- January 10, 2026
- 5:43 pm
- אוקראינה
המלחמה המתמשכת באוקראינה נכנסת לשלב שבו לא רק הברזל קובע, אלא גם האנשים. בתחילת שנת 2026, המחסור הכרוני בכוח אדם, תקלות בגיוס, עלייה בעזיבת היחידות והירידה באמון במערכת הגיוס עולים לקדמת הבמה. זה, לפי הערכות של משקיפים צבאיים, עשוי להשפיע יותר מכל על יציבות ההגנה ועל השאלה האם קייב תוכל להחזיק את קו החזית של אלפי הקילומטרים למשך שנה נוספת.
באחד מהפרקים שהתפשטו ברשתות החברתיות, מפקד יחידת סער אוקראינית בבונקר צפוף לוחץ ידיים ללוחמים לפני יציאה למשימה. בתמונה – מגויסים, בעיקר גברים מעל גיל ארבעים, במדים סטנדרטיים ובחימוש טיפוסי. התגובה כמעט ללא רגשות, מבט קדימה, כאילו “לפי ההוראות”. על רקע השנה החמישית של המלחמה המלאה, השבץ הוויזואלי הזה נקרא כבר לא כרוטינה יומיומית, אלא כסמן של עייפות כללית ומחסור בכוח אדם.
אחד מהסמלים של המציאות הצבאית החדשה הפך להיות הגדוד הסער ה-425, הידוע כ”סלע”. היחידה מקושרת להקמת כוחות סער נפרדים, המיושמים באופן פעיל באזורים החמים ביותר ומועברים במהירות ל”כיבוי שריפות” לאחר פריצות רוסיות. בשנת 2025, “סלע” התבססה כמוניטין של יחידת תגובה מהירה.
אבל למודל כזה יש צד הפוך.
מבקרים בתוך הצבא מצביעים על הסיכון של פעולות סער “יקרות”, שבהן מגויסים משמשים כמשאב מתכלה. זה יוצר אובדן גבוה במיוחד בדיוק במקום שבו חסרים אנשים, והחטיבות הממוכנות הרגילות נשארות ללא חיזוק מלא. ברמת החזית זה הופך למתח בין אלו שתוקפים לאלו שמחזיקים בהגנה, ולתסכול בעורף כאשר החברה רואה לא רק גבורה אלא גם כאוס.
בחורף קצב הפעולות ההתקפיות יורד באופן מסורתי, אך באביב ובקיץ עוצמת הקרבות חוזרת. הבעיה היא שהצבא האוקראיני ניגש לעונת הפעילות עם אותו מחסור כרוני בכוח אדם – וזה ניכר אפילו בחלקים החזקים וה”אליטיים”.
במלחמה מתמשכת על התשה, מוסקבה מנסה בו זמנית לערער את היכולות והרצון של אוקראינה להמשיך בהתנגדות. המטרה האסטרטגית של רוסיה היא לשבור את אוקראינה העצמאית על ידי התשת כוחותיה המזוינים. ואפילו עם המשך הסיוע החיצוני, עלייה בייצור הפנימי והתאמה למכות על התשתית, הבסיס “העמוד” של ההגנה נשאר כפי שהיה: אנשים שמכסים את החזית מדי יום.
הצבא האוקראיני עמוס פיזית בצורך להחזיק ולהגן על קו המגע באורך של יותר מאלף קילומטרים שנה אחר שנה. האויב שומר על יתרון בכוח אש, במשאבים וביכולת להוסיף כל הזמן חיל רגלים סערי כחומר מתכלה. אם השרשרת של עשרות ומאות יחידות לא תהיה מספקת במספר, מאומנת או מוטיבציה, אפילו המטרות הקשות ביותר של הקרמלין עשויות להפוך להישגיות.
בכמה כיוונים ההגנה נשמרת בדיוק בזכות שילוב של חטיבות חזקות, עבודה צפופה של יחידות רחפנים וניהול קורפוס חכם. במגזרים כאלה קשה לרוסיה להשיג תוצאה שניתן לקרוא לה פריצה מבצעית: ההתקפות “נשרפות”, והמחיר של ההתקדמות הופך לגבוה מדי.
אבל בשנת 2025 הופיעה יותר ויותר מגמה הפוכה: בקו החזית נפתחים “מקומות חלשים”, ומגזרים שהוחזקו במשך שנים בהגנה יציבה מתחילים לשקוע.
פרקים נפרדים ממחישים כיצד מחסור בכוח אדם וכשל ניהולי הופכים לאיום ממשי. שם, היכן שההגנה נושאת יחידות לא מאוישות, מצוידות גרוע ומנוהלות חלש, עולה הסיכון לנסיגות כאוטיות, אובדן נקודות תמיכה ואפילו תפיסת נקודות פיקוד עם ציוד ומסמכים. בסופו של דבר האויב מקבל לא רק שטח, אלא גם יתרון מידע, וקייב – דילמות חדשות: איך לסגור את הפרצות אם המילואים מוגבלים וקווים חדשים של מתח נוצרים במקומות שונים.
דיון רחב בתוך המדינה לעיתים קרובות מצמצם את הבעיה למילה אחת – גיוס. האם צריך לגייס יותר וצעירים יותר? ההחלטה הזו רעילה פוליטית, והמתח סביב הגיוס הכפוי גובר. במקביל, מתגברים קונפליקטים בחברה – עד כדי תקיפות על עובדי מרכזי הגיוס, שמקבלים לפעמים אישור ברשתות החברתיות לא מ”חקלאות בוטים”, אלא מאנשים אמיתיים. זהו משבר אמון: הפחד מגיוס בקרב חלק מהאוכלוסייה מתחיל לגבור על תחושת האיום הקיומי.
עם זאת, הגיוס הוא רק חצי מהתמונה.
לא פחות קריטי הוא איך הצבא משתמש במשאב האנושי שכבר יש לו: מי, לאן ואחרי איזו הכשרה מגיע. את דיוקן ה”מגויס הממוצע” בתחילת שנת 2026 מתארים יותר ויותר באופן קודר: גבר מעל גיל ארבעים, עם סיכונים בריאותיים מוגברים, ללא מוטיבציה אידיאולוגית חזקה. להפוך אנשים כאלה לכוח לחימה יציב אפשרי, אבל זה דורש שינויים משמעותיים – בהכשרה, בתנאים, בתרבות הפיקוד ובחלוקה.
דווקא חלוקת המגויסים בין היחידות נקראת אחת הבעיות שניתן לתקן הכי מהר.
בראיון ב-29 בדצמבר, מפקד הכוחות המזוינים של אוקראינה, אלכסנדר סירסקי, למעשה הודה באי-שוויון בחיזוק והסביר מדוע זה קורה: בעוצמת הקרבות הנוכחית אי אפשר לסגור את הצרכים של כל היחידות בו זמנית, ולכן העדיפות ניתנת לאלו שנלחמים באזורים החמים ביותר וסובלים את ההפסדים הגדולים ביותר. ההיגיון מובן, אבל ההשלכות מסוכנות: אם ליחידות ה”עדיפות” נשלחים אנשים אחרי הכשרה חלשה, ותנאי השירות והגנה על החיים נשארים לא מספקים, זה מעורר עלייה בעזיבת היחידות ובעריקות.
עובדה מובהקת מתוך נתונים ציבוריים: בעשרת החודשים הראשונים של שנת 2025 נרשמו 165,200 תיקים פליליים על עזיבת שירות ללא רשות – דומה למספרים הכוללים של כל תקופת המלחמה המלאה עד 2025, לפני שהמשרד הפסיק לפרסם את המספרים הללו. על רקע ההפסדים הקרביים והבעיות בגיוס, דינמיקה כזו נראית לא רק מדאיגה, אלא אסטרטגית לא יציבה: אי אפשר להחזיק את החזית לאורך זמן במסלול הזה.
בתחילת שנת 2026, מאזן הכוחות בשדה הקרב נשאר גורם מפתח לכל תרחיש של סיום המלחמה. הגנה אוקראינית מאוחדת, מנוהלת ומאובזרת מחזקת את עמדת קייב ומכריחה את מוסקבה לבחור בין עצירת המלחמה לבין מתיחת יתר של המערכת שלה. הגנה כאוטית, המלווה בנסיגות ו”קרעים” בחזית, לעומת זאת, משפרת את עמדת רוסיה – ומגדילה את הסיכון למשא ומתן כפוי בתנאי כניעה או תבוסה בשטח.
מההתחלה של המלחמה המלאה, היתרון העיקרי של אוקראינה היו האנשים שלה. בשנת 2026 נראה שהמשאב האנושי יהיה המכריע: או יחזק את ההגנה וישמור על המדינה, או יפתח את הדרך לפריצה גדולה יותר. כדי לעצור את המשבר, נדרשות פתרונות מקיפים – מגיוס יותר כנה ומובן והכנה אמיתית ועד חלוקה נבונה ותרבות פיקוד ששמה בראש לא את הדו”ח, אלא את שמירת החיים והיעילות של הלוחם.
ובמובן הזה, השאלה “מי ינצח” נשמעת יותר ויותר כמו השאלה “מי יצליח לארגן טוב יותר את האנשים” – בחזית, בעורף, במערכת האמון והאחריות. את הקו הזה אוקראינה תגן בשנת 2026 לא פחות מאשר על ערים ונטיעות על המפה. НАновости — חדשות ישראל | Nikk.Agency
