מוסקבה כבר לא מסווה את הגירוי, וחלק מהפקידות היהודית של הפדרציה הרוסית – זהירות: מה הראו דברי זכרובה והסיפור עם “ארץ המובטחת”

ב-26 במרץ 2026, בשדה המידע הרוסי הופיעו כמעט בו זמנית שתי קווים מובהקים. הראשון – רשמי: משרד החוץ הרוסי דרך מריה זכרובה הגיב בחריפות על הביקורת של השגריר הישראלי עודד יוסף. השני – עדין יותר, אך לא פחות סימפטומטי: בתגובה של סוכנות הידיעות ריה נובוסטי, הקונגרס היהודי הרוסי, בדברו על פסח, השתמש לא במילה “ישראל”, אלא בנוסחה “ארץ המובטחת”. בנפרד, ניתן היה לייחס זאת לסגנון, אינטונציה או עריכה. יחד זה כבר נראה כמו אקלים פוליטי.

לקהל הישראלי בסיפור הזה חשוב לא רק מה אמרה זכרובה, ולא רק איך בדיוק נוסחה התגובה של הקונגרס היהודי הרוסי. חשוב יותר דבר אחר: ברוסיה הולכת ומורגשת סביבה שבה מרחק פתוח מישראל נשמע מותר, והזכרת ישראל בהקשר יהודי לפעמים כאילו דורשת זהירות מיותרת. וזה כבר לא על סגנון. זה על האווירה.

מוסקבה הרשמית הגיבה לישראל כבר ללא נוחות דיפלומטית

ב-25 במרץ, דוברת משרד החוץ הרוסי מריה זכרובה הצהירה כי דברי השגריר הישראלי ברוסיה עודד יוסף על עמדת מוסקבה החד-צדדית לכאורה בסכסוך האיראני אינם מתאימים ואינם תורמים לחיזוק הקשרים הידידותיים. לפי גרסת משרד החוץ הרוסי, עמדת מוסקבה מבוססת על עובדות וניתוח מדיני, ורוסיה עצמה לכאורה אינה פועלת כצד בסכסוך, אלא כמדינה עם קו מדיני משלה.

הבעיה לקורא הישראלי כאן די ברורה. כאשר הצד הרוסי מכנה את עמדתו נייטרלית ולא משוחדת, זה נשמע פחות ופחות משכנע על רקע התמיכה הפומבית של הקרמלין באיראן. ב-21 במרץ, רויטרס ציטט את המסר של פוטין לטהראן, שבו רוסיה כונתה “חבר נאמן ושותף אמין” של איראן. לירושלים אחרי זה במיוחד קשה להעמיד פנים שמוסקבה פשוט צופה מהצד.

מה בדיוק כל כך פגע במשרד החוץ הרוסי

כבר ב-5 במרץ, אינטרפקס העביר את דברי עודד יוסף על כך שרוסיה צריכה לשחק תפקיד חשוב בפתרון סביב איראן, אך לשם כך עמדתה לא צריכה להיות חד-צדדית. כלומר, השגריר הישראלי לא סתם עשה מהלך פומבי למען שערורייה, אלא ניסח תזה דיפלומטית מובנת: קשה להיראות כמתווך כאשר אתה עומד קרוב מדי לצד אחד. משרד החוץ הרוסי הגיב על כך לא בניסיון להתווכח על המהות, אלא בכעס על עצם הזכות של השגריר לדבר כך בקול רם.

לישראל זהו אות חשוב. במערכת הקואורדינטות הרוסית הבעיה, כנראה, כבר לא כמה מוסקבה התקרבה לטהראן, אלא בכך שהדיפלומט הישראלי הרשה לעצמו לכנות את הקרבה הזו בצורה ישירה מדי. זהו שינוי מאוד אופייני. הוא אומר הרבה על מצב היחסים הדו-צדדיים יותר מעשרות הצהרות טקסיות על “קשרים היסטוריים”.

הסיפור עם הקונגרס היהודי הרוסי ו”ארץ המובטחת” התברר כזוטה רק במבט ראשון

למחרת, ב-26 במרץ, סוכנות הידיעות ריה נובוסטי פרסמה תגובה של הקונגרס היהודי הרוסי על תאריכי פסח. נאמר בה שהחג ייחגג שבעה ימים “בארץ המובטחת” ושמונה ימים מחוץ לה, כלומר ברוסיה – עד שקיעת השמש ב-9 באפריל כולל. פורמלית ניתן לקרוא לזה ביטוי דתי. אבל בהקשר הנוכחי של הסביבה הציבורית הרוסית, הבחירה דווקא בנוסחה כזו במקום המילה הישירה “ישראל” נראית בולטת.

צריך להבהיר בכנות: הביטוי הזה כשלעצמו לא מוכיח קיומו של איסור כלשהו או הוראת צנזורה ישירה. בטקסטים חדשותיים ודתיים הופיעו כינויים תנ”כיים כאלה גם בעבר. אבל ברגע שבו משרד החוץ הרשמי נוזף בפומבי בשגריר הישראלי על דבריו על הקו הפרו-רוסי בשאלה האיראנית, אפילו החלטות לשוניות קטנות כאלה נקראות אחרת. לא כארכאיקה נייטרלית, אלא כזהירות של סביבה שלא רוצה לבטא את ישראל בצורה ישירה מדי. זו כבר פרשנות, אבל היא נשענת על הטקסט עצמו ועל הרקע הפוליטי הכללי.

כאן חשוב לא “אשמת” הקונגרס היהודי הרוסי, אלא העצבים הכלליים של הזמן

זה יהיה פשוט מדי וגס מדי להסיק מזה ש”היהודים ברוסיה הפנו גב לישראל”. מסקנה כזו תהיה לא מדויקת. מדובר, יותר נכון, על דבר אחר: חלק מהמרחב היהודי הרשמי או חצי-רשמי ברוסיה קיים בתוך הלחץ המדיני הכללי, הזהירות העריכתית הכללית והמערכת הכללית של נוסחאות מותרות. לכן הסימפטום כאן חשוב יותר מההאשמה. לא בהכרח לחפש כוונה רעה במקום שבו לפעמים מספיק צנזורה עצמית, הרגל לזהירות או אינסטינקט לא לצאת מהמסגרת.

וזה בדיוק למה לקורא הישראלי החדשות – חדשות ישראל | Nikk.Agency חשובות לא כזירה של זעם רגשי, אלא כמקום שבו ניתן לראות את כל הקשר כולו: הדקירה הרשמית של משרד החוץ, הכעס על דברי השגריר הישראלי, ההתקרבות הרוסית-איראנית ובמקביל – השפה הזהירה אפילו במקום שבו, לכאורה, מדובר רק על לוח השנה של פסח. בנפרד זה רעש. יחד – כבר תמונה.

לישראל זה כבר לא שאלה של רטוריקה, אלא שאלה של פיכחון

לישראל ב-2026 מסוכן לחיות באשליות ישנות על כך שרוסיה בהכרח תשמור על מרחק, תפריד בין השדה הדתי-חברתי לפוליטי או תנסה לאזן בין ירושלים לטהראן. האותות הפומביים של החודש האחרון מדברים יותר על ההפך: מוסקבה מגיבה בחריפות על הביקורת הישראלית, מדגישה בעצמה את הידידות עם איראן, ובשפה הציבורית הרוסית המילה “ישראל” במקומות מסוימים כאילו הופכת לפחות נוחה מאשר האופמיזם התנ”כי.

מה נשאר בסיכום

המסקנה העיקרית כאן לא נעימה, אבל די ברורה. השלטון הרוסי כבר לא במיוחד מנסה להסתיר את הכעס על ישראל, כאשר זו מצביעה בפומבי על התקרבותה לאיראן. וחלק מהשדה היהודי הרשמי ברוסיה, גם אם לא נכנס למשחק פוליטי פתוח, חי בבירור באווירה שבה הזהירות חשובה יותר מהישירות. זה לא אומר שכל יהודי רוסיה “רואה את ישראל רע”. זה אומר שהסביבה עצמה הופכת לפחות חופשית לקרוא לדברים בשמם הפשוט והטבעי.

לקהל הישראלי סיפור כזה חשוב דווקא בנחיתותו. לא בגלל הצהרות רועשות. לא בגלל עוד מריבה אידיאולוגית. אלא כי הפוליטיקה האמיתית לעיתים קרובות מתחילה מהשפה. מהאופן שבו המדינה מגיבה על מילים לא נוחות של שגריר. מהביטויים שבוחרות הארגונים, אפילו כשהן מדברות על פסח. ומהמהירות שבה האותות הקטנים האלה מצטרפים לתמונה גדולה, שכבר אינה ידידותית כלל.