BILD: «אבוי לאלה שבוטחים בפוטין» – 4 מדינות שנבגדו על ידי הקרמלין: כאשר בעל ברית מבקש עזרה, ובתגובה — דממה

הטבלואיד הגרמני BILD שוב מסובב את הנושא הישן: סמוך על מוסקבה — התכונן להישאר לבד. הנוסחה נשמעת קשה, אבל יש לה מקרים קונקרטיים, שנזכרים בהם יותר ויותר — מאמריקה הלטינית ועד המזרח התיכון והקווקז.

ולא מדובר ב”חברות” בכלל. מדובר במה שקורה כאשר משטר או צבא, התלויים בתמיכת רוסיה, נקלעים לצרה אמיתית — ומצפים לפחות למחווה, לפחות לסימן, שלא יינטשו אותם.

ונצואלה: מבחן לחץ לרוסיה

הפרק הטרי ביותר — הסיפור סביב ניקולאס מדורו ופעולות ארה”ב בתחילת ינואר 2026. לפי דיווחים של מספר מדיה, וושינגטון הגבירה את הלחץ הצבאי והסנקציות, כולל מרכיב ימי ויירוט לוגיסטיקת נפט הקשורה להובלות “צללים”.

הרגע הכי לא נעים למוסקבה — הפסקה פומבית. על רקע התהודה ציפו לפחות לתגובה רועשת מהקרמלין, אבל היא נראתה מאופקת, במקומות כמעט נעדרת. התמיכה ניתנה לא מהמקור הראשון, ובוודאי לא בפורמט של “אנחנו לידכם” או “נתערב”.

לקרקאס זה נקרא פשוט: כשנהיה באמת חם, מוסקבה לא ממהרת לשלם את המחיר עבור בעל ברית — במיוחד אם המחיר נמדד במשאבים אמיתיים וסיכונים.

איראן: שותפות על הנייר, זהירות בפועל

הדוגמה השנייה — התנהגות רוסיה על רקע ההסלמה הישראלית-איראנית בשנת 2025.

מוסקבה ביקרה בפומבי את המתקפות הישראליות, דיברה על החוק הבינלאומי ו”אי קבילות”. אבל מעבר לכך — ללא צעד שניתן היה לראות בו “ביטוח” צבאי אמיתי לטהראן. מנקודת מבט של בעל ברית זה נראה כמו אוסף הצהרות שלא משנות את המצב בשטח.

לישראל כאן חשוב השכבה המעשית: ככל שתחושת התמיכה החיצונית של איראן חלשה יותר, כך ההימור על מבנים פרוקסי ותשובות א-סימטריות גדול יותר. זה מעלה את הסיכונים האזוריים, גם אם “מלחמה גדולה” לא נחוצה לאף אחד.

סוריה: כשמשטר נופל, נשאר רק כרטיס למוסקבה

הסיפור של סוריה — המקרה השלישי שמציבים לידו כשמדברים על “בגידת בעלי ברית”.

דמשק נפלה, ובשאר אסד מצא את עצמו ברוסיה. כן, מקלט — זו גם עזרה. אבל זו עזרה לא למדינה ולא לצבא בעל הברית, אלא “פינוי” אישי של המנהיג. לכל השאר האות ברור: הקרמלין יודע לסגור פרק פוליטי כשהתמיכה הופכת ליקרה מדי.

ארמניה וקרבאך: קריסת האשליות סביב הסכמי הברית

הנקודה הרביעית — הקווקז.

לאחר האירועים סביב נגורנו קרבאך, בארמניה הצטבר אכזבה מהאופן שבו פעלו מנגנוני הברית. ברגע שבו ירוואן ציפתה לעזרה, היא קיבלה הסברים פוליטיים ומרחק בפועל. התוצאה — מכה לאמון ומשבר ברעיון עצמו של “ערבויות” במסגרת הארכיטקטורה הקודמת.

כאן אין צורך להתווכח על ניסוחים משפטיים. אנשים שומעים משהו אחר: “ברגע של איום יסבירו לכם למה זה לא מתאים להסכם”.

למה זה חשוב דווקא בשנת 2026

כי המלחמה נגד אוקראינה — “זולל” המשאבים הראשי של רוסיה: כסף, נשק, אנשים, תשומת לב. כאשר במקביל מתעוררים כיוונים אחרים, הקרמלין בוחר היכן לשלם את המחיר — ובדרך כלל בוחר באוקראינה כעדיפות, ולשאר מחלק הצהרות, מחוות סמליות או שתיקה.

על רקע הסיפור עם ונצואלה זה גם על נפט, סנקציות וכוח ימי: המערב פועל יותר ויותר נגד שרשראות צללים בצורה קשה ומעשית. כל בעל ברית של מוסקבה נכנס אוטומטית לאזור סיכון — גם אם הבעיה שלו לא קשורה ישירות לאוקראינה.

מה נובע מכך

אם מסירים את הרגשות, נשארת מסקנה אחת: “ערבויות הביטחון הרוסיות” נראות יציבות, כל עוד לא צריך לשלם עבורן מחיר אמיתי.

וזה נוגע לא רק למשטרים רחוקים. כל מדינה או מבנה שבונה ביטחון על הבטחות מוסקבה, צריך להחזיק בראש תרחיש: ברגע קריטי עשויים להשאיר אתכם עם מילים יפות — וללא תמיכה.

בסופו של דבר, השאלה אינה “האם רוסיה חזקה”, אלא כמה בעלי ברית מוכנים להאמין שוב שלא יחליפו אותם במטרה חשובה יותר. NAחדשות — חדשות ישראל | Nikk.Agency מתעד את המגמה הזו כאחד הגורמים המרכזיים של שנת 2026: האמון בגיאופוליטיקה נשרף מהר יותר מנפט, וכבר לא ניתן להחזירו רק עם הודעות לעיתונות.