כאשר המספרים באו”ם “משקרים”: מדוע את היחס של אוקראינה לישראל אי אפשר למדוד רק לפי “הצבעות”

כל הצבעה בכל מקום באו”ם שקשורה לישראל, אפילו ב”ישראל דוברת הרוסית” (ולמען האמת, בעיקר בקרב Z-bots), הופכת מיד לוויכוח עם מחשבון. אחוזים וגרפים צצים בפיד, “הנה ההוכחה”, ואז זו לא שיחה, אלא קרב מספרים.

אוקראינה בטבלאות הללו כמעט תמיד נראית “לא נוחה”: לעיתים קרובות יותר נמנעת או מצביעה נגד העמדה הישראלית, ורק לעיתים נדירות — “בעד”. עבור רבים זה הופך ל”פסק דין” מהיר: כלומר, היחס לישראל רע.

הבעיה היא שהאו”ם — זה לא בית משפט מוסרי ולא מבחן לחברות.

זו בורסה פוליטית, שבה קולות לעיתים קרובות פועלים כמטבע ולא כהשקפה. ואם למדוד את היחסים של אוקראינה לישראל רק בסטטיסטיקה של האו”ם, זה לא יהיה ניתוח, אלא טעות בשיטה.

הקשר חשוב: אחוזים “רעים” דומים לישראל קל למצוא בעשרות מדינות, שסוחרות עם ישראל, משתפות פעולה בטכנולוגיות, מקבלות תיירים, קונות מערכות ביטחון, מחליפות משלחות — ובכל זאת בניו יורק מצביעות כמעט כמו אוקראינה.

כלומר, המספר עצמו לא עונה על השאלה המרכזית: למה זה קורה ומה זה באמת אומר.

למה הצבעות האו”ם לא שוות אהדה או אנטיפתיה

האו”ם מזמן חי לפי לוגיקת בלוקים.

האיחוד האירופי — מטריצה נפרדת. קבוצה גדולה של מדינות הדרום הגלובלי — שלה. המרחב הפוסט-סובייטי נמשך באינרציה הסובייטית “כפי שמקובל”. הבלוק האסלאמי יש לו עניין יציב. ובתוצאה, ההצבעות על ישראל לעיתים קרובות הופכות לטקס: העמדות נקבעות מראש, והניסוחים הספציפיים רק נותנים סיבה “לסמן”.

מכאן המסקנה הכנה הראשונה: כאשר אוקראינה מצביעה יחד עם הקו האירופי — זה לא תמיד על ישראל. זה לעיתים קרובות על איפה אוקראינה מחזיקה דיפלומטית וממי תלויה הישרדותה במלחמה.

וזה נשמע גס, אבל כך עובדת הפוליטיקה בזמן מלחמה.

אוקראינה לא יכולה להצביע “בוואקום”

קייב נשענת באופן קריטי על תמיכת ארה”ב ואירופה — בנשק, במימון, בלחץ סנקציות, בדיפלומטיה. והאיחוד האירופי בהצבעות האו”ם על ישראל לעיתים קרובות תופס עמדה, שבישראל נתפסת כקרה או חד-צדדית.

אוקראינה, כשהיא נשארת בקואליציה הזו, כמעט בלתי נמנעת מקבלת את אותו “דפוס הצבעות”. לא בגלל שקייב פתאום החליטה “להיות נגד ישראל”, אלא בגלל שיש לה מסדרון חיצוני קשה במדיניות החוץ.

במערכת כזו “הצבעה נגד” לפעמים אומרת “אנחנו לא יכולים להרשות לעצמנו סכסוך עם אלה שמחזיקים אותנו על פני המים”. זה לא נעים. אבל זו המציאות.

למה למדינות רבות יש מספרים “רעים” על ישראל — וזה לא תמיד על ישראל

האו”ם בנושא הישראלי נראה כמו מנגנון עמוס, שמסובב את אותו סיפור במשך שנים.

שם קל לאסוף רוב נגד ישראל: כמעט לא צריך לשלם מחיר, כמעט לא צריך להסביר לבוחרים פרטים, אפשר להסתתר מאחורי מילים כלליות על “שלום” ו”תהליך”. ואז מתחילה מכונת ההחלטות וההצבעות הסמליות, שבפני עצמן משנות מעט על הקרקע, אבל יוצרות רעש פוליטי.

ובתוך הרעש הזה אוקראינה נשמעת כחלק מהמקהלה הכללית. לא כמנצח.

רגע מביך: ישראל גם לעיתים קרובות מצביעה לא “כפי שמצפים” בקייב

ישראל — לא היחידה שחיה באינטרסים.

כאשר באו”ם מצביעים על החלטות, שבהן מגנים את התוקפנות הרוסית נגד אוקראינה, ירושלים לעיתים בחרה זהירות: לא להשתתף, לרכך ניסוחים, להימנע מעימות ישיר. בישראל הסבירו זאת בביטחון האזורי ו”צורך בתמרון — בעיקר בגלל הנוכחות הרוסית בסוריה”. ישנן סיבות נוספות – רבים יודעים עליהן ולא כולם רוצים “לפתוח” אותן.

באוקראינה קראו זאת אחרת: כחוסר בהירות מוסרית.

וזה עוד טיעון, למה טבלת האו”ם לא מראה “יחס” — היא מראה, למי יש אילו סיכונים ואילו תלותים.

אז איך נכון למדוד את היחס של אוקראינה לישראל

לא במספרים בניו יורק.

כדאי להסתכל על דברים יותר “כבדים”, שבהם יש מחיר: רמת הקשרים האמיתיים בין המדינות, עמדות על טרור וביטחון, הצהרות פומביות ברגעי משבר, עבודה עם הדיאספורה, פרויקטים הומניטריים ורפואיים, שיתוף פעולה בטכנולוגיות, איך המדינות מגיבות למות אזרחים — בקייב ובירושלים.

שם, איפה שיש אחריות אמיתית, הדיפלומטיה בדרך כלל כנה יותר מאשר באולמות האו”ם.

לישראלים ממוצא אוקראיני ולמי שחי בישראל ומסתכל על אוקראינה לא כעל הפשטה, חשוב יותר דבר אחר: שתי המדינות נלחמות על הזכות לביטחון, שתיהן מתמודדות עם אידיאולוגיות שמצדיקות השמדת “זרים”, ושתיהן רואות באופן קבוע איך המוסדות הבינלאומיים מפגרים אחרי המציאות.

לכן השאלה צריכה להיות מוצבת בצורה בוגרת: מה אוקראינה וישראל עושות זו עבור זו בעולם האמיתי — ואילו מסגרות פוליטיות מונעות מכך להישמע חזק יותר מאשר שורה נוספת בסטטיסטיקה של האו”ם. זהו המסדרון המשמעותי, שבו פועלת NAחדשות — חדשות ישראל | Nikk.Agency.