רוסיה עוזרת ל’פלסטין’ לשכתב את המורשת היהודית ביהודה ושומרון: מה עומד מאחורי המזכר הארכיאולוגי מ-9 ביולי 2026

מבנים ממשלתיים רוסיים מתחילים בתיעוד דיגיטלי של אתרים הקשורים להיסטוריה המקראית, תקופת בית שני וירושלים היהודית. עם זאת, במוסקבה וברמאללה מציגים אותם אך ורק כ’מורשת תרבותית פלסטינית’ ומשלבים אותם בפרויקט שאושר אישית על ידי פוטין, המוקדש ל’אפריקה ולעולם האסלאמי’.

במבט ראשון מדובר בשיתוף פעולה מדעי, יצירת מודלים תלת-ממדיים והצלת עתיקות. אך ההסכם הופיע בעיצומו של סכסוך חריף בין ישראל לרשות הפלסטינית על הזכות לנהל אתרים ארכיאולוגיים ביהודה ושומרון ולקבוע את ההיסטוריה שהם מספרים.

לכן יש לראות את המזכר לא רק כפרויקט ארכיאולוגי, אלא גם כחלק מהמאבק על ריבונות ארכיאולוגית.

רוסיה במאבק זה בחרה בעמדה שאינה נייטרלית. היא מספקת לרשות הפלסטינית מכוני מחקר מדעיים ממלכתיים, טכנולוגיות, סמכות ההרמיטאז’ ותשתית רוססוטרודניצ’סטבו, ועוזרת לקבע אתרים מההיסטוריה המקראית והיהודית במרחב הבינלאומי דווקא כ’מורשת פלסטינית’.

מה רוסיה והרשות הפלסטינית חתמו ב-9 ביולי

ב-9 ביולי 2026 נחתם מזכר בין ‘מרכז הארכיאולוגיה ההצלה של מכון ההיסטוריה של התרבות החומרית’ של האקדמיה הרוסית למדעים לבין ‘משרד התיירות והעתיקות’ של הרשות הפלסטינית.

את המסמך חתמו מנהלת המרכז הרוסי נטליה סולובייבה והשר הפלסטיני חאני אל-חייק.

בטקס השתתפו מנכ”ל ההרמיטאז’ הממלכתי מיכאיל פיוטרובסקי וסגן נציג רוסיה ברשות הפלסטינית ארתור אנטוניאן. המנחה היה ראש נציגות רוססוטרודניצ’סטבו טימופיי בוקוב.

ה’בית הרוסי בפלסטין’ עצמו הודיע כי הוא זה שתיאם את הכנת הפרויקט ומוכן להמשיך לסייע לשיתוף פעולה רוסי-פלסטיני בתחום ‘המורשת התרבותית’. זה חשוב: מדובר לא במשלחת פרטית של חוקרים, אלא בעבודת מנגנון המדינה הרוסי לנוכחות הומניטרית. האתר הרשמי של רוססוטרודניצ’סטבו מאשר כי נציגויותיו בחו”ל פועלות מאז 2021 תחת השם הלא רשמי ‘הבית הרוסי’, והנציגות בבית לחם היא חלק ממבנה זה.

פרויקט הנתמך על ידי פוטין

המזכר הפך לחלק מיוזמה רוסית רחבה יותר — ‘ארכיון דיגיטלי של אתרי אפריקה ומדינות העולם האסלאמי’.

הפרויקט מבוצע על ידי ההרמיטאז’ הממלכתי ומרכז הארכיאולוגיה ההצלה של IIMK RAN. מיכאיל פיוטרובסקי הציג אותו ב-25 במרץ 2026 בישיבת המועצה הרוסית לתרבות, ולאחר מכן פוטין הבטיח תמיכה פומבית.

דיווחים רוסיים מציינים כי התוכנית מתוכננת עד 2028. מתכננים לכלול בה לפחות 30 מודלים תלת-ממדיים מלאים של אתרים. ההרמיטאז’ יאסוף נתונים ביבליוגרפיים ויספק תמיכה מקצועית, והארכיאולוגים יבצעו צילום דיגיטלי, ייצרו מודלים גיאו-מרחביים וייצרו מערכות מידע למחקר, ניטור, שיקום ופרויקטים חינוכיים.

מאילו אתרים רוסיה מתכוונת להתחיל

בשלב הראשון מתכננים המומחים הרוסיים לבחור שלושה או ארבעה אתרים ארכיאולוגיים שהרשות הפלסטינית רואה בהם החשובים ביותר. עם זאת, הרשימה המלאה של האתרים טרם פורסמה.

בדיווחים הרוסיים נקראו רק שני אתרים ספציפיים:

בריכות שלמה — בריכות שלמה — ליד בית לחם;

תל א-סולטן — תל א-סולטאן, הידוע גם כתל יריחו — תל יריחו, — יריחו העתיקה.

ציסטראות רומיות, שרידי אמות מים, כנסיות נוצריות ומבנים אסלאמיים הוזכרו רק כדוגמאות למורשת הארכיאולוגית העשירה של האזור. אין אישור כי הם כבר נכללו בראש סדר העדיפויות של הפרויקט הרוסי-פלסטיני.

מנהלת מרכז הארכיאולוגיה ההצלה של IIMK RAN נטליה סולובייבה הקדישה תשומת לב מיוחדת לבריכות שלמה. היא הצהירה על רצונה לבצע תיעוד דיגיטלי שלהן, תוך הכרה בכך שמסביב לאתר התפתחה ‘סיטואציה מאוד מורכבת’.

הביטוי הזה יש לו משמעות לא רק מדעית אלא גם פוליטית.

בריכות שלמה — מערכת מים של ירושלים היהודית

בארכיאולוגיה הישראלית נקראות בריכות שלמה בריכות שלמה — בריכות שלמה.

מערכת המים הקשורה אליהן ידועה כאמת המים התחתונה לירושלים — אמת המים התחתונה לירושלים.

חומרים ארכיאולוגיים ישראליים מייחסים את יצירת אמת המים הזו לתקופת בית שני, ככל הנראה לתקופת החשמונאים או ההרודיאנית. המים הגיעו מאזור בריכות שלמה לירושלים, והנקודה הסופית של המערכת הייתה הר הבית — הר הבית.

זה אומר שמדובר לא רק במאגרי מים עתיקים ליד בית לחם המודרנית.

הבריכות והאמה הקשורה אליהן היו חלק מתשתית ירושלים היהודית ושירתו את העיר בתקופת קיומו של בית שני.

מאוחר יותר השתמשו במערכת, תיקנו ושיפצו אותה הרומאים, הביזנטים, השליטים המוסלמים, הממלוכים והעות’מאנים. עם זאת, השלבים המאוחרים יותר של השימוש אינם מבטלים את מקור השכבה העתיקה העיקרית שלה ואת הקשר הישיר להר הבית.

לכן הצגת בריכות שלמה אך ורק כ’מורשת תרבותית פלסטינית’ מסתירה חלק חשוב ביותר מההיסטוריה של האתר.

המעמד המנהלי המודרני של האתר אינו משנה את העובדה שמערכת המים העתיקה שלו נוצרה בתקופה היהודית עבור ירושלים היהודית.

תל א-סולטן — יריחו המקראית

האתר השני שנקרא במפורש הוא תל א-סולטן, תל א-סולטאן.

בישראל משתמשים גם בשם תל יריחו — תל יריחו, כלומר גבעת יריחו.

הארכיאולוגיה הישראלית מזהה אותו עם יריחו המקראית — יריחו המקראית.

עם זאת, תל א-סולטן הוא אתר רב-שכבתי. המבנים העתיקים ביותר שלו הופיעו כבר בתקופה הנאוליתית — אלפי שנים לפני היווצרות העם היהודי ולפני הכיבוש הערבי של האזור.

לכן יהיה לא נכון לטעון שכל המתחם הארכיאולוגי נבנה על ידי יהודים.

אבל גם לא נכון להציג את תל א-סולטן כאתר ממוצא ערבי או אסלאמי.

על הגבעה נמצאו שכבות רבות של יישוב — מתקופות פרהיסטוריות ועד תקופת הברונזה והברזל. יריחו עצמה תופסת מקום מרכזי בתנ”ך ובזיכרון ההיסטורי היהודי, בעיקר בסיפור על מעבר בני ישראל את הירדן וכיבוש העיר על ידי יהושע בן נון.

לכן, תל א-סולטן אינו אתר יהודי בלבד, אך הוא בלתי נפרד מההיסטוריה המקראית והישראלית העתיקה.

השכבות העתיקות ביותר שלו התקיימו הרבה לפני הופעת הזהות הערבית והאסלאמית באזור.

מדוע הבחירה באתרים אלה יש לה משמעות פוליטית

שני האתרים שנקראו בפרסומים הרוסיים-פלסטיניים מוצגים כחלק מ’מורשת תרבותית פלסטינית’, וכל הפרויקט נכלל בתוכנית תיעוד דיגיטלי של אתרי אפריקה ומדינות העולם האסלאמי.

אבל לא בריכות שלמה ולא תל א-סולטן נוצרו כאתרים אסלאמיים.

בריכות שלמה ואמת המים התחתונה קשורים לתקופת בית שני, תקופת החשמונאים או ההרודיאנית ואספקת המים להר הבית.

תל א-סולטן נוצר אלפי שנים לפני הופעת האסלאם והוא גם יריחו המקראית, שתופסת מקום חשוב ביותר בהיסטוריה של העם היהודי.

זו הסיבה שהדיגיטציה הרוסית של אתרים אלה לא יכולה להיחשב רק כעבודה טכנית.

בארכיון הנוצר ייכללו שמות רשמיים, תיאורים, תקופות היסטוריות, ביבליוגרפיה ונתונים על השתייכות תרבותית של האתרים.

אם בריכות שלמה יתוארו רק כ’אתר פלסטיני’, והקשר שלהן לבית שני ולהר הבית יהיה משני או ייעלם לחלוטין, הארכיון הדיגיטלי יהפוך לכלי לשינוי פוליטי של המורשת היהודית.

אותו דבר חל גם על יריחו העתיקה.

רוסיה למעשה עוזרת לרשות הפלסטינית לקבע במרחב הבינלאומי את ההשקפה שלה על אתרים שנוצרו בתקופה היהודית או שיש להם חשיבות יסודית להיסטוריה המקראית של ישראל.

מדוע מודל דיגיטלי אינו רק צילום

תיעוד תלת-ממדי של אתר יכול להיות כלי חשוב לשימור. הוא מאפשר להקליט במדויק את צורת המבנים, מיקומם, מידותיהם ומצבם הנוכחי.

עם זאת, הארכיון הדיגיטלי אינו מורכב רק מגיאומטריה.

למודל מצורפים:

• שם רשמי של האתר;
• המדינה והשטח שאליהם הוא משויך;
• תיאור מקורו;
• תקופה היסטורית;
• ביבליוגרפיה;
• מידע על היוצרים והמשתמשים באתר;
• פרשנות מוזיאלית וחינוכית;
• ציון המוסד המנהל את הנתונים.

כאן מסתיימת התיעוד הטכני הנייטרלי ומתחילה הפוליטיקה.

מי שיוצר את הארכיון הדיגיטלי מקבל את האפשרות לקבוע האם מערכת המים תתואר כמתקן מתקופת בית שני או פשוט כ’אתר פלסטיני’. האם ייאמר שהאמה סיפקה מים להר הבית, או שהקשר הזה ייעלם מאחורי ניסוח כללי על מורשת ‘העולם האסלאמי’.

לכן מדובר לא רק על מי שולט פיזית באבנים העתיקות.

מדובר על מי שיכתוב את הביוגרפיה הדיגיטלית הרשמית של האתר.

בריכות שלמה: מערכת מים של ירושלים היהודית

בריכות שלמה נמצאות דרומית לבית לחם, בשטח שהועבר לניהול הרשות הפלסטינית במסגרת הסכמי אוסלו.

שמן המסורתי אינו מוכיח קשר ישיר עם המלך שלמה. עם זאת, מערכת המים העתיקה יש לה קשר ברור להיסטוריה היהודית ולירושלים של תקופת בית שני.

רשות העתיקות הישראלית מציינת כי אמת המים התחתונה הלכה מבריכות שלמה כ-21 קילומטרים להר הבית. היא נבנתה בתקופת בית שני, ככל הנראה בתקופת מלכי החשמונאים.

האמה הובילה מים לירושלים ולהר הבית, וסיפקה את העיר והמתחם המקדשי בתקופת המדינה היהודית. המערכת המשיכה לשמש ולהיבנות מחדש בתקופות הרומית, הביזנטית, האסלאמית והעות’מאנית המאוחרות יותר, אך התיקונים המאוחרים אינם משנים את מקור השכבה ההיסטורית הבסיסית שלה.

זהו רגע עקרוני.

מערכת המים המחברת את בריכות שלמה להר הבית לא נוצרה על ידי ערבים או הרשות הפלסטינית המודרנית. הבסיס שלה מתייחס לתקופה היהודית של בית שני, וכנראה למדינת החשמונאים.

השליטה המנהלית המודרנית על המקום אינה יכולה לשנות את מקורו ההיסטורי של המתקן.

ניתן להכיר בדפים הרומיים, הנוצריים, האסלאמיים והעות’מאניים של ההיסטוריה שלו. אבל אי אפשר למחוק את העובדה שהאמה העתיקה הייתה חלק מתשתית ירושלים היהודית.

מדוע סביב הבריכות כבר התעורר סכסוך

ההסכם הרוסי לא הופיע בוואקום היסטורי.

בסוף מאי 2026 ביקרו בבריכות שלמה שר האוצר של ישראל בצלאל סמוטריץ’, חברי כנסת ונציגי מפלגת ‘הציונות הדתית’. המשתתפים הישראלים בטיול כינו את האתר כאתר מתקופת החשמונאים ובית שני וטענו כי העברתו לניהול פלסטיני הייתה טעות של הסכמי אוסלו.

לפי דיווחים בעיתונות הפלסטינית והטורקית, סמוטריץ’ הצהיר כי שמירת השליטה של הרשות הפלסטינית על האתר אינה מקובלת וכי ישראל צריכה לשנות את המצב הקיים.

התגובה הפלסטינית הייתה מיידית.

פעילים מקומיים ומבנים רשמיים החלו לקרוא לתושבים להיות נוכחים באופן קבוע ליד הבריכות כדי למנוע את העברתם המיועדת לישראל. בפרסומים הפלסטיניים כינו את האתר כחלק מ’זהות ערבית ואסלאמית’, ואת הפעולות הישראליות כניסיון ל’יהוד’ האתר.

בסוף יוני הסכסוך עבר מהצהרות לעימות פיזי. סוכנות הידיעות הממלכתית WAFA דיווחה כי ב-26 ביוני השתמשו חיילים ישראלים בבריכות ברימוני הלם וגז מדמיע נגד הפלסטינים שהיו שם. לפי הסוכנות עצמה, לא היו נפגעים.

כבר בתחילת יולי חאני אל-חייק ביקר שוב באתר והכריז כי הרשות הפלסטינית תגביר את הפעולות המקומיות והבינלאומיות להגנתו. המשרד הפלסטיני כינה את בריכות שלמה כחלק בלתי נפרד מזהות הלאומית של העם הפלסטיני.

ו-ב-9 ביולי, כמה שבועות לאחר ההסלמה, אותו שר חתם על מזכר עם המרכז הארכיאולוגי הממלכתי הרוסי.

צירוף הקשר כזה אי אפשר להתעלם ממנו.

רוסיה מציעה לדגום לא אתר מקרי, אלא אתר שסביבו מתנהל כעת מאבק על שליטה מנהלית, השתייכות היסטורית ופרשנות לאומית.

תל-אס-סולטן: עתיק לערבים, אך לא יהודי בלבד

האתר השני שנקרא הוא תל-אס-סולטן — יריחו העתיקה.

כאן יש לשמור על דיוק היסטורי.

המבנים העיקריים שבזכותם תל-אס-סולטן נכלל ברשימת המורשת העולמית של אונסק”ו שייכים לתקופה הנאוליתית. כבר באלף ה-9–8 לפני הספירה היה במקום יישוב קבוע גדול עם חומה, חפיר ומגדל מונומנטלי.

זה אומר שהשכבות העתיקות ביותר של תל-אס-סולטן הופיעו הרבה לפני היווצרות העם היהודי — ואלפי שנים לפני הכיבוש הערבי של האזור.

לכן יהיה שגוי לטעון שכל תל-אס-סולטן נבנה על ידי יהודים.

אבל גם שגוי להפוך אותו לאתר ממוצא ערבי.

יריחו תופסת מקום יוצא דופן בתנ”ך ובזיכרון ההיסטורי היהודי. הגבעה הארכיאולוגית מכילה לא רק שכבות נאוליתיות וברונזה, אלא גם שרידים מתקופת הברזל. בדו”ח על המחקרים בשנים 2019–2023 מתוארים מבנים המתייחסים בערך לשנים 1136–960 ו-732–535 לפני הספירה — תקופות החופפות להיסטוריה של ישראל ויהודה העתיקה.

בשנת 2023 אונסק”ו הכניסה את האתר לרשימת המורשת העולמית כאתר הנמצא ב’מדינת פלסטין’. עם זאת, הארגון עצמו הבהיר כי ההחלטה מתמקדת בגבעה הפרהיסטורית, והמורשת היהודית והנוצרית המאוחרת יותר ממוקמת בהקשר ההיסטורי הרחב יותר של יריחו ואינה הנושא העיקרי של המועמדות הספציפית הזו. ישראל כינתה את ההחלטה פוליטית.

לכן, הניסוח המדויק צריך להיות כך:

תל-אס-סולטן אינו אתר יהודי בלבד, אך הוא בהחלט אינו אתר ממוצא ערבי. השכבות העיקריות שלו עתיקות בהרבה מהנוכחות הערבית, ויריחו העתיקה בלתי נפרדת מההיסטוריה המקראית והיהודית.

כאשר אתר כזה נכלל בארכיון הרוסי של ‘אתרי העולם האסלאמי’, עולה השאלה המתבקשת: מה הקשר של יריחו הפרהיסטורית ושכבותיה הישראליות העתיקות למוצא העולם האסלאמי?

סבסטיה: סכסוך על בירת ממלכת ישראל העתיקה

בריכות שלמה ויריחו הם רק חלק מסכסוך ארכיאולוגי רחב יותר.

מרכז נוסף שלו הפך לסבסטיה — שומרון העתיקה, הממוקמת ליד שכם.

בשטח המתחם נמצאים שרידי בירת ממלכת ישראל הצפונית מהמאה התשיעית לפני הספירה, וכן מבנים רומיים, ביזנטיים, צלבניים ועות’מאניים.

הצד הישראלי רואה בשימור ופיתוח סבסטיה כהגנה על אחד המקומות המרכזיים בהיסטוריה המקראית והעתיקה של ישראל. הממשל הפלסטיני טוען כי תחת מסווה הארכיאולוגיה מנסה ישראל להפריד את האתר מהעיר הפלסטינית המודרנית ולקבל שליטה על הקרקע, הדרכים, מקורות המים וההכנסות מתיירות.

בסוף שנת 2025 הודיעה ישראל על תוכנית להפקעת כ1,800 דונם — כ-445 אקרים ליד המתחם לפיתוחו. הרשויות המקומיות הפלסטיניות הצהירו כי הפרויקט משפיע על כ-5,000 עצי זית.

כאן עולה שוב אותה שאלה: מי יספר למבקרים את סיפור השומרון?

האם זו תהיה בירת ממלכת ישראל העתיקה, שסביבה הופיעו מאוחר יותר מבנים רומיים וביזנטיים? או שכל המתחם יוצג בראש ובראשונה כ’מורשת לאומית פלסטינית’, והתקופה הישראלית העתיקה תהפוך לאחד מהנקודות הפחות בולטות?

ישראל ניסתה ליצור גוף משלה להגנת המורשת

ב-12 במאי 2026 אישרה הכנסת בקריאה ראשונה הצעת חוק להקמת רשות מורשת יהודה ושומרון.

ההצעה כללה אחריות ישירה של מדינת ישראל על עתיקות, ארכיאולוגיה ואתרי מורשת באזור. המבנה החדש היה אמור לעסוק בחפירות, שימור, שיקום, ניהול אתרים, מחקר, חינוך וקשרים מדעיים בינלאומיים. הפרויקט כלל גם סמכויות הקשורות לרכישה והפקעת קרקעות להגנת אתרים.

הממשל הפלסטיני ראה בחוק ניסיון להרחיב את השלטון האזרחי הישראלי על שטחים הנמצאים תחת ניהול פלסטיני.

השר חאני אל-חייק — אותו אדם שחתם לאחר מכן על הסכם עם רוסיה — טען כי השליטה על העתיקות תשמש להרחבת הנוכחות וההתנחלויות הישראליות.

במקביל, גם האקדמיה הישראלית למדעים טבעיים והומניסטיים התנגדה למנגנון המוצע. מדענים הזהירו כי ניהול אזרחי נפרד עשוי להיתפס בעולם כהסיפוח ולפגוע בקשרים הבינלאומיים של המדע הישראלי.

אך בפנייתה הדגישה האקדמיה דבר חשוב: המורשת היהודית היא ערך מרכזי במחקר הארכיאולוגי בכל שטח ארץ ישראל ויש לחקור ולהציג אותה לציבור באופן פעיל. המחלוקת בין המדענים לא נגעה לחשיבות ההיסטוריה היהודית, אלא למנגנון המשפטי המוצע להגנתה.

ב-2 ביוני 2026 הופסקה זמנית קידום החוק לאחר התערבות בנימין נתניהו. ובזמן שישראל התווכחה בתוך המדינה על המנגנון הנכון להגנת הארכיאולוגיה שלה, הממשל הפלסטיני החל לחזק שותפויות בינלאומיות באותו תחום.

חמש שבועות לאחר מכן היא קיבלה הסכם עם המרכז הארכיאולוגי הממלכתי הרוסי.

רוסיה נכנסה למחלוקת לא כמתווך נייטרלי

רוסיה יכלה להציע פרויקט מדעי תלת-צדדי.

היא יכלה להזמין מומחים מרשות העתיקות הישראלית, ארכיאולוגים רוסים ופלסטינים, ליצור ועדה בינלאומית ולציין בנפרד כי התיאור הדיגיטלי צריך לשקף את כל התקופות ההיסטוריות — פרהיסטורית, כנענית, ישראלית עתיקה, יהודית, הלניסטית, רומית, ביזנטית, אסלאמית ועות’מאנית.

אין שום דבר כזה בהודעות שפורסמו.

השותף של רוסיה היה אך ורק משרד התיירות והעתיקות של הממשל הפלסטיני.

הצד הפלסטיני בוחר את האתרים לעבודות הראשונות.

הפרויקט הרוסי מכנה אותם ‘אתרי פלסטין’ ובמקביל כולל אותם בארכיון אפריקה והעולם האסלאמי.

ה’בית הרוסי’ מספק תיאום ארגוני.

ההרמיטאז’ אוסף חומרים ביבליוגרפיים.

המבנה האקדמי הרוסי יוצר מודלים דיגיטליים.

במקביל, בהודעות הרוסיות על בריכות שלמה לא מודגש כי האקוודוקט הקשור אליהן נבנה בתקופת בית שני והוביל ישירות להר הבית. בתיאור יריחו העתיקה גם לא מודגש מקומו בהיסטוריה היהודית והמקראית.

לפי הערכת נאנווסטי — חדשות ישראל, זה אומר שמוסקבה כבר קיבלה את המסגרת הפלסטינית העיקרית: השליטה המנהלית המודרנית של הממשל הפלסטיני משמשת כבסיס להצגת המורשת בת אלפי השנים כ’מורשת לאומית פלסטינית’.

זו הסיבה שהפרויקט לא יכול להיחשב כנייטרלי לחלוטין.

רוסיה לא רק עוזרת לשמר את החומות העתיקות. היא עוזרת לצד אחד של הסכסוך ליצור סיפור דיגיטלי רשמי עליהם.

ארכיאולוגיה ככלי להכרה מדינית

עבור הממשל הפלסטיני, הארכיון הדיגיטלי יש משמעות החורגת הרבה מעבר למדע.

חומרים כאלה יכולים לשמש:

• במוזיאונים ומרכזי תיירות;
• בתוכניות לימודים בבתי ספר ואוניברסיטאות;
• בתערוכות בינלאומיות;
• בהצגות דיפלומטיות;
• בבקשות ודוחות לאונסק”ו;
• בפרסומים מדעיים;
• להוכחת היכולת לנהל אתרי מורשת באופן עצמאי;
• להטמעת המינוח המדיני הפלסטיני המודרני.

הופעת שותף מדיני רוסי מגבירה את המשקל הפוליטי של פרשנות כזו.

כעת זו לא תהיה רק ​​בסיס נתונים פלסטינית. זה יכול להפוך לארכיון רוסי-פלסטיני משותף, הנתמך על ידי האקדמיה הרוסית למדעים, ההרמיטאז’, רוססוטרודניצ’סטבו והשלטון הרוסי.

בעתיד, חוקרים, עיתונאים, מוזיאונים וארגונים בינלאומיים יוכלו להסתמך על חומרים אלה.

אם בבסיס הנתונים יוגדר אובייקט מלכתחילה כ’מורשת פלסטינית של העולם האסלאמי’, יהיה קשה יותר לתקן ייצוג כזה מאוחר יותר.

האם יש צורך לשלול תקופות מאוחרות יותר?

לא.

ההיסטוריה של יהודה, שומרון, ירושלים, בית לחם ויריחו היא רב-שכבתית.

בשטחים אלה התקיימו ערים כנעניות, ממלכות ישראליות עתיקות, יהודה, מדינות הלניסטיות, האימפריה הרומית והביזנטית, ח’ליפות אסלאמיות, מדינות צלבניות, הסולטנות הממלוכית והאימפריה העות’מאנית.

כל התקופות הללו ראויות למחקר.

אך כבוד לשכבות המאוחרות אינו דורש ויתור על המקור ההיסטורי של המבנים המוקדמים יותר.

אם האקוודוקט נבנה על ידי מלכי החשמונאים עבור ירושלים היהודית והר הבית, הוא נשאר חלק מהמורשת היהודית, גם אם לאחר אלף שנה שיפצו אותו שלטונות אחרים.

אם שומרון הייתה בירת ממלכת ישראל העתיקה, אי אפשר לשנות זאת על ידי גבול מודרני או מותג תיירותי חדש.

אם תל א-סולטן התקיים אלפי שנים לפני הכיבוש הערבי, אי אפשר להציגו ביושר כאובייקט ממוצא ערבי.

הממשל המודרני של השטח וההשתייכות ההיסטורית של האתר אינם אותו דבר.

מה על ממשלת ישראל לעשות

ממשלת ישראל לא צריכה להסתפק בצפייה בפרויקט הרוסי-פלסטיני.

ראשית, משרד החוץ צריך לבקש מרוסיה את הטקסט המלא של המזכר, רשימת האתרים, סדרי המימון, כללי הגישה למידע ותנאי השימוש במודלים התלת-ממדיים שנוצרו.

רשות העתיקות הישראלית צריכה לדרוש הבהרות על המתודולוגיה המדעית של הפרויקט: מי יכין את התיאורים, איזו תקופתיות מתכננים להשתמש, האם החומרים ישקפו את תקופת החשמונאים, בית שני, ממלכת ישראל העתיקה והקשר של האתרים להר הבית.

יש לברר למי יהיו שייכים הנתונים הדיגיטליים המקוריים והאם הממשל הפלסטיני יוכל לשנות בעצמו את התיאורים והשמות של האתרים.

ישראל צריכה להציע השתתפות של מומחים משלה או יצירת מועצה בינלאומית עצמאית שתבטיח ייצוג של כל התקופות ההיסטוריות ללא מחיקה פוליטית של השכבה היהודית.

במקביל, על ישראל להאיץ את התיעוד הדיגיטלי של אתרי יהודה ושומרון ולפרסם חומרים איכותיים בעברית, אנגלית, רוסית וערבית.

יש להקדיש תשומת לב מיוחדת לבריכות שלמה, האקוודוקט התחתון, סבסטיה, יריחו העתיקה ואתרים אחרים שסביבם כבר מתנהל מאבק בינלאומי על הפרשנות.

לישראל אין זכות לשתוק

המזכר מ-9 ביולי הוא אזהרה.

בזמן שבישראל מתווכחים על חוקים, סמכויות משרדים ותגובה בינלאומית, הממשל הפלסטיני פועל בעקביות. הוא מושך שותפים זרים, יוצר ארכיונים דיגיטליים, מטמיע את המינוח שלו ומעצב את הדימוי הבינלאומי של הארכיאולוגיה של יהודה ושומרון כ’מורשת לאומית פלסטינית’ בלבד.

רוסיה סיפקה לו לשם כך מוסדות מדיניים וסמכות מדעית.

ובמיוחד מדאיג שהמערכת שנבנתה בתקופת בית שני לאספקת מים להר הבית, ויריחו העתיקה, שהתקיימה אלפי שנים לפני הופעת האסלאם, מתוכננים להיכלל בארכיון הרוסי של אפריקה והעולם האסלאמי.

נאנווסטי — חדשות ישראל סבורה כי ממשלת ישראל צריכה לשים לב לפרויקט זה ולהגיב רשמית.

יש לדרוש שקיפות, השתתפות של מומחים ישראלים והכרה מלאה בתקופות ההיסטוריות היהודיות בארכיון הדיגיטלי הנוצר.

העניין אינו ברצון למחוק את ההיסטוריה הרומית, הנוצרית, האסלאמית או העות’מאנית של המקומות הללו.

העניין הוא באי-קבילות מחיקת ההיסטוריה שלנו.

בריכות שלמה והאקוודוקט להר הבית — הם חלק מהמורשת של ירושלים היהודית.

שומרון — בירת ממלכת ישראל העתיקה.

יריחו — אחד מהערים המרכזיות בזיכרון המקראי של העם היהודי, גם אם השכבות העתיקות ביותר שלו קדומות לכל הזהויות הלאומיות המודרניות.

זו המורשת שלנו — לא משום שלעמים אחרים אין קשר לאדמה זו, אלא משום שהמבנים החשובים ביותר והשכבות ההיסטוריות של האתרים הללו נוצרו בתקופות המקראיות, הישראליות העתיקות והיהודיות.

הסכמים מודרניים לא יכולים לשנות את מקורם.

אך שתיקת ישראל יכולה לאפשר לאחרים לשכתב את האופן שבו מקור זה יוצג לעולם.