- June 7, 2026
- 2:10 pm
- אוקראינה
העיתון הבריטי The Telegraph פרסם כתבה מבית ספר בקייב על שיעורי “הגנת אוקראינה” — קורס בית ספרי שבו מלמדים בני נוער לשרוד בתנאי מלחמה. המשפט החריף ביותר בכתבה היה דבריה של תלמידה אוקראינית בת 12 בשם ולריה: היא לא הייתה יכולה להרוג חיה, אבל לא הייתה מהססת אם הייתה צריכה לירות בחייל רוסי.
הציטוט הזה נשמע קשה. מאוד קשה.
אבל השאלה הקשה יותר שעומדת מאחוריו היא: מה צריך לקרות לילדות כדי שילד יתחיל לדבר בשפת המלחמה, האיום וההישרדות?
משפט שלא ניתן להוציא מהקשר המלחמה
ולריה הייתה בת 12 כאשר רוסיה החלה בפלישה רחבת היקף לאוקראינה. לאחר יותר מארבע שנות מלחמה, היא כבר לא מדברת כמו ילדה מעיר שקטה, אלא כמו נערה ממדינה שבה אזעקות, מקלטים, חדשות על הרוגים ושיחות על החזית הפכו לחלק מהחיים הרגילים.
לכן אי אפשר לקרוא את דבריה בנפרד מה-24 בפברואר 2022.
אי אפשר לקחת משפט אחד של תלמידה, לשים אותו בכותרת ולעשות כאילו מדובר ב”שנאת ילדים אוקראינים”. זה נוח מדי לתעמולה הרוסית ולא הוגן כלפי הילדים שלא בחרו במלחמה הזו.
ולריה לא מדברת מתוך מרחק בטוח. היא גדלה במדינה שהותקפה. עבורה, חייל רוסי הוא לא אדם מופשט מספר אתיקה, אלא נציג של צבא שהגיע לאדמת אוקראינה, הביא כיבוש, הרס, לוויות, טילים ופחד.
זהו המשמעות המפחידה של דבריה.
היא לא מראה שהילדים האוקראינים הפכו לאכזריים. היא מראה שהנסיבות שבהן הם נאלצים להתבגר הפכו לאכזריות.
חיה היא חפה מפשע, חייל צבא הפולש הוא איום
הניגוד בדבריה של ולריה צורם לאוזן בדיוק בגלל שהוא מבוסס על לוגיקה מוסרית של ילד. חיה היא חסרת הגנה וחפה מפשע. מרחמים עליה. להרוג אותה זה בלתי נתפס.
אבל חייל רוסי בתודעתה הוא כבר לא סתם “אדם”. הוא איום.
גבול כזה ילד לא היה צריך לשרטט. בחיים נורמליים, נער צריך לחשוב על בית ספר, חברים, מוזיקה, מבחנים, בחירה מקצועית ראשונה, טיולים, עתיד. לא על האם יוכל לירות אם המלחמה תגיע קרוב מדי.
אבל אוקראינה לא חיה בחיים נורמליים.
וזהו העצב המרכזי בסיפור של The Telegraph: שיעור בית ספר בקייב נראה כמו שיעור הכנה צבאית, אבל למעשה זהו שיעור על איך לשרוד במדינה שרוסיה מנהלת נגדה מלחמה.
מה קורה בבתי הספר האוקראינים
The Telegraph מתאר בית ספר במרכז קייב, שבו בני נוער עוברים שיעור של שמונה שעות הגנת אוקראינה. השיעור נערך פעם בחודש. בתוכנית — מיומנויות בסיסיות בשימוש בנשק, עזרה ראשונה, רחפנים, התנהגות בתנאי איום והתמודדות עם מלחמת המידע הרוסית.
המורים בכתבה מדגישים רעיון חשוב: הילדים לא מוכנים כדי להילחם. הם מוכנים להישרדות.
למדינה שחיה תחת התקפות, זו לוגיקה כואבת אך מובנת. אם טילים, רחפנים, מוקשים, הפגזות ולוויות הפכו לחלק מהמציאות, בית הספר כבר לא יכול להעמיד פנים שהעולם סביבו נשאר כפי שהיה.
בישראל זה מובן במיוחד. חברה שיודעת מהן אזעקות, מקלטים, פיגועים, גיוס ועבודה מתמדת של מערכות ביטחון, מבינה היטב את ההבדל בין מיליטריזם להכנה כפויה לסכנה.
לכן, חדשות ישראל — חדשות ישראל | Nikk.Agency רואה את הסיפור הזה לא כסנסציה על “ילדים עם נשק”, אלא כסימפטום כואב של מלחמה שרוסיה הביאה לבתי הספר האוקראינים.
לא רומנטיקה של נשק, אלא פחד מהעתיד
בכתבה יש פרט חשוב שלא מאפשר להפוך את החומר לסיסמה שטוחה. תלמיד אחר, ניקיטה, מספר שהוא יודע להשתמש בנשק מילדות, כי אביו לקח אותו לציד עוד לפני המלחמה.
אבל אז הוא אומר את העיקר: פסיכולוגית הוא לא מוכן לירות באדם. לדבריו, אנשים בכלל לא יכולים להיות מוכנים באמת לירות באנשים אחרים.
הניגוד הזה חשוב מאוד.
באותו בית ספר, באותו מקלט, באותו שיעור נשמעות שתי תגובות שונות של בני נוער. ולריה מדברת על מוכנות לירות בחייל אויב. ניקיטה מודה שהוא לא מוכן פנימית לירות באדם. שתי התגובות אנושיות. שתיהן נולדו מהמלחמה.
ושתיהן מראות עד כמה הפלישה הרוסית חדרה לחיי הילדים האוקראינים.
זה לא דור שמלמדים לשנוא. זה דור שנאלץ להבין מוקדם מדי מהו אויב, חזית, אובדן, הגנה, סכנה ומחיר הטעות.
הגבול בין הגנה לטראומה
כאן מתחיל השיח המורכב ביותר.
אוקראינה חייבת להגן על הילדים. ואם המציאות דורשת ללמד בני נוער עזרה ראשונה, כללי בטיחות, זיהוי איומים, עבודה עם רחפנים והבנת מלחמת המידע, המדינה לא יכולה להתעלם מכך.
אבל במקביל החברה כבר מתמודדת עם בעיה אחרת: איך להחזיר לילדים את השפה הנורמלית של החיים?
כי המלחמה משנה לא רק את המפה, הכלכלה והצבא. היא משנה את העולם הפנימי של האדם. במיוחד של ילד.
ילד שמתבגר תחת אזעקות שומע אחרת את המילה “ביטחון”. ילד שרואה קירות זיכרון של בוגרים שנהרגו בחזית מבין אחרת את המילה “עתיד”. ילד שלומד להרכיב נשק במקלט בית ספרי כבר לא חי באותו ילדות שהמבוגרים בדרך כלל מבטיחים להגן עליה.
וזו לא אשמת הילדים האוקראינים.
זהו מחיר התוקפנות הרוסית.
למה אי אפשר לשים סימן שוויון בין אוקראינה לרוסיה
התעמולה הרוסית בוודאי תנסה להשתמש בציטוטים כאלה כהוכחה לכך שאוקראינה כביכול מחנכת ילדים לשנאה. זהו תרגיל מוכר: קודם לבוא עם מלחמה ואז להאשים את הקורבן בכך שהוא לומד להגן על עצמו.
אבל בין אוקראינה לרוסיה אין כאן שוויון.
בית הספר האוקראיני פועל במדינה שהותקפה. משימתו היא להכין את הילד לאיום ממשי, לתת לו מיומנויות הישרדות, ללמד אותו לעזור לפצוע, לא להיכנע לפאניקה ולהבין איך פועלת התקפת מידע עוינת.
המערכת הרוסית, לעומת זאת, מעמיקה יותר ויותר את הילדים בהצדקת המלחמה, פולחן הצבא, סמלים אימפריאליים ותמיכה בתוקפנות. אלה דברים שונים באופן עקרוני.
נער אחד לומד לשרוד כי צבא זר הגיע לארצו.
נער אחר לומד להתגאות בצבא שהגיע לאותה ארץ.
את ההבדל הזה אי אפשר למחוק.
המבט הישראלי על הכאב האוקראיני
לקהל הישראלי הסיפור של ולריה לא נשמע זר. ישראל יודעת היטב כמה מהר ילדים מתבגרים בתנאי איום. כאשר בחיים מופיעות אזעקות, מקלטים, שיחות על שירות, לוויות, פיגועים וציפייה מתמדת להתקפה חדשה, הילדות הופכת לשונה.
אבל החוויה האוקראינית יש לה את המידה שלה ואת הפצע שלה. מדובר במלחמה רחבת היקף, בערים תחת התקפות, בחזית, בכיבוש, בפליטים, בנעדרים, בהרוגים ובילדים שחיים מגיל 12 בתוך קטסטרופה היסטורית.
לכן השאלה היא לא האם זה טוב או רע שתלמידים אוקראינים לומדים את יסודות ההגנה.
השאלה היא למה במאה ה-21 ילד אוקראיני בכלל צריך לעבור שיעורים כאלה.
התשובה ידועה.
כי רוסיה התחילה את המלחמה. כי הצבא הרוסי הגיע לאוקראינה. כי הילדים האוקראינים נאלצו ללמוד לחיות במקום שבו המבוגרים לא הצליחו לשמור על השלום.
המשפט של ולריה לא צריך להפוך לעילה למוסרנות. אין צורך לקרוא לה הרצאה על הומניזם ממשרד בטוח. הומניזם מתחיל לא בדרישה מילד “לא לומר מילים מפחידות”, אלא בדרישה לצבא התוקפן לעזוב את הארץ הזרה.
כאשר תלמידה אוקראינית אומרת שהיא לא הייתה יכולה להרוג חיה, אבל מוכנה לירות בחייל רוסי, זה לא אישום נגד הילדים האוקראינים.
זה אישום נגד המלחמה.
ובעיקר — נגד אלה שהביאו את המלחמה הזו לערים, לבתי הספר, למשפחות ולראשי הילדים האוקראינים.
כדי שהילדים יוכלו שוב לראות בחייל לא איום, קודם כל הצבא הזר צריך לעזוב את אדמתם.
ואז תתחיל עבודה אחרת, ארוכה יותר — להחזיר לדור שגדל תחת אזעקות את תחושת החיים הנורמלית. להחזיר את הילדות שבה המקלט הבית ספרי יהיה שוב רק חדר בבניין ולא מקום שבו בני נוער לומדים להחזיק נשק ולדבר על אויב.
