אוקראינה, נשק גרעיני ומחיר האמון: איך המדינה ויתרה על הארסנל השלישי בעולם ומה זה אומר עבור ישראל היום

הרכבות האחרונות עם ראשי הנפץ הגרעיניים נשלחו לרוסיה הפדרלית בין ה-31 במאי ל-1 ביוני 1996, ומ-2 ביוני 1996 אוקראינה הפכה רשמית למדינה ללא נשק גרעיני.

לפי מומחים, לאחר קבלת העצמאות, אוקראינה ירשה אחד מהארסנלים הגרעיניים הגדולים בעולם. בשטחה היו כ-1,900 ראשי נפץ גרעיניים אסטרטגיים ומ-2,650 עד 4,200 ראשי נפץ גרעיניים טקטיים. בנוסף, לאוקראינה היו 176 מערכות טילים בין-יבשתיות — 130 טילים מסוג SS-19 (UR-100N) ו-46 RT-23 (SS-24), וכן כ-44 מפציצים אסטרטגיים.

למרות מיקום הארסנל הגרעיני בשטח אוקראינה, השליטה ברוב ראשי הנפץ ומערכות השיגור נותרה בידי הפיקוד המרכזי הסובייטי ולאחר מכן הרוסי. אוקראינה ירשה את הנשק עצמו ואת הצוות הנדרש לתחזוקתו, אך לא הייתה לה גישה למנגנוני השימוש בו. גורם זה היה אחד המפתחות במהלך המשא ומתן על הוצאת הנשק הגרעיני משטח אוקראינה.

ב-16 בנובמבר 1994 הצטרפה אוקראינה לאמנה למניעת הפצת נשק גרעיני משנת 1968. כתוצאה מהסכמים אלו נקבע כי אוקראינה מוותרת על הירושה הגרעינית של ברית המועצות ונוקטת בקורס לחיסול מוחלט של הארסנל הגרעיני, תוך שימוש באנרגיה אטומית למטרות שלום בלבד. בתמורה המעצמות הגרעיניות המובילות היו אמורות לספק לאוקראינה ערבויות ביטחוניות ולהבטיח את היעדר האיומים על ריבונותה או שלמותה הטריטוריאלית.

הפוטנציאל הגרעיני השלישי בעולם: מה קיבלה אוקראינה לאחר התפרקות ברית המועצות

ביוני 1996 השלימה אוקראינה את העברת הארסנל הגרעיני שלה לרוסיה. באופן רשמי זה נראה כמו צעד של מדינה צעירה ועצמאית לעבר מעמד ללא נשק גרעיני, אחריות בינלאומית ומערכת ביטחון חדשה. אך לאחר 30 שנה, הסיפור הזה נקרא אחרת: כסיפור על מחיר האמון, חולשת הערבויות הנייריות וההחלטות הפוליטיות שהשלכותיהן רודפות דורות.

יורי קוסטנקו, חבר פרלמנט בחמש כהונות ושר לאקולוגיה וביטחון גרעיני של אוקראינה בשנים 1992–1998, כותב ב-lb.ua 8 ביוני 2026, ראה את התהליך הזה מבפנים. הוא היה המנהל הראשון של המשלחת הממשלתית האוקראינית במשא ומתן עם רוסיה על פירוק הנשק הגרעיני בשנים 1992–1993 ולאחר מכן כתב ספר בשם “היסטוריה של פירוק הנשק הגרעיני של אוקראינה”.

לדבריו, בעת התפרקות ברית המועצות, אוקראינה קיבלה את הפוטנציאל הגרעיני השלישי בגודלו בעולם — אחרי ארצות הברית ורוסיה. לא מדובר היה בירושה סמלית, אלא באלפי ראשי נפץ, טילים אסטרטגיים, נושאים אוויריים וערך חומרי עצום.

מספרים שנשמעים היום כמו גזר דין

בשנת 1991 היו בשטח אוקראינה, לפי הערכות שונות, מ-3,500 עד 4,200 ראשי נפץ גרעיניים טקטיים. אלה לא היו רק טילים, אלא גם פצצות אוויריות, טורפדות, מוקשים גרעיניים וכן מערכות הגנה אווירית עם מטענים גרעיניים.

הנשק הגרעיני האסטרטגי הוערך בכ-2,000 יחידות.

כ-1,240 ראשי נפץ היו על טילים אסטרטגיים, השאר — על טילים גרעיניים משוגרים.

היבט חשוב במיוחד היה לא רק הצבאי, אלא גם הכלכלי. קוסטנקו טוען כי עלות האורניום המועשר, הפלוטוניום והערכים החומריים האחרים שהועברו יחד עם ראשי הנפץ לרוסיה, עשויה הייתה לעלות על 100 מיליארד דולר.

לישראל הסיפור הזה אינו מופשט. החברה הישראלית מבינה היטב כי הביטחון אינו נשען רק על ניסוחים דיפלומטיים. באזור שבו איראן, חיזבאללה, חמאס, טילים, רחפנים ואיום מלחמה גדולה הם חלק מהמציאות, השאלה “למי אפשר להאמין” נשמעת לא אקדמית, אלא כמעט יומיומית.

כיצד הפך המעמד ללא נשק גרעיני להעברת נשק לרוסיה

בשנת 1990 אוקראינה, עדיין כרפובליקה הסובייטית האוקראינית, קיבלה את הצהרת הריבונות המדינית. בה נכתב הכוונה להפוך למדינה נייטרלית ולהיצמד לשלושה עקרונות לא גרעיניים: לא לקבל, לא לייצר ולא לרכוש נשק גרעיני.

אבל דבר אחד הוא הצהרה פוליטית על רקע תחושות פוסט-צ’רנוביל. ודבר אחר לגמרי הוא העברה ממשית של ארסנל גרעיני עצום למדינה שכבר אז ניסתה לשמור על שליטה במרחב הפוסט-סובייטי.

קוסטנקו מדגיש: בשנת 1992 אוקראינה התקדמה בכיוון הנכון. הפרלמנט האוקראיני לא דרש למסור מיד את הנשק לרוסיה. להפך, הפרלמנט הציב תנאים: השמדה תחת פיקוח בינלאומי, מנגנון ברור לפירוק, מימון התהליך, פיצוי וערבויות ביטחוניות משפטיות.

START-1, פרוטוקול ליסבון והאינטרס האוקראיני

הסכם START-1 נחתם בשנת 1991 על ידי מיכאיל גורבצ’וב וג’ורג’ בוש האב.

פרוטוקול ליסבון משנת 1992 הרחיב את מעגל המשתתפים: ארצות הברית, רוסיה, אוקראינה, בלארוס וקזחסטן.

מסמכים אלו קבעו צמצום של כלי נשק התקפיים אסטרטגיים. אך, לדברי קוסטנקו, הם לא ציינו שאוקראינה צריכה להעביר במהירות וללא תנאי את כל הארסנל שלה למוסקבה.

הבעיה החלה כאשר הרשות המבצעת החלה לפעול מהר וחזק יותר ממה שהחלטות הפרלמנט אפשרו.

ב-21 בדצמבר 1991 נחתם באלמה-אטה הסכם על צעדים משותפים בנוגע לנשק גרעיני. באפריל 1992 נחתם הסכם אוקראיני-רוסי על העברת תחמושת גרעינית משטח אוקראינה לבסיסים רוסיים לפירוק והשמדה.

על הנייר דובר על השמדה. בפועל, הנשק עבר לרוסיה.

מדוע זה נקרא טעות פוליטית

קוסטנקו אומר במפורש: הוצאת הנשק הגרעיני הטקטי בשנת 1992 לא אושרה על ידי הפרלמנט האוקראיני ונוגדת את החלטותיו. לפי גרסתו, משרד ההגנה פעל לפי הנחיות לא רשמיות של הנשיא ליאוניד קרבצ’וק.

בשנת 1993 הוסר קוסטנקו מתהליך המשא ומתן. את מקומו תפס ולרי שמארוב, שחתם על הסכמים להעברת הנשק הגרעיני האוקראיני לרוסיה.

ב-3 בספטמבר 1993 במאסנדרה, בנוכחות נשיאי אוקראינה ורוסיה, חתמו ראשי הממשלה על מסמכים שלדברי קוסטנקו היו מכה לאינטרסים הלאומיים של אוקראינה.

זה היה הרגע שבו אוקראינה יכלה לנהל משא ומתן כבעלת משאב אסטרטגי, אך התנהגה כצד שממהר להיפטר ממנוף ההשפעה שלה.

אמריקה, רוסיה, מזכר בודפשט והלקח לעתיד

בתחילת שנות ה-90, ארצות הברית, לדברי קוסטנקו, הציעה לאוקראינה לא רק לחץ, אלא גם אפשרויות לשיתוף פעולה. דובר על סיוע טכנולוגי, חסימת שיגור טילים, עיבוד ראשי נפץ גרעיניים לדלק עבור תחנות הכוח הגרעיניות האוקראיניות והקמת קרן בינלאומית לפירוק נשק.

חברת General Atomics האמריקאית, כך טוען קוסטנקו, הציעה לעבד את ראשי הנפץ האוקראיניים לדלק. מבנים אחרים הציעו טכנולוגיות לנטרול טילים נוזליים ללא צורך להעביר את הכל למוסקבה.

זה יכול היה לתת לאוקראינה גם ביטחון, גם אנרגיה וגם כסף.

אבל בקיץ 1993 המצב השתנה. רוסיה נכללה במשחק בינלאומי גדול, ואוקראינה, לדברי קוסטנקו, כבר הסכימה למעשה להעברת ראשי הנפץ למוסקבה מאחורי גבם של האמריקאים. בפגישה בלונדון הניח השגריר הרוסי יורי דובינין לפני האמריקאים את פרויקט הסכמי מאסנדרה והבהיר: אין עוד מה לדון.

עבור ארצות הברית זה היה אות שקייב עצמה פונה למוסקבה.

קזחסטן השיגה לעצמה תנאים. אוקראינה — כמעט כלום

קוסטנקו משווה במיוחד את אוקראינה לקזחסטן. נורסולטן נזרבייב לא חתם מיד על העברת הנשק הגרעיני לרוסיה. קזחסטן קודם כל טיפלה בירושתה, בנתה יחסים עם ארצות הברית, קיבלה השקעות גדולות בשדה הנפט טנגיז ומכרה 600 קילוגרם של אורניום מועשר.

אוקראינה, עם פוטנציאל גרעיני גדול בהרבה, יכלה להשיג עמדה חזקה בהרבה.

אבל לא השיגה.

כתוצאה מכך, רוסיה קיבלה את הנשק, האורניום, גישה לשוק הדלק הגרעיני ויתרונות אסטרטגיים. אוקראינה קיבלה הבטחות, פיצוי מוגבל ומסמך שהתברר מאוחר יותר כחלש יותר ממה שרבים רצו להאמין.

בדיוק בהקשר הזה חשוב היום לדבר לא רק על ההיסטוריה האוקראינית, אלא גם על הניסיון הישראלי. NAחדשות — חדשות ישראל | Nikk.Agency רואה סיפורים כאלה לא כארכיון דיפלומטי, אלא כלקח חי למדינות שנאלצות להגן על עצמן בעולם שבו הסכמים עובדים רק כאשר יש מאחוריהם כוח.

מזכר בודפשט: מסמך שלא הפך למגן

ב-5 בדצמבר 1994 נחתם בבודפשט מזכר בין אוקראינה, ארצות הברית, בריטניה ורוסיה. אוקראינה ויתרה על הנשק הגרעיני, והחותמים אישרו את כיבוד עצמאותה, ריבונותה והגבולות הקיימים שלה.

אבל השאלה המרכזית היא, מה היו הערבויות הללו.

קוסטנקו סבור: אלה לא היו ערבויות ביטחוניות משפטיות מחייבות אמיתיות. המזכר לא אושרר כהסכם בינלאומי מלא עם מנגנוני הגנה ספציפיים. הוא יותר קיבע הבטחות פוליטיות מאשר יצר מערכת אוטומטית של סיוע במקרה של תוקפנות.

לאחר 2014, כאשר רוסיה כבשה את קרים והחלה במלחמה נגד אוקראינה, התברר: הנייר לא עצר את התוקפן.

לאחר 24 בפברואר 2022 זה הפך כבר לא לדיון תיאורטי, אלא לטרגדיה בקנה מידה אירופי.

המחשבה הקשה ביותר של קוסטנקו

יורי קוסטנקו אומר במפורש: אם אוקראינה הייתה שומרת על הנשק הגרעיני לפחות במחסנים, המלחמה הגדולה אולי לא הייתה מתחילה.

אפשר לדון בטענה זו, להתווכח איתה, להבהיר פרטים טכניים, לדבר על שליטה בקודים, מצב המערכות, הלחץ הבינלאומי והיכולת האמיתית של אוקראינה לנהל את הארסנל. אבל המשמעות הפוליטית של המשפט הזה ברורה: מדינה שמוותרת על הכלי המרכזי להרתעה ללא תחליף אמין, מסתכנת להישאר לבד מול מי שחותם על הסכמים רק כל עוד הם מועילים לו.

היום אוקראינה בונה את ביטחונה כבר לא סביב הירושה הגרעינית, אלא סביב הצבא, הרחפנים, ההגנה האווירית, הסיוע המערבי, הקואליציה האירופית והייצור הצבאי שלה.

וכאן עולה המסקנה המרכזית, החשובה גם לישראל: ביטחון אי אפשר לשכור מרצון טוב של אחרים.

בריתות חשובות. הסכמים נחוצים. תמיכת שותפים יכולה להיות מכרעת. אבל אף מדינה אינה רשאית לבנות את הישרדותה רק על הבטחה של בירה אחרת.

אוקראינה שילמה על הלקח הזה מחיר נורא.

ישראל מבינה את הלקח הזה בדרכה — דרך ה-7 באוקטובר, המלחמה עם חמאס, איום חיזבאללה, הגורם האיראני, התקפות הטילים והצורך המתמיד לשמור על הצבא, המודיעין, ההגנה האווירית והחברה במצב של מוכנות.

מה נשאר אחרי הסיפור הזה

ההיסטוריה של פירוק הנשק הגרעיני האוקראיני — זו לא רק סיפור על קרבצ’וק, קוצ’מה, ילצין, קלינטון, מאסנדרה ובודפשט. זה סיפור על איך מדינה צעירה יכלה להתמקח מעמדת כוח, אך האמינה מהר מדי שהעידן החדש יהיה הוגן יותר מהישן.

לא היה.

רוסיה לקחה את הארסנל האוקראיני, הפרה מאוחר יותר את ההסכמים, החלה במלחמה, כבשה שטחים והפכה את הסחיטה הגרעינית לכלי במדיניות החוץ.

אוקראינה, לעומת זאת, עברה בשלושה עשורים ממצב של מדינה עם הפוטנציאל הגרעיני השלישי בעולם למדינה שנאלצת לבקש מדי יום טילים להגנה אווירית, תחמושת, תעופה וערבויות כדי להגן על עריה.

המסקנה הכואבת ביותר נשמעת פשוט: אם מדינה מוותרת על כוח, היא חייבת לקבל כוח אחר בתמורה. לא ניסוחים יפים. לא מזכר ללא מנגנון. לא חיוך דיפלומטי בפסגה.

אלא מערכת הגנה אמיתית שאי אפשר להתעלם ממנה.

ישראל ונשק גרעיני: כוח שלא מדברים עליו בקול רם

לישראל בעניין זה יש סיפור ייחודי משלה. בניגוד לאוקראינה בתחילת שנות ה-90, ישראל מעולם לא בנתה את ביטחונה על אמונה יפה בהבטחות בינלאומיות. התרבות האסטרטגית שלה צמחה מתוך לוגיקה אחרת: מדינה קטנה, אזור עוין, זיכרון השואה, מלחמות 1948, 1956, 1967, 1973, איום מתמיד להשמדה והבנה שבמקרה חירום עזרת בעלי הברית עשויה להגיע מאוחר — או לא להגיע בהיקף הנדרש.

באופן רשמי, ישראל נוקטת במדיניות של עמימות גרעינית: היא לא מאשרת ולא מכחישה את קיומו של נשק גרעיני. הנוסחה הקלאסית נשמעת כך: ישראל “לא תהיה הראשונה שתכניס נשק גרעיני למזרח התיכון”. משפט זה משאיר מקום להרתעה, אך לא הופך את הנושא להפגנה פומבית של כוח.

זה מה שמבדיל את המודל הישראלי מהרבה אחרים. ישראל לא עורכת מצעדים גרעיניים, לא עושה מהנושא הזה כלי תעמולה יומיומי ולא בונה מדיניות על איומים רועשים. אבל העמימות עצמה פועלת כאות: האויב לא צריך להיות בטוח היכן עובר הקו האדום האחרון.

מדוע ישראל בחרה בשתיקה ולא בהצהרה

המדיניות הגרעינית של ישראל — זה לא רק עניין של נשק. זה עניין של הישרדות, דיפלומטיה ואיזון אזורי.

מצד אחד, הכרה פומבית יכולה הייתה להגביר את הלחץ על ישראל דרך האו”ם, הסוכנות הבינלאומית לאנרגיה אטומית וקמפיינים בינלאומיים למזרח תיכון ללא נשק גרעיני. ישראל לא חתמה על האמנה למניעת הפצת נשק גרעיני, ומעמדה שונה ממעמדן של מעצמות גרעיניות רשמיות כמו ארצות הברית, רוסיה, בריטניה, צרפת וסין.

מצד שני, הכחשה מוחלטת גם אינה נחוצה. להרתעה הישראלית חשוב לא השלט הרשמי על הדלת, אלא הבנת היריב: ניסיון להשמיד את מדינת ישראל עלול להוביל לתוצאות שלא ניתן לחזות מראש.

בזה טמון המשמעות של עמימות אסטרטגית. היא לא נועדה למופע פנימי. היא נועדה לאלה שבטהראן, דמשק, ביירות או בכל מקום אחר עשויים להחליט יום אחד שישראל אפשר להעמיד על סף קיום.

אוקראינה וישראל: שני לקחים שונים של אותה תקופה

אוקראינה לאחר 1991 קיבלה את הפוטנציאל הגרעיני השלישי בעולם, אך ויתרה עליו בתמורה להבטחות, פיצויים ומסמכים פוליטיים. ישראל, לעומת זאת, בנתה במשך עשורים את ביטחונה על העיקרון: קודם כל כוח עצמי, אחר כך הסכמים.

זה לא אומר שישראל לא זקוקה לבעלי ברית. היא זקוקה. הקשר הצבאי, הטכנולוגי והדיפלומטי עם ארצות הברית נותר אחד מהמרכיבים המרכזיים של הביטחון הישראלי.

אבל הניסיון הישראלי מראה: בעל ברית — זה מגבר כוח, לא תחליף לו.

לאחר ה-7 באוקטובר המחשבה הזו הפכה לעוד יותר נוקשה. ישראל ראתה שגם עם תמיכת ארצות הברית, גם עם קשרים בינלאומיים, גם עם משא ומתן והחלטות, ברגע של התקפה מגנים על המדינה צה”ל, המודיעין, ההגנה האווירית, גיוס החברה והיכולת לקבל החלטות מהירות.

אוקראינה בשנות ה-90 האמינה שוויתור על הארסנל הגרעיני יפתח לה דלת לעולם בטוח. ישראל מעולם לא חיה באשליה כזו.

בדיוק בגלל זה נושא פירוק הנשק האוקראיני כל כך חשוב לקהל הישראלי. הוא מראה שביטחון אי אפשר לבנות רק על מזכרים, רצון טוב של שותפים ותקווה שהתוקפן יתבייש להפר את החתימה.

התוקפן לא מתבייש.

הוא בודק לא את טקסט ההסכם, אלא את יכולת המדינה להגיב.