השערורייה הייתה ניתנת למניעה: כיצד מניעת הפטריארך הלטיני של ירושלים מכניסה לכנסיית הקבר פגעה במוניטין של ישראל

בירושלים ב-29 במרץ 20226 התרחש אירוע, שביום רגיל היה הופך לשערורייה בינלאומית בפני עצמו, ובזמן מלחמה היה גם מבחן לשכל הישר. משטרת ישראל לא אפשרה לפטריארך הלטיני של ירושלים הקרדינל פיירבטיסטה פיצצבלה ולשומר ארץ הקודש פרנצ’סקו יאלפו להיכנס לכנסיית הקבר, שם הם היו אמורים לערוך את המיסה של יום ראשון של הדקלים. בסופו של דבר, השירות בכנסייה המרכזית של העולם הנוצרי לא התקיים בפורמט שתוכנן מראש, והסיפור עצמו יצא תוך שעות רבות מעבר לחדשות הכנסייה.

חשוב להבין את ההקשר.

הפטריארכיה ביטלה מראש את התהלוכה ההמונית, תוך ציות למגבלות הצבאיות, והדגישה כי פיצצבלה ויאלפו הלכו לכנסייה באופן פרטי, ללא תהלוכה וללא אירוע ציבורי. בהצהרה משותפת כתבו הפטריארכיה הלטינית של ירושלים ושומר ארץ הקודש כי שני ההיררכים נעצרו בדרך ונאלצו לחזור אחורה, ולכן, כפי שנאמר בטקסט, “לראשונה מזה מאות שנים” ראשי הכנסייה לא הצליחו לערוך את המיסה של יום ראשון של הדקלים בכנסיית הקבר.

לקהל הישראלי זו כבר לא סיפור רק על נוצרים.

זה סיפור על איך על רקע המלחמה והמגבלות המתמשכות המדינה הצליחה ליצור משבר במקום שבו אפשר היה להראות בדיוק את ההפך: כבוד לקדושות, זהירות בטיפול בנקודות דתיות רגישות בינלאומיות וניהול בסיסי בירושלים. במקום זאת, יצא סיפור שבו רומא, הוותיקן, פריז והתקשורת העולמית דנים לא בטילים האיראניים, אלא איך ישראל לא אפשרה לקרדינל להיכנס לכנסיית הקבר.

למה האירוע הזה היה כל כך כואב

הפטריארכיה טוענת שהיא עמדה בכל המגבלות

הצד הכנסייתי בחר בקו זהיר ביותר עוד לפני השערורייה.

הפטריארכיה הודיעה כי מאז תחילת המלחמה ראשי הכנסיות עמדו בכל המגבלות שהוטלו: ביטלו אירועים ציבוריים, לא אפשרו כניסת מתפללים והכינו שידורים של שירותי הדת למאמינים ברחבי העולם. רויטרס גם מצטטת את דברי נציג הפטריארכיה פאריד ג’ובראן: המשטרה הודיעה מראש כי המיסה תתקיים באופן פרטי ובדלתיים סגורות.

כלומר, המחלוקת כאן אינה על תהלוכה של אלפים ברחובות הצרים של העיר העתיקה ולא על השאלה האם בזמן מלחמה ניתן לאסוף קהל ליד הקדושות.

שאלה זו הכנסייה, למעשה, כבר הסירה בעצמה.

המחלוקת היא אחרת: מדוע למרות כל ההסכמות ולמרות הוויתור על התרחיש ההמוני, המשטרה בכל זאת החליטה שלא ניתן להכניס לכנסייה אפילו את הפטריארך ואת ראש המקום הקדוש. לכן נוסח ההצהרה הכנסייתית יצא כל כך קשה: שם האירוע נקרא “תקדים חמור”, “צעד בלתי סביר וגס” והחלטה המפרה את עקרונות חופש הדת והסטטוס קוו של הקדושות.

המשטרה מתייחסת למלחמה, אך ההסבר לא הסיר את השאלות

המשטרה הסבירה את האיסור בשיקולי ביטחון. לפי גרסתה, העיר העתיקה והקדושות הן אזור מורכב, שבו קשה להכניס במהירות כוחות חירום והצלה גדולים, ולכן במקרה של פגיעה המונית הסיכון גבוה במיוחד. מקורות ישראליים ובינלאומיים מציינים כי מאז תחילת המלחמה הגישה לעיר העתיקה מוגבלת, והכינוסים בירושלים נשארים מוגבלים לכ-50 משתתפים עם גישה מהירה למקלט.

אבל כאן בדיוק נוצרה הסדק העיקרי בגרסה הרשמית.

רויטרס כותבת כי תושבי העיר העתיקה ואנשי דת דיברו על יישום לא עקבי של המגבלות הללו. הסוכנות מציינת כי למקומות קדושים אחרים הותרו כניסות של אנשי דת בודדים וקבוצות קטנות, ולכן השאלה עברה במהירות מהביטחון המופשט לנושא לא נעים יותר עבור הרשויות – מדוע במקרה אחד הכללים מתפרשים בקשיחות ובמקרה אחר בגמישות.

למה השערורייה יצאה במהירות לרמה בינלאומית

איטליה ראתה בכך לא טעות מקומית, אלא עלבון למאמינים

האיטליה הגיבה בצורה החריפה ביותר. ראש הממשלה ג’ורג’יה מלוני הצהירה כי אי-הכנסת מנהיגים דתיים “מעליבה לא רק את המאמינים, אלא גם כל קהילה שמכירה בחופש הדת”. שר החוץ של איטליה אנטוניו טייאני הודיע כי השגריר הישראלי יוזמן להסברים. כמעט מיד הצטרף לביקורת גם עמנואל מקרון, שכינה את החלטת המשטרה עוד פרק מדאיג בשרשרת הפרות הסטטוס קוו של הקדושות בירושלים.

לישראל זה רגיש במיוחד לא בגלל עוצמת הניסוחים, אלא בגלל הכתובת שממנה הם נשמעו. כאשר לא רק מבנים כנסייתיים מגיבים בחריפות, אלא גם ממשלות של מדינות אירופיות ידידותיות, האירוע מפסיק להיות תקלה פנימית של המשטרה. הוא הופך לבעיה דיפלומטית. ועוד כזו שנוצרה לחלוטין בידיים, ללא כל צורך.

בזה טמון הכובד הפוליטי של הסיפור. בתנאי מלחמה ישראל מבקשת מהעולם הבנה, סולידריות וסבלנות כלפי אמצעי הביטחון הקשים. אבל טיעונים כאלה עובדים רק כאשר המדינה מראה פרופורציונליות ועקביות. כאשר תחת תירוץ של סיכון לא מאפשרים להיכנס לכנסייה אפילו לפטריארך הלטיני, למרות שלפי גרסת הכנסייה מדובר היה בכניסה פרטית ושידור מוסכם מראש, האמפתיה מתחלפת במהירות בגירוי.

מי יישא בהשלכות הפוליטיות בתוך ישראל

המכה לא הייתה רק למשטרה, אלא לכל הניהול הדתי-דיפלומטי של העיר

בתוך ישראל הסיפור הזה כמעט מיד הפך לחלק מוויכוח רחב יותר על איך המדינה מתייחסת לקדושות הנוצריות של ירושלים. ג’רוזלם פוסט כותב כי חבר הכנסת גלעד קריב לאחר האירוע תקף ישירות את השר לביטחון לאומי איתמר בן גביר ואת האווירה שבה, לדעת המבקרים, היחסים עם הקהילות הכנסייתיות הופכים ליותר ויותר עצבניים וקונפליקטיים. שם גם מצוין כי מדובר כבר לא רק בהחלטה משטרתית לא מוצלחת, אלא במשבר דיפלומטי ותדמיתי מיותר לכל המדינה.

כאן חשוב לא ליפול לפשטנות.

אין הוכחות ישירות לכך שהפקודה יצאה אישית מההנהגה הפוליטית, במקורות הפתוחים אין. אבל האחריות הפוליטית עדיין נופלת מעל לרמת הפטרול הספציפי. כי בירושלים, במיוחד באזור הקדושות, החלטות כאלה אף פעם לא נקראות כטכניות בלבד. הן נקראות כאינדיקטור של הקו הכללי. ואם לקרדינל פיצצבלה לא נותנים להיכנס לכנסיית הקבר ביום ראשון של הדקלים, העולם מסיק מסקנות לא על שם המפקד במקום, אלא על ישראל כולה.

לכן נאנווסטי — חדשות ישראל | Nikk.Agency רואים במקרה הזה לא כאירוע רועש של יום קשה אחד, אלא כאזהרה. בירושלים יש יותר מדי קדושות, יותר מדי זיכרון ויותר מדי עצבים חיצוניים כדי לאפשר לעצמם החלטות שנראות לא מחושבות אפילו בלוגיקה של הביטחון עצמו. מצב המלחמה מסביר הרבה, אבל לא משחרר מהחובה להבחין בין איום אמיתי לבין הגזמה מנהלית.

המסקנה הסופית כאן לא נעימה, אבל פשוטה. השערורייה הייתה ניתנת למניעה.

הפטריארכיה צמצמה מראש את הפורמט, הכנסייה אומרת שהסכימה על הסדר, והתגובה הבינלאומית מראה: העולם תפס את אי-הכנסת פיצצבלה לא כצעד בלתי נמנע של המלחמה, אלא כאיסור מעליב ולא פרופורציונלי. למדינה שנלחמת כבר בכמה חזיתות, לפזר את האמון של שותפים כאלה – זו מותרות יקרה מדי.