- February 8, 2026
- 11:19 am
- בעולם
סנובורד באולימפיאדה הנוכחית הוא כבר לא “דיסציפלינה אלטרנטיבית”, אלא חלון ראווה לאבולוציה הטכנולוגית של הספורט. גובה הקפיצות, מספר הסיבובים, הסיכון שהרוכבים לוקחים — הכל גדל ממש במחזור אחד. השופטים מדברים בגלוי: תוכניות ישנות היום לא מגיעות אפילו לטופ-פיינלים.
ההתחלות הראשונות הראו את העיקר — הקבוצות האסיאתיות הגיעו מוכנות במקסימום והביאו תוכן שבעבר נחשב לפנטסטי.
Big Air הפך לזירה של סופר-טריקים
Big Air הגברים הפך לתחרות של מורכבות מול יציבות. רבים מהפייבוריטים “נפלו” דווקא בניסיון להגדיל את ערך הבסיס של הקפיצה, ולא בניקיון הביצוע.
הניצחון נלקח על ידי היפני קירה קימורה. הסדרה שלו עם סיבוב סוויץ’ עוצמתי על 1900 הייתה הרגע שבו המתחרים נאלצו לקחת סיכון יתר. התוצאה — מספר הנקודות הטוב ביותר של היום וזהב.
הכסף אצל נציג נוסף של יפן — ריומה קימאטה. הארד אצל המוביל הסיני סו אימינג, שהחזיק בזכות אמפליטודה פנומנלית ונחיתות בטוחות.
הפער בין השלישייה הראשונה לשאר ניכר. זה כבר רמה אחרת של בית ספר.
מה השתנה בספורט עצמו
המאמנים מדברים על שלושה גורמים.
הראשון — זמן אוויר. הפארקים המודרניים מאפשרים להישאר יותר זמן באוויר, מה שאומר להוסיף סיבובים.
השני — הכנה. רוכבים צעירים גדלים בעידן של מרכזי טרמפולינות, סימולציות וידאו, ביומכניקה.
השלישי — פסיכולוגיה. אם בעבר הספורטאי בחר סט אמין, עכשיו בלי הצעה מקסימלית אתה פשוט סטטיסט.
במוקדמות זה היה נראה במיוחד קשה: זהירים עפו החוצה.
לא רק Big Air: לפנינו לוח זמנים צפוף
הבא — ענק מקביל, סלאופסטייל, חצי צינור, בורד-קרוס. ושם התרחישים יכולים להיות שונים.
לדוגמה, בחצי צינור האמריקאים מסורתית חזקים יותר בזכות בית הספר ועומק הסגל. בבורד-קרוס לעיתים קרובות האירופאים מצליחים — הדיסציפלינה היא מגעית, טקטית, עם אלמנט של כאוס. ובסלאופסטייל הרבה נקבע על ידי יצירתיות הקווים.
כלומר, שליטה של מדינה אחת בכל הסנובורד כבר בלתי אפשרית.
איפה כאן ישראל
בסנובורד אין ישראלים, אבל האולימפיאדה עצמה חשובה להבנת כיוון ההתפתחות של ספורט החורף במדינה. הפדרציות צריכות להבין אילו סטנדרטים של מורכבות יהפכו לבסיס בעוד ארבע שנים.
דווקא תחרויות כאלה מעצבות תוכניות הכנה לנוער. מה ללמוד היום כדי לא להישאר מאחור מחר.
בתוך הקהילה הספורטיבית הישראלית זה נידון בנפרד — תקציב, תשתיות, חיפוש מאמנים של הדור החדש.
למה תחרויות אלה נצפות גם על ידי מי שרחוק מההרים
כי זה מושלם לטלוויזיה.
המהירות מובנת ללא הערות. הטעות נראית מיד. הסיכון מורגש פיזית. וכל ניסיון — כמו גמר נפרד.
הוסיפו לכך כוכבים צעירים שהולכים בשלווה על טריקים מעבר לגבול האפשרי, ותקבלו דיסציפלינה שמתחרה יותר ויותר בדירוג עם סוגים קלאסיים.
מה הלאה
אם תחילת התחרות הציבה רף כזה, הגמרים יכולים להפוך להיסטוריים. כמה ספורטאים כבר הצהירו שהם יעלו את המורכבות עוד יותר.
זה אומר דבר אחד: נסיעות בטוחות לא נראה יותר.
מה אתם חושבים, איפה הגבול? כמה סיבובים אדם בכלל מסוגל לשלוט בקפיצה אמיתית — והאם השופטים יצטרכו שוב לשנות את מערכת הניקוד?
