לולאת החוק: מדוע החוק על עונש מוות למחבלים בישראל לא יהיה הסוף, אלא תחילתה של קרב חדש

נכון ל29 במרץ 2026 בירושלים באמת מצפים שהחוק על עונש מוות למחבלים יגיע לשלב מכריע כבר בשבוע המליאה הקרוב. ועדת הכנסת לביטחון לאומי קידמה אותו ב-24 במרץ לקריאות השנייה והשלישית הסופיות, ובקואליציה מציגים זאת כעובדה פוליטית כמעט מוגמרת. אבל במציאות, הקשה ביותר עבור החוק יתחיל לא ברגע מחיאות הכפיים באולם, אלא מיד לאחריהן – במישור המשפטי, הבינלאומי והמוסדי.

למה הוויכוח כבר לא רק על העונש

לישראל עכשיו חשוב יותר לא הקשיחות, אלא הישרדות הנוסחה

איתמר בן-גביר ומחנהו מכרו את החוק הזה כסמל של בהירות: רוצח שביצע רצח טרוריסטי צריך לדעת שלא ייכנס יותר לרשימות החלפה, ולא למעגל אינסופי של כלא ושחרור עתידי. קו זה עובד על רגשות החברה, במיוחד לאחר שנות המלחמה, כאשר שאלת מחיר הדם הפכה עבור הישראלים למשהו אישי ממש. אבל מדינה שרוצה לא רק להגיב בקשיחות, אלא גם לשמור על עמדתה המשפטית, חייבת לחשוב לא בסיסמאות, אלא במבנה. לכן סביב הטקסט היו ויכוחים מרתוניים, ונגדו הוגשו יותר מאלפיים הסתייגויות ותיקונים.

הבעיה העיקרית הייתה מההתחלה לא במילה ‘הוצאה להורג’ עצמה, אלא באיך בדיוק היא נכתבה. הגרסה המקורית, שקודמה על ידי בני בריתו של בן-גביר, נראתה קשוחה ככל האפשר: חובה על גזר דין מוות, תפקיד מופחת לשיקול דעת שיפוטי, לוגיקה מיוחדת לבתי משפט צבאיים, וכן סעיפים שמבקרים כינו אותם מפלים ובלתי תואמים פוטנציאלית להתחייבויות הבינלאומיות של ישראל. לשכת ראש הממשלה, המועצה לביטחון לאומי, השב”כ ומשרד החוץ לחצו לכיוון ההקלה בדיוק משום שהבינו: חוק שנכתב רע יכול להפוך למתנה לא לישראל, אלא ליריביה העתידיים בבתי המשפט ובמוסדות בינלאומיים.

נתניהו לא חיפש הומניזציה, אלא ביטוח משפטי

זהו רגע חשוב, שבפוליטיקה הרחובית בדרך כלל הולך לאיבוד. כאשר לשכת ראש הממשלה דרשה להקל על הניסוחים, לא היה מדובר ב’לרחם על מחבלים’, אלא לא להניח מוקש תזמון מתחת לכל התהליך העתידי. לפי דיווחי העיתונות הישראלית, נתניהו התעקש להסיר את החובה על עונש מוות ללא שיקול דעת שיפוטי, להפחית את הסיכון להאשמות באפליה ולהקטין את הסיכויים שהחוק ייתקל מיד בטענות חוקתיות ולחץ משפטי חיצוני. חלק מהתיקונים הללו כבר נכנסו לטקסט המעודכן: לשופטים נותרה הבחירה בין עונש מוות למאסר עולם, והדיון הותר לא רק בבתי משפט צבאיים, אלא גם באזרחיים.

עם זאת, גם לאחר ההקלות, החוק נותר שנוי במחלוקת קיצונית. בגרסה שאושרה על ידי הוועדה נשמרת האפשרות לגזר דין מוות ללא דרישת החלטה פה אחד של בית המשפט, ושירות בתי הסוהר הישראלי מופיע בלוגיקה הפרויקטית כמבצע ההוצאה להורג בתלייה. כלומר, פוליטית הטקסט כבר לא רדיקלי כפי שרצה בן-גביר, אבל משפטית וסמלית הוא עדיין נותר כבד מאוד ופגיע מאוד לביקורת.

איפה מתחיל המבחן האמיתי עבור הקואליציה

החוק הפך למדד חוסן לא רק של האופוזיציה, אלא גם של הממשלה עצמה

עבור הקואליציה זה מזמן הפסיק להיות חוק אידיאולוגי רגיל. זהו מבחן לניהול, למשמעת ולמי בממשלה באמת מכתיב את הקצב – ראש הממשלה או שר הביטחון הלאומי. לא במקרה בן-גביר עשה את הנושא הזה כמעט לקמפיין אישי שלו. אבל כאן מתחיל הפרדוקס הפוליטי: ככל שהחוק מוצג כסמל של כוח, כך כל עיכוב, כל ויתור ואפילו כל פשרה משפטית נראים מסוכנים יותר לשלטון.

מבחוץ התמונה גם לא פשוטה כפי שהיא נראית בכותרות הראשונות. באופוזיציה יש תמיכה ברעיון: נציג ישראל ביתנו עודד פורר הבהיר בפומבי שהוא מצפה לראות את בנימין נתניהו אישית באולם במהלך ההצבעה הסופית, ולא בתפקיד ראש ממשלה שסומך בשקט על קולות אחרים. במקביל, במחנה הדתי כבר נשמעו גם אותות הפוכים: עוד בשלב הקריאה הראשונה, סיעת דגל התורה מגוש ‘יהדות התורה’ הבטיחה להתנגד לחוק. לכן הפתרון הסופי לא יהיה רק על עונש מחבלים, אלא על איך בדיוק בישראל היום נאסף רוב בנושאים שבהם רגש מתנגש עם חוק.

וכאן בדיוק עולה הזווית שחשובה לעיתים קרובות יותר לקהל הישראלי מאשר רגע ההצבעה עצמו. אם המדינה באמת רוצה אי פעם להביא מקרים כאלה לתהליך ראווה, שקוף ומוכר מבחוץ, אז החוק צריך להיכתב כך שלא יקרע בבית המשפט העליון של ישראל ולא ישמש נגד ישראל בחו”ל כהוכחה לצדק פוליטי מראש. בנקודה זו חדשות נאנובסטי https://nikk.agency/ – חדשות ישראל | Nikk.Agency מתעדות את עצב הסיפור כולו: הוויכוח היום כבר לא בין ‘בעד’ ו’נגד’, אלא בין חישוב מדינתי לפיתוי לעשות רעש, מהר ועם חורים ביסוד.

מה המשמעות של קבלת החוק עבור ישראל

ההצבעה עצמה עשויה להיות רק המערכה הראשונה

אם החוק יעבור בקריאה הסופית, זה לא יסגור את הנושא, אלא להפך, יפתח את השלב הבא ואולי הכבד יותר. יתחילו ויכוחים על תקן הראיות, על הרכב בית המשפט המותר, על הליך הערעור, על היחס למשפט הבינלאומי, על איך ייראה בית הדין העתידי בעיני בעלי ברית ומתנגדי ישראל. ושם כבר לא יעבוד לא פוסטר מפלגתי ולא מצלמת טלוויזיה ממסדרון הכנסת. שם יידרש טקסט שנכתב כך שיחיה לא כותרת אחת, אלא שנים.

לכן המסקנה היבשה לירושלים היום היא כזו. החוק על עונש מוות למחבלים באמת קרוב להצבעה מכרעת, ופוליטית בן-גביר כבר יכול לרשום זאת לעצמו כהישג. אבל אסטרטגית השאלה נשמעת אחרת: האם ישראל תצליח להפוך את הצעד הזה להליך מדינתי יציב משפטית, ולא לתהליך פופוליסטי עם חורים בינלאומיים ופנימיים מובנים מראש. אם לא, המדינה תקבל לא נקודה סופית, אלא עוד סיבוב ארוך של קרב – כבר לא רק עם טרור, אלא גם על הלגיטימיות של החלטותיה.