מלחמה כהקרבה: מדוע רוסיה שורפת את צבאה שלה – יגאל לוין

ב-16 ביוני 2026, האנליסט הצבאי הישראלי יגאל לוין כתב על המלחמה של רוסיה נגד אוקראינה כתופעה שקשה להסביר אותה בהיגיון צבאי רגיל. הטקסט שלו אינו רק תגובה רגשית להפסדים נוספים ואינו ביקורת רגילה על הקרמלין. במרכז מחשבתו שאלה אחרת: מדוע מדינה עם צבא עצום, מטה כללי, משאבים ושאיפות אימפריאליות משליכה את כוחותיה במשך שנים על גבולות אוקראיניים מבוצרים, ומשיגה תוצאות מינימליות במחיר השמדה עצומה של אנשים וטכנולוגיה.

לוין מכנה את המלחמה הזו כאחת המוזרות ביותר שהוא נאלץ ללמוד או לראות.

והמוזרות אינה בכך שרוסיה מנהלת מלחמה תוקפנית ופושעת נגד אוקראינה. זה כבר ברור.

המוזרות היא אחרת: רוסיה מנהלת אותה כך, כאילו היא עצמה הופכת את הצבא שלה לחומר מתכלה.

לפי נתוני המטה הכללי של הכוחות המזוינים של אוקראינה, שמביאה ‘אוקראינסקה פרבדה’, עד 16 ביוני 2026, ההפסדים הקרביים הכוללים של הכוחות הרוסיים מאז תחילת הפלישה המלאה הוערכו בכ-1,385,420 אנשי צוות. חשוב להבהיר: קטגוריה זו כוללת לא רק את ההרוגים, אלא את ההפסדים הכוללים – הרוגים, פצועים, נעדרים ומושבתים. לכן יש לראות את התזה של לוין על התקרבות אפשרית של ההרוגים דווקא לחצי מיליון כהערכה אנליטית ולא כנתון מאושר רשמית.

מדוע לוין רואה את המלחמה הזו כמוזרה

השאלה המרכזית שמעלה לוין נשמעת קשה: מדוע לאחר כישלון ההסתערות המהירה על קייב ההנהגה הרוסית לא שינתה את ההיגיון של המלחמה עצמה? באביב 2022 הקרמלין ניסה לקחת את אוקראינה בהסתערות פרשים – במהירות, בגסות, מתוך חישוב על קריסה פוליטית. חישוב זה נכשל.

לאחר תבוסה כזו, מערכת צבאית נורמלית הייתה צריכה לחפש פתרונות אחרים. אפשר היה לשנות כיוון, לשנות קצב, לעבוד דרך לוגיסטיקה, לחפש מוצא פוליטי, להגביר לחץ על נקודות חלשות, לשנות את הצבא למציאות חדשה. אבל רוסיה, לפי מחשבתו של לוין, עשתה אחרת: היא החלה שנה אחר שנה להשליך אנשים ישירות על העמדות האוקראיניות המוגנות ביותר.

מלחמות יכולות להיות עקובות מדם. הפסדים לפעמים הופכים לחלק מהאסטרטגיה, אם הצבא מקבל תוצאה מכרעת עבורם. אבל כאן, כפי שמדגיש לוין, המחיר והתוצאה אינם תואמים. רוסיה משלמת באנשים, בטכנולוגיה, בכלכלה, בעתיד האזורים שלה ובאיכות הצבא, אך אינה מקבלת ניצחון צבאי שיכול להסביר מחיר כזה.

לכן מופיעה בנוסח שלו נוסחה כבדה: זה נראה לא כמו מלחמה במובן הרגיל, אלא כמו הקרבה. לא הצבא משרת מטרה, אלא הצבא עצמו הופך למה ששורפים למען המשך התהליך.

מחיר ללא ניצחון

רוסיה בשנות המלחמה איבדה לא רק אנשים. היא איבדה כמות עצומה של טנקים, כלי רכב משוריינים, ארטילריה, כלי רכב, מערכות הגנה אווירית, תעופה, צי וטילים מונחים. ב-15 ביוני 2026, לפי נתוני המטה הכללי של אוקראינה, ההפסדים הרוסיים הוערכו ב-12,025 טנקים, 24,763 כלי רכב משוריינים, 44,082 מערכות ארטילריה ויותר מ-351 אלף מל”טים ברמה טקטית-אופרטיבית. נתונים אלה הם גם הערכה אוקראינית ודורשים קריאה זהירה, אך גם בצורה זו הם מראים את היקף ההתשה של מכונת המלחמה הרוסית.

לוין מסתכל על זה לא מנקודת מבט של רחמים על החיילים הרוסים. השאלה שלו הרבה יותר קרה ולכן חזקה יותר: למה הקרמלין צריך צבא אם הוא עצמו משמיד אותו במשך שנים? אם לרוסיה יש שאיפות, אם היא רוצה לאיים על אירופה, ללחוץ על אוקראינה, להתמקח עם ארה”ב ולהישאר מרכז אימפריאלי, היא צריכה צבא כשיר ללחימה. אבל המודל הנוכחי של המלחמה עושה את ההפך – הוא הופך את הצבא לזרם בשר להתקפות חזיתיות.

זה מה שהופך את האסטרטגיה הרוסית למוזרה. היא לא רק אכזרית. היא הרסנית עצמית.

גם אוקראינה טעתה, אבל שינתה גישה

לוין לא מאידיאליז את אוקראינה. הוא מודה בגלוי שבשנת 2023 הצבא האוקראיני גם תקף עמדות רוסיות מבוצרות היטב וקיבל ניסיון קשה. אבל ההבדל, לפי מחשבתו, הוא בתגובה לטעות.

אוקראינה, לאחר שנכוותה, החלה לחפש פתרונות צבאיים אחרים. היא פיתחה רובוטיזציה, מל”טים, צורות חדשות של תקיפות, מבצעי לוגיסטיקה, שינוי כיוונים ודרכי לחץ לא סטנדרטיות. מבצע חרקוב הפך לדוגמה של תמרון. שחרור חרסון – לדוגמה של לחץ על אספקה ובידוד קבוצה דרך תקיפות על גשרים. מאוחר יותר הצבא האוקראיני העביר את המלחמה יותר ויותר למישור הטכנולוגי.

ביוני 2026, The Guardian כתבה על תקיפות אוקראיניות מרוחקות על מטרות צבאיות ותעשייתיות רוסיות, כולל מפעל בצ’בוקסארי יותר מ-900 קילומטרים מקו החזית, וכן על פיתוח כוחות המערכות הלא מאוישות האוקראיניות. זה בדיוק סוג המלחמה שבו ההימור הוא לא רק על חיל רגלים בהתקפה חזיתית, אלא על לוגיסטיקה, טכנולוגיה, טווח ונקודות תורפה של האויב.

רוסיה, לפי גרסת לוין, שוב ושוב חוזרת לאותו מודל: ללחוץ במסה, לאבד אלפים, להתקדם לאט, ואז לחזור על זה בקטע הבא. הטקטיקה יכולה להשתנות, הטכנולוגיה יכולה להתעדכן, המל”טים יכולים להפוך לחשובים יותר, אבל ההיגיון הבסיסי נשאר אותו דבר – אנשים הולכים לטחנת הבשר.

אמנות מבצעית מול אינרציה

במובן הצבאי, מדובר לא רק על מי תוקף ומי מגן. מדובר ביכולת של הצבא לבחור מקום, זמן, כיוון ואופן פעולה. אמנות מבצעית – זה לא ‘ללכת קדימה בכל מחיר’. זה היכולת למצוא נקודת תורפה, ליצור יתרון, לשבור את הלוגיסטיקה של האויב, להכריח אותו להגיב, ולא להילחם ללא סוף בקיר מוכן.

לוין מדבר בדיוק על זה: בחזית בעלת פריסה עצומה, רוסיה שוב ושוב בוחרת את הכיוונים הקשים והמוגנים ביותר. זה לא נראה כמו חיפוש אחר ניצחון. זה נראה כמו מערכת שהתרגלה לבזבז אנשים, כי היא לא יודעת או לא רוצה לחשב את מחירם.

במובן זה, אוקראינה, למרות כל בעיותיה, הראתה יכולת ללמוד. רוסיה הראתה יכולת לסבול את ההרס העצמי שלה.

מדוע הצבא הרוסי מסכים עם זה

החלק החזק ביותר במחשבתו של לוין – השאלה אינה רק לקרמלין. כן, פוטין וההנהגה העליונה נושאים באחריות פוליטית למלחמה. כן, המטה הכללי מתכנן מבצעים. אבל המלחמה נמשכת לא חודש אחד ולא שנה אחת. בתוך המערכת הזו יש אלפי קצינים בכירים, עשרות אלפי מפקדים זוטרים ובינוניים, מנגנון ניהול עצום, אספקה, תקשורת, מודיעין ובקרה.

מדוע הם ממשיכים להשתתף באסטרטגיה שטוחנת את הצבא שלהם?

התשובה יכולה להיות רק מורכבת. הצבא הרוסי בנוי על פחד, אנכיות וצייתנות. הקורפוס הקציני אינו כוח פוליטי עצמאי. מפקדים זוטרים לעיתים קרובות אינם מקבלים החלטות, אלא מבצעים פקודות. התעמולה הופכת את המלחמה לריטואל דתי-אימפריאלי. דיכוי ועונשים ראוותניים הופכים כל התנגדות למסוכנת.

אבל גם בהתחשב בכך השאלה נשארת. הרי לא מדובר באהבת אדם. לוין מדבר על תועלתנות פשוטה: אם אתם צריכים צבא, אי אפשר להשמיד אותו ללא סוף על עמדות האויב. אם אתם צריכים כלכלה, אי אפשר להוציא ממנה אנשים ומשאבים במשך שנים. אם אתם צריכים טכנולוגיה, אי אפשר להשליך אותה להתקפות שבהן התוצאה אינה תואמת את ההפסדים.

פריגוז’ין כסימפטום, ולא כיוצא דופן

בטקסט של לוין מופיעה בנפרד דמותו של יבגני פריגוז’ין וצבא וגנר. הוא מכנה זאת כמעט כמקרה הבולט היחיד שבו חלק ממכונת המלחמה הרוסית ניסתה לצאת מהטחנה ולהתקומם נגד ההיגיון שבו אנשים נשלחים להשמדה.

איך זה נגמר, ידוע. המרד של פריגוז’ין נעצר, הוא עצמו נהרג מאוחר יותר, והמערכת קיבלה איתות: ויכוח עם האנכיות מסוכן יותר מהשתתפות במלחמה הרסנית עצמית. עבור המפקדים הרוסים זה לא הפך לשיעור באמנות צבאית, אלא לשיעור בפחד.

לכן האחרים ממשיכים לשתוק. יש שמאמינים. אחרים מפחדים. שלישיים מרוויחים. רביעיים מקווים לשרוד. חמישיים כבר לא רואים מוצא. אבל התוצאה אחת: הצבא הרוסי נשאר בתוך מלחמה שאוכלת אותו עצמו.

מדוע המילה ‘הקרבה’ כאן כל כך מדויקת

הנוסחה ‘הקרבה’ נשמעת חדה, אבל היא בדיוק מסבירה מדוע הטקסט של לוין כל כך נוגע. במלחמה רגילה הצבא הוא כלי. המדינה מציבה מטרה, מחשבת מחיר, מחפשת דרך לנצח או לצאת מהסכסוך עם רווח. במלחמה הרוסית נגד אוקראינה הצבא נראה יותר ויותר לא ככלי, אלא כדלק.

אנשים נשלחים לא לשם השגת תוצאה מכרעת, אלא לשם טחינתם. ההפסדים אינם עוצרים את המערכת, אלא הופכים לחלק מהקצב שלה. כל הסתערות חדשה כאילו מוכיחה לא את עוצמתה של רוסיה, אלא את נכונותה להשמיד את אוכלוסייתה שלה למען שמירת המיתוס על ההתקפה.

זה מה שהופך את המלחמה של הקרמלין לא רק לפושעת, אלא גם למוזרה היסטורית. רוסיה רוצה להיראות כמעצמה גדולה, אבל מתנהגת כמו מדינה שמשמידה את המשאב העיקרי שלה. היא רוצה להפחיד את העולם עם הצבא שלה, אבל היא עצמה הופכת את הצבא הזה לחומר מתכלה. היא מדברת על העתיד, אבל משלמת על המלחמה באנשים שיכלו להיות העתיד הזה.

לקהל הישראלי יש בזה שיעור חשוב נפרד. המלחמה בודקת לא רק את עוצמת הנשק, אלא גם את איכות המדינה. הצבא, החברה, הקצינים, האליטות, הכלכלה וההנהגה הפוליטית או יוצרים מערכת הישרדות, או הופכים למנגנון הרס עצמי. אוקראינה, משלמת מחיר נורא, מחפשת פתרונות חדשים כי היא מגנה על קיומה. רוסיה, שהחלה בתוקפנות, שוקעת יותר ויותר בהיגיון שבו המלחמה עצמה הופכת למטרה.

לכן השאלה של לוין נשארת המרכזית: אם רוסיה שורפת את הצבא שלה במשך שנים על ההגנה האוקראינית, זה כבר לא נראה כמו אסטרטגיה רציונלית לניצחון.

זה נראה כמו ריטואל של אימפריה שלא יודעת לעצור.