רשת ארסית: כיצד רחפנים וטילים הופכים את אוקראינה ל”אזור אדום”

המלחמה באוקראינה מזמן הפסיקה להיות רק כרוניקה של חזית, שבה סופרים קילומטרים של קו מגע, מספר מכות וסוגי נשק. במקביל מתרחש תהליך אחר, פחות מרהיב על המסך, אך הרבה יותר ארוך בתוצאותיו: שטחים עצומים הופכים צעד אחר צעד למרחב של זיהום מצטבר, שבו האוויר, הקרקע, המים, היערות ואפילו שרשרת המזון משתנים לא לשנים, אלא אולי לדורות שלמים. בדיוק למסקנה כזו מוביל החומר בהשתתפות האקולוג אלכסיי וסילוק (אוק’) על איך פיצוצים, שריפות, פליטות כימיות וסיבים אופטיים של רחפנים משנים את הסביבה האוקראינית.

לקורא הישראלי זה לא נושא זר ומרוחק.

ישראל מבינה היטב שמלחמה מודרנית פוגעת לא רק במטרות צבאיות. היא שוברת את תשתיות החיים: מים, חקלאות, אזורי מגורים, אקוסיסטמה, בריאות האנשים. הניסיון האוקראיני היום מראה לא רק את מחיר התוקפנות הרוסית, אלא גם איך במאה ה-21 מלחמה יכולה לפעול ככלי ללחץ אקולוגי ארוך טווח.

לא רק טילים: איך המלחמה מרעילה את הקרקע, האוויר והמים

כל פיצוץ הוא לא רק מכה, אלא גם עקבות כימיים

אחת המחשבות המרכזיות בטקסט נשמעת קשה וללא קישוטים: הנזק הגדול ביותר לטבע נגרם על ידי הפיצוצים עצמם.

ובשני ממדים בו זמנית.

בהתחלה יש הרס פיזי – רסיסים, גל פיצוץ, מכה תרמית, השמדה מיידית של כל מה שחי באזור הפגיעה. לאחר מכן נשאר עקבות כימיים: תוכן הפגז, הטיל או הרחפן בכל מקרה נכנס לסביבה, ללא קשר אם הפגז הגיע למטרה או לא. חלק נכנס לאוויר, חלק – לקרקע, ואז עם משקעים מחלחל למי התהום.

הבעיה היא שהיקף הזיהום הזה כמעט בלתי אפשרי להעריך היום. לא בגלל שאף אחד לא רוצה לספור, אלא בגלל שהמלחמה נמשכת, הפגזים שונים בהרכבם, במקום הפיצוץ ובסוג ההשפעה, ודגימות קרקע בודדות בתנאים כאלה נותנות תוצאות מפוזרות ולעיתים קרובות לא מסבירות הרבה. במילים אחרות, הזיהום כבר מתרחש, אבל המפה המלאה שלו תופיע הרבה יותר מאוחר.

שריפות שורפות יערות, אבל זו רק חלק מהצרה

הגורם הגדול השני – שריפות רחבות היקף.

בחומר מובא דוגמה של יער סרבריאנסקי ורצועה ארוכה שרופה, המשתרעת דרך האזורים המזרחיים של אוקראינה. שם מושמדים עצים, שיחים, ציפורים, בעלי חיים, חרקים – ממש כל הרקמה החיה של האזור. אבל כאן יש ניואנס חשוב שהופך את הטקסט לחזק וכנה יותר: האקולוג לא מצמצם הכל לתמונה של אפוקליפסה. הוא אומר ישירות ששם, היכן שהקרבות נסוגים, הטבע מתחיל להתאושש חלקית. ציפורים חוזרות, בעלי חיים מגיעים, הרוח מביאה זרעים, עצים חדשים מופיעים.

זו תיקון חשוב גם לקהל הישראלי, ובכלל לכל שיחה רצינית על מלחמה. לא כל נזק זהה. יש אבדות שהטבע מסוגל לרפא עם הזמן. ויש כאלה שנשארות כמעט לנצח.

רוסיה פוגעת לא רק בחזית, אלא בהתאמת הקרקע לחיים

מכות על מתקנים כימיים והלוגיקה של ‘שטח מת’

לדברי אלכסיי וסילוק, מלבד פיצוצים ושריפות יש עוד גורם שלישי, במיוחד מסוכן: מכות מכוונות על מתקנים מסוכנים טכנולוגית. אלה מפעלים כימיים, בסיסי נפט, מחסני דשנים, אתרים תעשייתיים. בטקסט מובא דוגמה של סברודונצק, שם הושמדו 36 מפעלים של התעשייה הכימית. כל מה שנשמר שם – חומרי גלם, פסולת, חומרים טכנולוגיים, תוכן מתקני טיהור – יכול היה להיכנס לאטמוספירה, לנהרות ולמי התהום.

וכאן השיחה כבר יוצאת מגבולות ה’נזק המשני’ הרגיל. המשמעות של מכות כאלה, אם נלך לפי הלוגיקה של הטקסט, היא לא רק בהרס התשתית כשלעצמה. מדובר בהחמרה שיטתית של תנאי החיים בשטח אוקראינה. למעשה זו ניסיון להפוך חלק מהמדינה למרחב שבו לחיות, לבנות, לגדל, לחזור יהיה קשה יותר ויותר.

לישראל, שמנתחת כל הזמן לא רק איומים צבאיים אלא גם תשתיתיים, היבט זה מובן במיוחד.

קרקע שנשרפה לא כמטאפורה, אלא כחומצה

אחת החלקים הקשים ביותר של החומר המקורי נוגעת לגופרית.

האקולוג מסביר שרבים מהפגזים מכילים תרכובות, שלאחר הפיצוץ נכנסות לקרקע, ואז במגע עם מים הופכות לחומצה גופרתית. מכאן הנוסחה, שנשמעת כמעט כמו פובליציסטיקה, אך בהקשר של הטקסט מוצגת כתיאור מילולי של מה שקורה: הקרקע נשרפת על ידי חומצה. מיקרואורגניזמים, שמעצבים ותומכים בקרקע, פשוט מתים.

הלאה – עוד יותר גרוע. גם לאחר סיום המלחמה לא ניתן יהיה להסיר זיהומים כאלה במהירות ובאופן מלא. בחומר מוזכרת פיטורמדיציה, כלומר ניסיון לנקות את הסביבה בעזרת צמחים שנבחרו במיוחד, אך גם היא מתוארת רק כפתרון חלקי ומוגבל. למעשה, מדובר בזיהום שיכול להיות לכל החיים עבור הדור הנוכחי. וזה כבר לא סיפור על שיקום חזיתות וגשרים. זה סיפור על קרקע שיכולה להפסיק להיות קרקע במובן הנורמלי, החקלאי של המילה.

במקום הזה עולה משמעות רחבה יותר לשיחה אזורית.

נאנובוסטי – חדשות ישראל | Nikk.Agency לא פעם שמו לב לכך שצריך למדוד מלחמות מודרניות לא רק במספר ההרוגים והבניינים ההרוסים. אוקראינה עכשיו מראה עוד היבט מפחיד: אם האויב מכוון ליסוד האקולוגי של החיים, ההשלכות נמשכות הרבה יותר מכל עונת מלחמה.

לאחר המלחמה עשויות להופיע ‘אזורים אדומים’

וסילוק מביא דוגמה מצרפת, שם לאחר מלחמת העולם הראשונה היו שטחים שנסגרו לחיים ולשימוש למשך עשרות שנים. המשמעות של ההשוואה ברורה מאוד: גם באוקראינה עשויים להופיע אזורים שאנשים פשוט לא יוכלו לחזור אליהם. לא בגלל שאין מה לבנות שם, אלא כי השטח עצמו יהיה מזוהם ומסוכן מדי.

וזה, אולי, אחד המסקנות הקשות ביותר של הטקסט. אנשים מחכים לחזור הביתה, והמציאות עשויה להיות כזו שחלק מהבתים יישארו רק על מפת הזיכרון.

רשת סיבים אופטיים ורשת מים מורעלת: האקולוגיה החדשה של המלחמה

נהר סיים והאיום שכמעט הגיע לקייב

בלוק נפרד בטקסט מוקדש לזיהום הנהר הגדול ביותר. מדובר בסיפור של שנת 2024, כאשר הופיעה איום שהמים המסוכנים מסיים עשויים להגיע דרך דסנה לדנייפר ולקייב. בבירה אז אפילו דיברו על מלאי מים לשתייה. לדברי האקולוג, הזיהום בסופו של דבר לא הגיע לקייב, אבל האירוע עצמו הוא מעריך כבלתי תקדים בהיקפו. בנהר מת כל מה שחי בהמוניו. הסיבה הסופית לא נקבעה, אבל בטקסט מובאת גרסה על אפשרות חדירת כימיקלים הקשורים לעיבוד עור מהצד הרוסי.

לקורא הישראלי כאן חשוב מסקנה פשוטה: מים במלחמה מודרנית הופכים לפגיעים לא פחות מאנרגיה. ואם הרעלה נעה במערכת הנהרות למאות קילומטרים, זה כבר לא שאלה של נזק מקומי, אלא של ביטחון אזורי.

רחפנים משאירים אחריהם לא רק מכה, אלא גם ‘חזית פלסטיק’

עוד נושא חדש – סיבים אופטיים מרחפנים. בטקסט נאמר ש’חוטים’ כאלה כבר מכסים עשרות קילומטרים של חזית ואזורי חזית, מסתבכים בענפים, שיחים, עצים. כרגע ההשפעה הברורה ביותר – מות ציפורים ובעלי חיים קטנים. הם מסתבכים בסיבים, לא יכולים לצאת ומתים. כבר יש תצפיות איך ציפורים משתמשות בחומר הזה לקנים, אבל זה יותר פרט נדיר על רקע התמונה הכללית של נזק המוני.

כרגע הבעיה הזו עדיין לא נחקרה במלואה.

אבל אם המלחמה תימשך, הסיבים יתחילו להתפרק, ואז תיווצר איום חדש: מיקרופלסטיק ושברי סיבים אורגניים זעירים ייכנסו לסביבה, לקרקע, לאורגניזמים חיים, ואז לשרשרת המזון. בטקסט נעשית אנלוגיה ישירה עם צמר זכוכית, רק מפוזרת בשדה וכמעט לא ניתנת לאיסוף. זה כבר לא פנטזיה על עתיד רחוק, אלא תרחיש מציאותי של זיהום מצטבר.

לכן המסקנה המרכזית כאן נשמעת מפוכחת וקודרת.

ככל שהמלחמה נמשכת, כך השינויים הופכים עמוקים יותר, שלא ניתן יהיה פשוט לבטל אותם בתאריך ניצחון אחד. שחרור השטח – זה דבר אחד. החזרתו לחיים נורמליים ובטוחים – זה דבר אחר לגמרי. כלומר, החשבון האקולוגי של המלחמה הזו יגיע לאוקראינה גם לאחר סיום הקרבות, כאשר המצלמות יעזבו, ואנשים יצטרכו להתמודד לא עם כרוניקת המכות, אלא עם מורשתן.