סין, איראן, צפון קוריאה ורוסיה. מלחמת העולם השלישית ללא הכרזה? מה מסתיר המפה של ציר המשטרים החדש

הסיבה הייתה פרסום Post factum “World War 3”, explained, שבו המחברים בוחנים האם ניתן כבר לקרוא לשרשרת המלחמות הנוכחית “מלחמת העולם השלישית”, ומראים מפה של הקשרים בין סין, איראן, צפון קוריאה ורוסיה. המסקנה העיקרית שם זהירה: אין מלחמה עולמית פורמלית, אבל יש רשת של קונפליקטים, הסכמים ושיתוף פעולה צבאי, שהופכים את המצב לדומה לעימות גלובלי מסוג חדש.

זו עדיין לא מלחמת עולם — אבל כבר לא משברים נפרדים

Post factum עונה ישירות: לא, המלחמות של היום עדיין לא ניתן לקרוא להן מלחמת עולם אמיתית. לפי ההיגיון שלהם, נדרשת מלחמה פורמלית בין רוב המעצמות הגדולות, גיוס האוכלוסייה במדינות אלו, פעולות לחימה בכמה יבשות ואבדות המוניות שעלולות להגיע למיליוני אנשים.

אבל חשוב יותר משהו אחר.

המחברים מראים שהמלחמות באוקראינה, במזרח התיכון, סביב איראן, בעזה ובאזורים אחרים כבר לא קיימות כמשברים נפרדים לחלוטין. הן קשורות בהיגיון גיאופוליטי משותף: הסדר העולמי הישן עם הדומיננטיות של ארה”ב נחלש, והמדינות המעוניינות בהריסת הסדר הזה עוזרות זו לזו יותר ויותר.

לישראל זו לא תיאוריה מופשטת. איראן היא אויב ישיר של ישראל ואחד המרכזים המרכזיים של האיום לאזור. רוסיה מנהלת מלחמה אגרסיבית נגד אוקראינה ובו זמנית שומרת על קשרים הדוקים עם טהראן. צפון קוריאה שולחת משאבים ואנשים לתמיכה במלחמה הרוסית. סין פועלת בזהירות רבה יותר, אך נשארת מרכז כוח אסטרטגי המעוניין בהחלשת ההשפעה האמריקאית.

זו הסיבה שהמפה של Post factum נראית לא כמו סכימה לימודית, אלא כמו אזהרה.

ארבע מדינות ללא הסכם משותף, אבל עם היגיון משותף

במאמר מודגש: אין ברית פורמלית אחת של סין, איראן, צפון קוריאה ורוסיה. אין מסמך שהופך את ארבעת המשטרים הללו לגוש צבאי אחד.

אבל יש קשרים דו-צדדיים.

רוסיה וצפון קוריאה מוצגות כברית צבאית מלאה. Post factum מציין כי צפון קוריאה שלחה כ-12,000 חיילים להילחם בצד רוסיה נגד אוקראינה.

רוסיה ואיראן — זה כבר מודל אחר: שיתוף פעולה צבאי ללא ברית הגנה הדדית מלאה. במאמר מדובר על העברת טכנולוגיית המל”טים Shahed מאיראן, שרוסיה משתמשת בהם נגד אוקראינה, וכן על תמיכה טכנית ומודיעינית רוסית באיראן נגד ארה”ב.

סין וצפון קוריאה קשורות בהסכם הגנה הדדית ישן ובשיתוף פעולה צבאי. סין ואיראן, לפי גרסת Post factum, יש להן שותפות כלכלית רחבה, אך ללא מרכיב צבאי פורמלי.

פרט נפרד — תרגילים ימיים שנתיים של סין, איראן ורוסיה במים האיראניים. זה לא רק סמליות. עבור ישראל, אוקראינה ובעלי הברית המערביים, פורמטים כאלה מראים שהקואורדינציה האנטי-מערבית עוברת בהדרגה מדיפלומטיה לפרקטיקה צבאית.

למה זה חשוב דווקא לישראל

ישראל רגילה להסתכל על איומים דרך האופטיקה של המזרח התיכון: איראן, חמאס, חיזבאללה, החות’ים, סוריה, לבנון, תוכנית הגרעין של טהראן.

אבל המפה של Post factum מראה קונטור רחב יותר. איראן לא לבד. מאחוריה עומדים קשרים עם רוסיה, סין וצפון קוריאה — לא תמיד ישירים, לא תמיד פומביים, אבל מספיק יציבים כדי להשפיע על המלחמה, הסנקציות, הנשק, הטכנולוגיות, המל”טים, הטילים וההגנה הדיפלומטית בזירות הבינלאומיות.

כאן אוקראינה וישראל מוצאות את עצמן בתמונה אסטרטגית אחת.

אוקראינה כבר רואה בשטחה את Shahed האיראני, את הגורם הצפון קוריאני ואת המכונה הצבאית הרוסית. ישראל מתמודדת עם מערכת ההשפעה האיראנית במזרח התיכון — מקבוצות פרוקסי ועד איום הטילים. וסין צופה בכל זה כשחקן גלובלי, שאינו ממהר לקחת על עצמו תפקיד צבאי גלוי, אך מרוויח מהחלשת הסדר האמריקאי.

NAחדשות — חדשות ישראל | Nikk.Agency רואה במפה הזו לא כ”סיפור אימה” על מלחמת העולם השלישית, אלא ככלי חשוב להבנה: הסכנה הנוכחית אינה בהכרזה גדולה אחת על מלחמה, אלא בתפירה הדרגתית של חזיתות שונות למערכת אחת של לחץ על המערב, ישראל ואוקראינה.

המסקנה העיקרית: מלחמת עולם יכולה להיראות אחרת

מלחמת עולם קלאסית — אלה חזיתות, בריתות, גיוס, הכרזות, צבאות של מעצמות גדולות זו נגד זו.

אבל המאה ה-21 יכולה לתת צורה אחרת של עימות גלובלי. לא בהכרח עם יום התחלה אחד. לא בהכרח עם הכרזה רשמית. לא בהכרח עם פיקוד משותף.

זה יכול להיות רשת של מלחמות, קונפליקטים פרוקסי, התקפות מל”טים, מכות כלכליות, קמפיינים מידע, סחיטה גרעינית, עקיפת סנקציות, תרגילים ימיים וחסימה דיפלומטית של החלטות.

זו הסיבה שהמאמר של Post factum חשוב. הוא לא טוען ש”מלחמת העולם השלישית כבר התחילה” במובן הקלאסי. הוא מראה שהעולם נכנס יותר ויותר למצב שבו מלחמות נפרדות הופכות לחלקים של מאבק גדול אחד על סדר חדש.

לישראל זה אומר דבר פשוט: המלחמה עם האיום האיראני לא יכולה להיבחן בנפרד מרוסיה, סין וצפון קוריאה. לאוקראינה זה אומר שהאגרסיה הרוסית מזמן הפסיקה להיות רק מלחמה רוסית-אוקראינית. ולמערב — שזמן האשליות הנוחות על “משברים מקומיים” מסתיים.

המפה של Post factum לא נותנת תחזית מוכנה. אבל היא מראה היטב את כיוון התנועה: ייתכן שאין בלוק פורמלי, אבל הציר האסטרטגי כבר פועל.

ומה לעשות ישראל

לישראל במצב כזה אסור להסתכל על איראן כעל בעיה אזורית נפרדת. טהראן כבר מזמן פועלת לא לבד: מאחוריה עומדים קשרים צבאיים, טכנולוגיים, דיפלומטיים וכלכליים עם רוסיה, סין וצפון קוריאה. זה לא תמיד ברית צבאית ישירה, אבל לביטחון ישראל חשוב לא רק טקסט ההסכם, אלא היכולת האמיתית של האויבים לעזור זה לזה בנשק, מודיעין, טכנולוגיות, מל”טים, טילים וכיסוי פוליטי.

הראשון — לישראל צריך לקשור חזק יותר את האיום האיראני עם הגורם הרוסי. אם איראן עוזרת לרוסיה להרוג אוקראינים עם מל”טים Shahed, ורוסיה בתמורה מחזקת את טהראן בטכנולוגיות, מודיעין או תמיכה דיפלומטית, זו כבר לא “מלחמה רחוקה באוקראינה”. זו שרשרת שיכולה לחזור לישראל דרך לבנון, סוריה, תימן, עיראק, עזה והים האדום.

השני — לישראל חשוב לחזק את הקואורדינציה עם ארה”ב, אירופה ואוקראינה דווקא בתחומים מעשיים: הגנה אווירית, מאבק במל”טים, הגנה קיברנטית, סנקציות, שליטה באספקת רכיבים, מעקב אחר נתיבי נשק וטכנולוגיות. אוקראינה היום היא מעבדה ענקית של מלחמה מודרנית נגד האמצעים הרוסיים-איראניים. להתעלם מהניסיון הזה עבור ישראל תהיה טעות אסטרטגית.

השלישי — לישראל דרושה הערכה ציבורית כנה יותר של רוסיה. כל עוד מוסקבה משתפת פעולה עם איראן, מקבלת אצלה את חמאס, מתקרבת לצפון קוריאה ומנהלת מלחמה נגד אוקראינה, קשה יותר לדבר עליה כ”מתווך נייטרלי”. עבור החברה הישראלית זו שאלה כואבת, כי לרבים יש קשרים אישיים, משפחתיים ותרבותיים עם המרחב הפוסט-סובייטי. אבל הביטחון דורש להסתכל לא על קשרים מהעבר, אלא על הפעולות של היום.

הרביעי — לישראל כדאי להסביר לעולם בצורה פעילה יותר שהאיום האיראני לא מוגבל למזרח התיכון. זה חלק ממערכת אנטי-מערבית רחבה יותר של לחץ. החות’ים פוגעים בנתיבי הים, חיזבאללה מאיים על צפון ישראל, חמאס הפך לכלי מלחמה הרסני, והמל”טים האיראניים כבר הפכו לנשק נגד ערים אוקראיניות. מדובר לא במשברים שונים, אלא באלמנטים קשורים של אסטרטגיה אחת.

החמישי — לישראל יש צורך לשמור על חופש הפעולה שלה, אבל לא לבלבל זהירות עם שתיקה. מדינה קטנה באזור מורכב לא יכולה להרשות לעצמה את המותרות של מחוות אידיאולוגיות ללא חישוב. אבל גם הניסיון המתמיד “לא להרגיז” את מי שעוזר לאויבי ישראל, יש לו גם מחיר.

המסקנה העיקרית פשוטה: לישראל יש צורך להתכונן לא למלחמה אחת בחזית אחת, אלא לעידן של איומים קשורים. הציר האיראני כבר לא מסתיים בטהראן. הוא נמשך דרך מוסקבה, בייג’ינג, פיונגיאנג, קבוצות פרוקסי, נתיבי ים, טכנולוגיות מל”טים וארגונים בינלאומיים.

לכן האסטרטגיה הישראלית צריכה להיות רחבה יותר: פחות אשליות, יותר בעלי ברית, יותר חילופי טכנולוגיה עם אוקראינה והמערב, יותר לחץ על איראן ועל שותפיה — והבנה הרבה יותר ברורה שהמלחמה נגד ישראל היום יכולה להתחיל רחוק מגבולות המזרח התיכון.

Post factum — מדיה חינוכית בריטית עצמאית על גיאופוליטיקה, מבוססת בלונדון. הפרויקט הושק על ידי Anton Kutuzov בשנת 2023 לאחר עבודה ב-The Telegraph. הוא מציג את Post factum כפלטפורמה עם הסברים ויזואליים קצרים על תהליכים בינלאומיים, והמימון מגיע ממנויים קוראים, תרומות ומימון ראשוני של angel funding.