וושינגטון שוב מביטה במראה: מדוע ארה”ב טועה כשהיא מנסה לשבור משטרים כמו איראן ורוסיה

האסטרטגיה האמריקאית שוב נתקלת בבעיה ישנה: בוושינגטון מנסים לעיתים קרובות מדי להבין משטרים אידיאולוגיים דרך ההיגיון של השוק, הרווחים וההפסדים שלהם. עבור ישראל ואוקראינה זה כבר לא ויכוח אקדמי, אלא שאלה של הישרדות.

ארה”ב שוב מתמודדת עם אותה בעיה, שאותה בוושינגטון אוהבים להמעיט בערכה, ואז לרדוף אחריה בתנאי משבר. התרבות הפוליטית האמריקאית היא יותר מדי שוקית, יותר מדי “עסקית” לפי ההיגיון הפנימי שלה. היא יוצאת מנקודת הנחה שכמעט כל יריב בשלב מסוים יתחיל לחשב את מחיר הסכסוך, להסתכל על ההפסדים, להילחץ מהסנקציות, לחשוש מהטיית התקציב ובסופו של דבר לחפש פשרה. לדמוקרטיה שוקית זה נראה טבעי. למשטר אידיאולוגי דספוטי — זה לא בהכרח.

זו לא טעות מקרית ולא כשל של ממשל אחד.

זו הרגל אמריקאי ישן — לשקף משטרים זרים דרך עצמם. להסתכל על דספוטיות מזרחיות דרך הניסיון שלהם, דרך המודל שלהם של רציונליות, דרך האמונה שלהם בכך שהשוק, הכסף, הנוחות של האליטות והכעס הציבורי יכריחו את השלטון לסגת במוקדם או במאוחר. RAND מזהירה ישירות מהסכנה של mirror-imaging — החלפת ההיגיון של היריב בהיגיון שלהם — וממליצה לבנות מספר מודלים של התנהגות היריב, ולא אחד נוח לעצמם.

אבל בפועל ההחלטות הפוליטיות בארה”ב עדיין נאספות לעיתים קרובות מדי לפי התבנית הישנה. קודם סנקציות. אחר כך אות. אחר כך לחץ. אחר כך חלון למשא ומתן. אחר כך ציפייה שהיריב יגיב כמו שחקן רציונלי מהסוג המערבי.

עם איראן זה נראה במיוחד ברור עכשיו. ב-23 במרץ 2026 דונלד טראמפ דחה את המכות על תשתית האנרגיה האיראנית בחמישה ימים, והצהיר על מגעים פרודוקטיביים, בעוד שהצד האיראני כמעט מיד התחיל להכחיש זאת. השווקים הגיבו לחדשות בהקלה, אבל המצב עצמו הראה דבר חשוב יותר: וושינגטון שוב יוצאת מנקודת הנחה שלאחר לחץ חד, טהראן חייבת להתחיל לחשוב על יציאה בהיגיון של עסקה. וטהראן כלל לא חייבת לחשוב כך.

הבעיה של המערב אינה בחוסר כוח, אלא במודל שגוי של היריב

ההונאה העצמית המסוכנת ביותר כאן היא שבארה”ב ובמערב בכלל עדיין רבים מדי רואים משטרים כאלה כגרסאות לא מתפקדות של העולם שלהם. כלומר, גם להם יש אליטות, כסף, אינטרסים, תקציב, צרכנים, שרשראות טכנולוגיות. כלומר, אם יכו בכלכלה מספיק חזק, המערכת הפוליטית תתפרק במוקדם או במאוחר.

אבל במערכות טוטליטריות ואידיאולוגיות נוקשות עמוד השדרה שונה. התפקיד המרכזי שם אינו השוק. לא העסק. לא החברה. ולא האוליגרכים, כמה כסף שלא יהיה להם. הבסיס של מערכת כזו הוא המנגנון הממשלתי-מפלגתי והכוחני, ששולט בתקשורת, בתקשורת, בפחד, בדיכוי ובתפיסה של הנורמה. כל עוד המנגנון הזה מחזיק, המערכת עצמה יכולה לשאת הפסדים שנראים לצופה מערבי כבלתי נתפסים.

בדוגמה האיראנית זה נראה כמעט ספר לימוד. לאחר רצח עלי חמינאי ומספר דמויות מפתח, המערכת האיראנית לא קרסה. ההנהגה התארגנה מחדש במהירות: תפקיד מרכזי יותר קיבל משמרות המהפכה האסלאמית, נשמרו קווי ההמשכיות. כלומר, גם לאחר מכה קשה של עריפת ראש, המשטר הראה לא התפרקות, אלא התאמה.

עוד יותר מראה התשובה הפנימית של המשטר. בעוד בוושינגטון ממשיכים לדבר על משא ומתן ואפשרות של דה-אסקלציה, באיראן מתרחשת גל דיכוי רחב. לפי נתוני רויטרס, ב-24 במרץ השלטונות הודיעו על מעצר של 466 אנשים על פעילות מקוונת שלכאורה פגעה בביטחון הלאומי; המספר הכולל של העצורים בחודש עלה על אלף. זו היא מהות המערכות הללו: תחת לחץ חיצוני הן לא בהכרח הופכות רכות יותר. לעיתים קרובות הן הופכות זועמות יותר מבפנים.

ישראל מבינה את ההיגיון הזה טוב יותר מרבים במערב פשוט כי היא חיה איתו עשרות שנים. כאן יודעים מזמן: ליריב, שנבנה על אידיאולוגיה, פולחן הקורבן, הקדשת הסכסוך ופחד להראות חולשה, המושג “יקר מדי” לא עובד כמו בתיאוריה הפוליטית המערבית. למשטרים כאלה הישרדות השלטון והיוקרה הסמלית יכולים להיות חשובים יותר מרווחת האוכלוסייה.

למה טעות בהערכת הסנקציות מובילה לטעות בהערכת המלחמה

מכאן נובעת הבעיה הבאה. באוקראינה ובאירופה, וגם בארה”ב, לעיתים קרובות מדי אוהבים ממש להתענג על המספרים הרשמיים של משרד האוצר הרוסי, הבנק המרכזי, ההפסדים התעשייתיים, הגירעונות, הקיצוצים וסימני ההתחממות. כל זה חשוב. כל זה באמת פוגע ביכולות המשטר. אבל מזה לעיתים קרובות מדי נעשה מסקנה רגשית שגויה: אם המערכת כואבת, אז היא כבר כמעט על הסף.

זו אשליה מסוכנת.

מחקרי Brookings על הסנקציות נגד רוסיה מראים תמונה מעורבת: ההגבלות עצומות בהיקפן, אבל ההשפעה שלהן אינה שווה לקריסה פוליטית מהירה. Brookings עצמה מדגישה בנפרד שהסנקציות לא גרמו לרוסיה להפסיק את המלחמה, אף על פי שהפכו את המלחמה ליקרה יותר ומסובכת יותר לניהול. CEPA בפברואר 2026 מנסחת מחשבה דומה בצורה חדה יותר: ללא זעזוע פיננסי בלתי צפוי, הכלכלה הרוסית כנראה לא תקרוס פשוט, אף על פי שמרחב התמרון של המשטר מצטמצם.

זה בדיוק מה שהיום רבים לא רוצים להכיר בו בקול רם. סנקציות יכולות להחליש את המערכת. יכולות להגביל אותה טכנולוגית. יכולות לפגוע באיכות המלחמה, בתקציב, בקצב השיקום. אבל הן לא מחליפות את ההבנה של טבע המשטר. אם אנליסט רואה רק את הגירעון התקציבי והירידה בהכנסות, אבל לא רואה את המנגנון שמחזיק את הפחד, התקשורת, הדיכוי והגיוס, הוא רואה רק חצי מהתמונה.

עבור אוקראינה זו שאלה לא של תיאוריה, אלא של זיכרון היסטורי. לאוקראינים, בניגוד לרבים מהמערביים, הזיכרון על המערכת האדמיניסטרטיבית-פקודית הסובייטית לא נמחק לחלוטין. הזיכרון על הקג”ב, על הדיסידנטים, על המדינה שהסתירה אסונות, שכתבה מחדש את המציאות והחזיקה את החברה בכפיפות, עדיין חי. זו הסיבה שאוקראינה במיוחד מסוכנת לחזור על הטעות האמריקאית ולהאמין שניתן למדוד משטרים מהסוג האירואסייתי לפי ההיגיון הרגיל של השוק.

ברוסיה המערכת הזו לא רק חזרה.

היא שוחזרה בצורה מעודכנת — עם אינסטינקט סטליניסטי, אבל כבר עם טכנולוגיות דיגיטליות, מעקב וידאו טוטאלי, תעמולה מודרנית ושליטה מהירה בהרבה על המידע. במובן הזה המלחמה באמת צריכה להיות מתוכננת לא כהיסטוריה של חודשים, אלא כהיסטוריה של שנים. ולא רק במובן הצבאי, אלא גם במובן האינטלקטואלי.

לישראל ולאוקראינה לא דרושה אמונה ב”שינוי מהיר”, אלא אסטרטגיה קרה וארוכה

על רקע המלחמה עם איראן והמתח במקביל עם סין, המודל האמריקאי שוב מראה את חולשתו הפנימית. רויטרס דיווחה ב-17 במרץ שטראמפ דחה את הנסיעה לבייג’ינג בגלל המלחמה עם איראן וההשלכות האסטרטגיות והכלכליות הקשורות בה. וב-4 בפברואר שי ג’ינפינג ופוטין בשיחת וידאו הדגישו שהיחסים בין מוסקבה לבייג’ינג נשארים גורם מייצב ושותפות אנרגטית אסטרטגית. במילים אחרות, בעוד בוושינגטון עדיין מקווים לפרק את האתגרים לתיקיות נפרדות, המשטרים המתנגדים לארה”ב פועלים יותר ויותר כחלקים מסביבה אנטי-מערבית רחבה אחת.

עבור NAחדשות — חדשות ישראל | Nikk.Agency כאן חשוב המסקנה העיקרית. הטעות של ארה”ב אינה בכך שהם חלשים. הטעות היא בכך שהם לעיתים קרובות מדי רוצים לראות תגובה מנוהלת, צפויה ורציונלית כלכלית במקום שבו פועלת לוגיקה שונה לחלוטין: לוגיקה של מנגנון, אידיאולוגיה, נקמה היסטורית ונכונות להעביר את החברה למצב של סבלנות ארוכה.

זה אומר שישראל ואוקראינה לא יכולות לבנות תחזיות משלהן על בסיס תקווה זרה. אי אפשר להחליף ניתוח של המשטר בשמחה על כישלון תקציבי נוסף של היריב. אי אפשר לקבל כאב כלכלי כשבר פוליטי אוטומטי.

מערכות כאלה נשברות לא כשהן פשוט הופכות ליקרות. הן נשברות כשהמנגנון עצמו של כפייה, שליטה וניהול מתחיל להתפורר. וזה תמיד קשה יותר. ארוך יותר. מסוכן יותר.

וזו בדיוק הסיבה שהשיחה על המלחמה היום צריכה להיות כנה: לפנינו לא סיום מהיר ולא שוק משא ומתן יפה, אלא עימות ארוך, קשה ועצבני עם משטרים שלא מתכוונים להפוך לדומים למערב רק כי למערב נוח יותר להבין אותם כך.

И именно поэтому разговор о войне сегодня нужно вести честно: впереди не быстрый финал и не красивый рынок переговоров, а длинное, жесткое и нервное противостояние с режимами, которые не собираются становиться похожими на Запад только потому, что Западу так удобнее их понимать.