The National Interest ראה באוקראינה משאב בלתי צפוי של המערב במלחמה נגד איראן

ב-25 במרץ 2026, המהדורה האמריקאית The National Interest פרסמה חומר מאת מייקל לוצ’זה תחת הכותרת How Ukraine Can Help Donald Trump Defeat Iran. הרעיון המרכזי של המאמר פשוט ולציבור הישראלי הוא נשמע כלל לא מופשט: קייב רואה את העימות עם טהראן לא כסיפור מזרח תיכוני זר, אלא כחלק ממלחמה גדולה אחת נגד ציר האוטוקרטיות, הכולל את איראן, רוסיה ובאופן רחב יותר, סין.

על רקע זה, במיוחד מעניין שוולודימיר זלנסקי, למרות כל המתח הידוע ביחסים עם דונלד טראמפ, תמך בפומבי במתקפות האמריקאיות על איראן כבר ב-28 בפברואר 2026, כמה שעות לאחר תחילת המבצע. בפוסט ב-X הוא כתב שחשוב שארה”ב תפעל בנחישות, כי בכל פעם שאמריקה מראה נחישות, “הפושעים הגלובליים נחלשים”. בדיוק על אפיזודה זו מסתמך The National Interest כאשר הוא מדבר על הקשר הפוליטי הבלתי צפוי אך ההגיוני בין קייב לוושינגטון בנושא האיראני.

לישראל כאן חשוב לא הז’אנר של פובליציסטיקה יפה, אלא ההיגיון עצמו. אוקראינה כבר מזמן לא תופסת את איראן כבעיה אזורית רחוקה. עבור קייב, טהראן הוא שותף ישיר למלחמה, כי בדיוק ה-Shahed האיראניים הפכו לאחד הסמלים של המתקפות הרוסיות על ערי אוקראינה, ולאחר מכן מוסקבה הקימה גם ייצור משלה של רחפנים אלה. את אותו קו ניסח בעבר בפומבי גם משרד החוץ של אוקראינה, כשהוא מצהיר שאיראן היא שותפה לתוקפנות נגד אוקראינה.

מדוע קייב תומכת במתקפות על איראן ללא היסוסים מיוחדים

במאמר The National Interest יש תצפית חשובה: התמיכה של אוקראינה בנושא זה אינה מבוססת על חיבה אישית לטראמפ ואינה מסתכמת במאבק הפוליטי הפנימי של ארה”ב. קייב רואה את המלחמה בצורה רחבה יותר. עבור ההנהגה האוקראינית, מתקפה על המשטר האיראני פירושה בו זמנית מתקפה על התשתית הצבאית, הטכנולוגית והפוליטית, המסייעת גם לרוסיה.

אלה כבר לא שתי מלחמות נפרדות

במרץ זלנסקי דיבר בצורה קשה יותר. לפי נתוני רויטרס, הוא טען כי לאוקראינה יש מידע מאומת על השימוש של איראן בגרסאות הרוסיות של Shahed נגד בסיסים אמריקאיים במזרח התיכון, וכן האשים את מוסקבה בהעברת מודיעין לטהראן. במילים אחרות, מדובר כבר לא רק בתבנית הישנה של “איראן מספקת לרוסיה”, אלא בחילופי צבאיים צפופים יותר לשני הכיוונים.

מכאן המסקנה, שנראית לקורא הישראלי במיוחד מובנת: המלחמה נגד איראן והמלחמה נגד אוקראינה כבר לא קיימות בתיקיות פוליטיות שונות. אחת מזינה את השנייה. חזית אחת מסייעת לשנייה. משטר אחד מחזק את השני.

ובירושלים מבינים זאת, אולי טוב יותר מאשר ברבות מהבירות המערב אירופיות.

כבר ב-2024 זלנסקי ערך בפומבי הקבלה ישירה בין השמיים מעל ישראל לשמיים מעל אוקראינה, ואמר כי “השאהדים” נשמעים אותו דבר גם במזרח התיכון וגם מעל ערי אוקראינה.

אז זה נראה כמטאפורה חזקה. באביב 2026 זה כבר כמעט תיאור יבש של המציאות הצבאית המשותפת.

אוקראינה מציעה למערב לא רק אמפתיה, אלא גם תועלת מעשית

הטענה המעניינת ביותר במאמר The National Interest היא שאוקראינה מנסה כעת להופיע לא רק כמקבלת סיוע, אלא גם כספקית של ניסיון צבאי ייחודי. לאחר מספר שנים של מלחמה, בדיוק קייב צברה אחת מהפרקטיקות הגדולות בעולם במאבק נגד התקפות מסיביות של Shahed, רחפני FPV ופשיטות אוויר משולבות.

ועכשיו הניסיון הזה נדרש כבר לא רק באירופה.

לפי נתוני רויטרס, אוקראינה שלחה עשרות ולאחר מכן מאות מומחים למדינות המזרח התיכון כדי לסייע בהדיפת התקפות איראניות. מדובר היה בקטאר, איחוד האמירויות הערביות, ערב הסעודית, ולאחר מכן גם במגוון רחב יותר של מדינות האזור. קייב גם הציעה חילופים: פתרונות אוקראיניים ליירוט רחפנים ומומחיות בהגנה אווירית – בתמורה לטכנולוגיות, השקעות וטילים נגד מטוסים עבור אוקראינה עצמה.

קייב מנסה להפוך את הניסיון הקרבי להון אסטרטגי

זו הסיבה שהמאמר The National Interest חשוב לא רק כטור נוסף בתמיכה באוקראינה.

הוא משקף שינוי רחב יותר. קייב רוצה להוכיח לבעלי בריתה שהיא כבר לא רק מבקשת נשק וכסף, אלא הופכת לחלק ממערכת הביטחון המשותפת של המערב. עבור ישראל זה נשמע במיוחד ענייני: הניסיון האוקראיני במאבק נגד רחפנים איראניים אכן התברר כנדרש באזור, שחי בעצמו תחת איום של טילים איראניים, רחפנים ומבנים פרוקסי.

וכאן בדיוק מופיע הקשר הרחב יותר, שהקהל הישראלי קורא מהר יותר מרבים. חדשות — חדשות ישראל | Nikk.Agency בנושאים כאלה חשובים כי הם עוזרים לראות לא אוסף של משברים נפרדים, אלא שרשרת אסטרטגית אחת: איראן עוזרת למוסקבה, מוסקבה עוזרת לאיראן, אוקראינה לומדת להפיל רחפנים איראניים במלחמתה, ואז הניסיון הזה הופך לנדרש במזרח התיכון, שם ישראל כבר מזמן חיה תחת אותו איום – רק בגיאוגרפיה אחרת.

זה כבר לא רק מדיניות חוץ. זה אותו שפה צבאית.

מדוע ההיגיון הזה חשוב במיוחד לישראל

לקורא הישראלי המאמר The National Interest יקר לא בכך שהוא משבח את זלנסקי או טראמפ. הערך האמיתי שלו הוא אחר: הוא מתעד מציאות בינלאומית חדשה, שבה הקווים בין הביטחון האירופי למזרח תיכוני מיטשטשים במהירות.

ישראל ואוקראינה מוצאות את עצמן יותר ויותר באותה מסגרת אסטרטגית

ישראל כבר מזמן יוצאת מנקודת הנחה שאיראן היא לא רק איום גרעיני ולא רק התפשטות אזורית, אלא גם יצרנית טכנולוגיות צבאיות, שעובדות לאחר מכן בחזיתות שונות. אוקראינה, מצידה, קיבלה בשנים האחרונות ניסיון ייחודי בהתמודדות עם טכנולוגיות אלו בדיוק.

לכן אין זה מפתיע שקייב מדברת בקול רם יותר: הניצחון על המשטר האיראני – זה לא “מלחמה זרה” ולא עלילה לערוצים זרים, אלא חלק מהמאבק המשותף על הסדר העולמי, שבו אי אפשר לאפשר לאוטוקרטיות לחזק זו את זו ללא סוף.

במובן זה, ניתן לקרוא את המאמר The National Interest גם כסיגנל לוושינגטון. אם אוקראינה מועילה לא רק בשטחה, אם היא מסוגלת לחזק את בעלי בריתה ולשתף ניסיון קרבי, אז היחס אליה כצרכנית פסיבית של סיוע מערבי הופך למיושן. ועבור ישראל מכך נובע מסקנה מעשית עוד יותר: הקשר איראן-רוסיה לא נחלש מעצמו, וככל שהמערב יתחיל לתפוס את התיאטראות האוקראיני והמזרח תיכוני כקשורים זה לזה, כך יהיו פחות אשליות אסטרטגיות.

זו הסיבה שהמחשבה מ-The National Interest לא צריכה להידחות כיותר מדי פובליציסטית.

מאחוריה נראית מציאות די קשה של 2026: אוקראינה כבר לא רק חזית נגד רוסיה. היא הופכת לחלק מארכיטקטורה אנטי-איראנית רחבה יותר, ולכן גם אנטי-אוטוקרטית, שבה הביטחון של ישראל, אירופה ואוקראינה עצמה משתלב הרבה יותר חזק ממה שרצו להכיר בכך במערב עד לא מזמן.