בונקרים תת-קרקעיים במקום שכונות מגורים: האם הניסיון של ישראל יכול היה להציל את וישנבויה

המתקפה הרוסית על וישניובו במחוז קייב לא הייתה רק פשע נוסף נגד אוקראינה, אלא גם סיבה לשאלות קשות ביותר למנהלי מפעלי ההגנה.

מדוע מחסן תחמושת גדול היה ממוקם ליד בתי מגורים?

מי אישר את הפעלתו בעיר מאוכלסת בצפיפות?

והאם ניתן היה למנוע את מספר הקורבנות וההרס הרב אם אוקראינה הייתה משתמשת בעקרונות אחסון התחמושת המיושמים בישראל?

לאחר הטרגדיה, הרשויות האוקראיניות הודו: האובייקט שנפגע היה שייך לאחד ממפעלי ‘אוקרובורונפרום’, ומיקומו היה בניגוד לדרישות הבטיחות שהיו בתוקף.

מה קרה בוישניובו

בלילה של 6 ביולי 2026 טרוריסטים רוסים ביצעו מתקפה משולבת מסיבית על אוקראינה.

לפי הנתונים של הצד האוקראיני, רוסיה השתמשה ב-419 אמצעי תקיפה אוויריים, כולל טילים מסוגים שונים ומל”טים תקיפה. כוחות ההגנה דיווחו על השמדת או דיכוי רוב המטרות, אך פגיעות ונפילות שברים תועדו בעשרות אובייקטים.

אחת התוצאות הכבדות ביותר של המתקפה הייתה הפגיעה בוישניובו – עיר הממוקמת פחות מעשרה קילומטרים מקייב.

לאחר הפגיעה החל שריפה חזקה, מלווה בפיצוצים משניים ממושכים. פיצוצי התחמושת נמשכו שעות, וגלי ההדף פגעו בבתים במרחק ניכר מהמרכז.

נכון ל-8 ביולי דווח על תשעה הרוגים ו-18 פצועים ישירות בוישניובו. בדיקה ראשונית הראתה כי נפגעו 253 בתים פרטיים ו-27 מבנים רב-קומתיים. בבניינים רבי הקומות נופצו יותר מ-1600 חלונות, נפגעו מפעלים ומבנים מסחריים.

כ-500 תושבים נאלצו להתפנות בשל הסיכון לפיצוצים נוספים והאיום של פיזור תחמושת.

הדיווחים הראשונים לא חשפו את ייעוד האובייקט שנפגע. אך לאחר מספר ימים אישר נשיא אוקראינה וולודימיר זלנסקי כי בוישניובו התפוצץ מחסן תחמושת שהיה שייך לאחד ממפעלי מערכת ‘אוקרובורונפרום’.

נציג המטה הכללי של הכוחות המזוינים של אוקראינה, דמיטרי ליחובי, הדגיש במיוחד כי האובייקט לא היה כפוף לכוחות המזוינים של אוקראינה ולא היה בתחום ניהולם.

זה אומר שלא מדובר בארסנל צבאי רגיל, אלא במחסן של מפעל הגנה ממשלתי.

זלנסקי הבטיח תיקים פליליים ופיטורים

לאחר אישור המידע על המחסן, הצהיר וולודימיר זלנסקי כי נפתח הליך פלילי בעקבות האירוע.

לדברי הנשיא, האשמים צריכים לשאת באחריות, ובמערכת ‘אוקרובורונפרום’ יהיו פיטורים.

מאוחר יותר הודיעה ההנהגה האוקראינית כי החקירה כבר זיהתה את בעלי התפקידים הספציפיים שקיבלו החלטות על מיקום והפעלת המחסן.

כפי שטען זלנסקי, מנהלי שני מפעלים ממשלתיים פעלו בניגוד לחוק, להחלטות המטה העליון ולהוראות התפקיד שלהם.

כך שהבעיה לא הייתה בהיעדר מוחלט של כללים.

היו מגבלות, היו גם אתרים בטוחים לאחסון תחמושת, אך הדרישות לא מולאו.

החקירה צריכה לקבוע מדוע המחסן המשיך לפעול ליד שכונות מגורים, מי אישר את מיקומו ומדוע המבנים המפקחים לא עצרו את הפעלת האובייקט המסוכן.

שאלה חשובה במיוחד היא עד כמה היה ידוע אופיו של המחסן.

מיקום כמות גדולה של תחמושת דורש יותר מאישור אחד. בהחלטות כאלה משתתפים מנהלי המפעל, מומחי בטיחות, שירותי כיבוי אש, רשויות מקומיות ומבנים מפקחים אחרים.

לכן, יהיה קשה לצמצם את מה שקרה לטעות של מנהל אחד.

מה סיפר קצין צה”ל על הניסיון הישראלי

בראיון לעיתון האוקראיני ‘קוממרסנט’, קצין מילואים של צה”ל ופרשן צבאי גריגורי תמר כינה את אחסון כמות גדולה של תחמושת באזור מגורים כהזנחה פלילית.

המומחה הציע כי על שירותי הביטחון האוקראיניים לבדוק לא רק את גרסת הפרת הכללים, אלא גם כוונה אפשרית או חבלה.

לדבריו, בישראל מנסים למקם את המאגרים האסטרטגיים הרחק מאזורי מגורים צפופים. לשם כך משתמשים באזורים מדבריים ודלילי אוכלוסין, כולל אזורי הנגב.

תחמושת מחולקת בין אובייקטים וסקטורים נפרדים. המחסנים יכולים להיות מוגנים במבנים מבטון מזוין, סוללות עפר ומבנים שקועים.

עם זאת, העיקרון המרכזי הוא לא רק להסתיר את הפגזים מתחת לאדמה.

מטרת המערכת היא למנוע שפגיעה של טיל אחד תגרום לפיצוץ שרשרת של כל הארסנל.

נאנובסטי — חדשות ישראל מציינת כי כמעט אין מידע פתוח על המיקום והמבנה המדויק של מחסני הצבא הישראלי. לכן, לטעון שישראל מאחסנת את כל התחמושת בערים תת-קרקעיות ענקיות יהיה לא נכון.

בפועל, נעשה שימוש בגישה מורכבת:

• הרחקת ארסנלים גדולים מבנייה למגורים;
• פיזור המאגרים בין מספר אובייקטים;
• חלוקת התחמושת למנות נפרדות;
• בניית מבנים מוגנים וחלקית שקועים;
• שימוש בסוללות עפר ומרווחים נגד אש;
• הגבלת הגישה לשטח;
• כיסוי אובייקטים אסטרטגיים באמצעי הגנה אווירית;
• יצירת אזורי בטיחות סביב הארסנלים.

גם אם מחסן אחד ייפגע, הפיצוץ לא אמור להשמיד אוטומטית את המבנים הסמוכים והאובייקטים הממוקמים לידם.

מדוע אי אפשר פשוט לבנות מחסן תת-קרקעי ענק אחד

מיקום תת-קרקעי כשלעצמו אינו מבטיח בטיחות.

בונקר שתוכנן בצורה לא נכונה יכול להגביר את גל ההדף, להקשות על כיבוי השריפה ולהפוך למלכודת לאנשים שבתוכו.

לאחסון תחמושת נדרשים פתרונות הנדסיים מיוחדים: סקטורים נפרדים, אוורור, יציאות חירום, מערכות גילוי מוקדם של שריפה ומבנים המסוגלים לכוון את אנרגיית הפיצוץ האפשרי לכיוון בטוח.

זו הסיבה שהמרכיב החשוב ביותר בגישה הישראלית הוא לא עומק הבונקר, אלא פיזור.

לאחסן אלפי טונות של תחמושת במקום אחד מסוכן גם כאשר האובייקט נמצא מתחת לאדמה. בפגיעה מוצלחת, האויב יכול להשמיד חלק ניכר מהמאגרים ולגרום לפיצוץ קטסטרופלי.

הרבה יותר בטוח ליצור רשת של מחסנים קטנים מוגנים, הממוקמים במרחק ניכר זה מזה ומהיישובים.

גם ישראל התמודדה עם אובייקטים מסוכנים ליד ערים

אי אפשר לאידיאליזציה של הניסיון הישראלי.

הדוגמה הגדולה ביותר לתשתית פוטנציאלית מסוכנת ליד בנייה למגורים היא מתחם הזיקוק בזן במפרץ חיפה.

המפעל נבנה לפני עשרות שנים, ולאחר מכן צמחה סביבו אגלומציה עירונית גדולה.

ביוני 2025 טיל איראני פגע קשות בתשתית האנרגיה של המתחם. שלושה עובדים נהרגו, ומפעלי הזיקוק נאלצו להפסיק זמנית את פעילותם בשל נזק לתחנת הכוח שסיפקה קיטור וחשמל.

במרץ 2026 שוב הותקף אזור בזן בטילים. באחד המקרים נפגעו מיכל דלק ומבנה תעשייתי, אך הכבאים השתלטו על האירוע, ולא נוצרה סכנת דליפה של חומרים מסוכנים.

לאחר ההתקפות, הדיון על העברת הייצור המסוכן ממפרץ חיפה קיבל דחיפה חדשה.

משרד האנרגיה של ישראל הציע לשקול את העברת תשתית הזיקוק לאזור מישור רותם בנגב. לפי הערכות ראשוניות, יצירת מתחם חדש עשויה לעלות יותר מ-18 מיליארד שקלים ולארוך לפחות שבע שנים.

דוגמה זו מראה שגם ישראל, שחיה עשרות שנים תחת איום טילים, לא פתרה את כל הבעיות.

אבל לאחר זיהוי הסכנה, המדינה דנה בהעברת תשתית אסטרטגית מהערים, ולא בשימורה במרכז אגלומציה עירונית.

האם עקרונות ישראליים יכלו לעזור לוישניובו

המתקפה הרוסית על המחסן יכלה להתרחש ללא קשר אם האובייקט היה בוישניובו או באזור מרוחק.

אבל התוצאות היו שונות לחלוטין.

אם התחמושת הייתה מאוחסנת מחוץ לבנייה למגורים צפופה, מספר ההרוגים והפצועים היה ככל הנראה קטן בהרבה. לא היה צורך לפנות מאות תושבים, וכמעט 300 בתים לא היו נהרסים או נפגעים.

היקף האסון גם היה יכול להיות מופחת:

• חלוקת התחמושת למנות קטנות;
• שימוש במספר אתרים מרוחקים;
• מיקום המאגרים במחסנים נפרדים ומוגנים;
• בניית תקרות בטון מחוזקות;
• קיום מרווחים נגד אש;
• מערכות גילוי אש אוטומטיות;
• היעדר בתי מגורים באזור החישוב של פגיעה אפשרית;
• מסלולי פינוי מוכנים מראש.

כמובן, בניית רשת מחסנים מוגנים דורשת משאבים רבים, מהנדסים מיומנים וזמן.

אבל יש להשוות את עלות הפרויקטים הללו לא רק למחיר התחמושת שאבדה. יש לקחת בחשבון את מותם של אנשים, הרס בתים, פיצויים לנפגעים ואובדן אובייקט הגנה שלם לאחר פגיעה אחת.

הלקח המרכזי מהטרגדיה

האחריות למתקפה על וישניובו מוטלת על רוסיה, שתוקפת במכוון ערים אוקראיניות, מפעלי הגנה ותשתיות קריטיות.

אבל התוקפנות הרוסית לא משחררת את בעלי התפקידים האוקראינים מאחריות להחלטות שמגדילות את מספר הקורבנות האפשריים.

המלחמה נמשכת כבר שנים רבות. רוסיה משפרת כל הזמן את המודיעין שלה, משתמשת בנתוני לוויין, סוכנים, מל”טים וטילים ארוכי טווח. לסמוך על כך שמחסן תחמושת גדול ליד קייב יישאר בלתי נראה היה בלתי אפשרי.

הניסיון הישראלי מראה: הגנה אווירית בלבד אינה מספיקה.

שום מערכת הגנה אווירית אינה מבטיחה יירוט של כל טיל. לכן, הבטיחות נבנית במספר רמות – גילוי האיום, יירוט, פיזור המאגרים, הגנה הנדסית והסרת אובייקטים מסוכנים מהאוכלוסייה האזרחית.

נאנובסטי — חדשות ישראל סבורה כי חקירת הטרגדיה בוישניובו צריכה להסתיים לא רק בתיקים פליליים ופיטורים.

אוקראינה זקוקה לביקורת מלאה על מחסני התחמושת ומפעלי התעשייה הביטחונית הממוקמים ליד ערים. אובייקטים מסוכנים במיוחד צריכים להיות מועברים או מחולקים לאתרים קטנים ומוגנים.

בונקר תת-קרקעי לא יכול לעצור טיל רוסי.

אבל מערכת אחסון שנבנתה כראוי יכולה להבטיח שפגיעה אחת לא תשמיד שכונה שלמה יחד עם תושביה.