפקים.

מטרת הקרמלין — הכנעת אוקראינה, הפיכתה או לוואסל על פי מודל בלארוס, או לשטח בשליטה מלאה. בפרספקטיבה רחבה יותר — שיקום הפרויקט האימפריאלי, שנקרא בעבר גם האימפריה הרוסית וגם ברית המועצות.

זו איום ישיר על אירופה. באסטרטגיה היא נקראת אזור בעל חשיבות אסטרטגית ותרבותית. במקביל מודגשים הסיכונים של דה-תיעוש ולחץ דמוגרפי, שעלולים להוביל ל”מחיקה ציוויליזציונית” של מדינות מסוימות.

המסמך אומר במפורש: אירופה חזקה נחוצה לארצות הברית כדי לרסן את היריבים. עבור מדינות נאט”ו זה אומר שהחשיבות של אמריקה לביטחונן לא פוחתת, אלא גדלה.

במזרח התיכון, האסטרטגיה מציעה צמצום המעורבות האמריקאית הישירה על ידי הרחבת הסכמי אברהם בין ישראל למדינות ערביות פרו-אמריקאיות, המאוחדות במאבק ברדיקליזם.

במקביל, מומחים, כולל האדמירל בדימוס מארק מונטגומרי, מציינים פער רציני: באסטרטגיה כמעט ולא נוגעים באיומי הסייבר המתמשכים מצד סין ורוסיה, המכוונים נגד תשתיות התחבורה, האנרגיה, התקשורת והפיננסים של ארצות הברית.

קבוצות כמו הרשת “עמק הרעם” הקשורה לבייג’ינג חודרות באופן שיטתי למערכות קריטיות מאז 2018, ויוצרות בסיס לחבלה ולדיסאורגניזציה עתידית.

ריסון איומים אלה דורש חיזוק יכולות סייבר הגנתיות והתקפיות כאחד. בלעדיהם כל אסטרטגיה נותרת לא שלמה.

המסקנה פשוטה: הסכנה הגדולה ביותר לביטחון הלאומי של ארצות הברית אינה רק אויבים חיצוניים, אלא גם הסיכונים שמעדיפים לא להבחין בהם. זו הסיבה שהדיון במסמכים כאלה חשוב גם לקהל הישראלי — ההקשר של הביטחון הגלובלי משפיע ישירות על האזור. על כך כותב נאנווסטי — חדשות ישראל | Nikk.Agency, ומתעד כיצד החלטות אסטרטגיות בוושינגטון משתקפות בעולם סביבנו.