טראמפ הכריז על ‘יום ה-D הכלכלי’ נגד איראן ואיים בתוצאות לא רק על טהראן

דונלד טראמפ מבטיח לשלול מאיראן את כספי הנפט ולהעניש את מי שימשיך לעזור לטהראן לסחור. אך במקביל מטוסי קרב אמריקאים מגנים על מכליות במצר הורמוז — ללא זה, המלחמה בסנקציות עלולה לפגוע במחיר הנפט לפני שתשבור את הכלכלה האיראנית.

דונלד טראמפ כינה את השלב החדש של הלחץ על איראן ‘ECONOMIC D-DAY’ והבטיח השלכות כלכליות למי שימשיך לעזור לטהראן למכור נפט, להעביר כסף ולעקוף את ההגבלות. זה נשמע כמו ניסיון סוף סוף לחסום את המערכת שאפשרה לאיראן לשרוד את הסנקציות האמריקאיות במשך שנים רבות. אך כמעט במקביל התברר דבר אחר: ארה”ב עצמה מארגנת מעבר לילי של מכליות דרך מצר הורמוז ומחזיקה תעופה להגנתן.

אלה לא שתי חדשות שונות. אם מסתכלים עליהן יחד, מתבהר מה בדיוק וושינגטון מנסה להשיג כעת והיכן נמצא החולשה של כל המבנה. טראמפ צריך להקטין את ההכנסות של איראן, מבלי להקטין עוד יותר את כמות הנפט הסעודי, האמירתי והכוויתי בשוק העולמי. אחרת, המכה לטהראן הופכת במהירות לעליית מחיר החבית לכל השאר.

לב ורשבסקי כבר כתב ב-NAnews על כך שהמדיניות האמריקאית סביב איראן זזה בהדרגה מלחץ צבאי ישיר לניסיון לגרום למשטר לשלם על המשך ההתנגדות בכסף. כעת נוסף אלמנט נוסף לתוכנית זו: וושינגטון צריכה לא רק לחסום את הערוצים הפיננסיים של טהראן, אלא גם למעשה לשרת את עורק הנפט של שכנותיה.

לקהל הישראלי כאן חשוב לא המונח המרשים של טראמפ. בסיפור הזה NAnews — חדשות ישראל | Nikk.Agency מתעניין בעיקר בשאלה המעשית: עד כמה ארה”ב באמת מסוגלת להקטין את המשאבים של איראן לשיקום טילים, משמרות המהפכה והמבנים הקשורים אליהם, מבלי ליצור במקביל משבר אנרגיה חדש עבור בעלות בריתה.

ה’יום הכלכלי D-Day’ התחיל הרבה לפני שטראמפ המציא לו שם

ב-19 באוגוסט 2026 טראמפ למעשה הכריז שהלחץ כבר לא מוגבל לאיראן עצמה. תחת איום צריכים להיות בנקים זרים, חברות מסחר, מתווכים, בעלי אוניות ומבנים ממשלתיים אם הם עוזרים לטהראן לשמור על גישה לסחר חוץ. כרגע זו הכרזה פוליטית על כיוון, ולא מסמך אחד שלם עם רשימה מלאה של אמצעים חדשים.

אבל לחשוב על ה-19 באוגוסט כתחילת הקמפיין יהיה שגוי. במשך מספר חודשים משרד האוצר האמריקאי מנהל את Economic Fury — מבצע נגד רשתות פיננסיות איראניות, אוניות, בתי חליפין וחברות שנמצאות בין המוכר האיראני לקונה הזר. המשמעות היא בדיוק בחוליות הביניים הללו. היצרן האיראני עצמו יודע מזמן שהוא תחת סנקציות; הרבה יותר חשוב מי יסכים לקבל את המטען שלו, להעביר את הכסף ואז להסביר את מקור הפעולה לבנק שלו.

במשך שנים של הגבלות סביב הנפט האיראני צמחה תשתית שלמה. המכלית משנה שם או דגל, המטען מועבר מחדש, התשלום עובר דרך חברה במדינה שלישית, הכסף מומר דרך מבני חליפין. לפעמים השרשרת נראית כל כך ארוכה, שפורמלית המשתתפים הנפרדים שלה בכלל לא קשורים לאיראן.

וושינגטון מנסה כעת לשבור לא מסלול בודד, אלא את הנכונות של משתתפי השוק בכלל להיכנס לשרשרת כזו.

זו הבדל משמעותי. אפשר להוסיף אינסוף מפעלים איראניים לרשימות האמריקאיות ובמקביל לצפות איך הנפט ממשיך להגיע לקונה דרך חברה חדשה ואוניה חדשה. הסנקציות המשניות משנות את החישוב: השאלה נשאלת כבר לא לטהראן, אלא לבנק זר — כמה בדיוק עולה לו לשרת לקוח כזה.

הבנק הסיני לא מפחד מאיראן. הוא מפחד לאבד את אמריקה

זו הסיבה שמספר המיקומים החדשים של הסנקציות עצמו לא אומר הרבה על יעילות הקמפיין. התוצאה האמיתית מופיעה לפני העונש הרשמי, כאשר בנק, מוביל או חברת ביטוח מחליטים בעצמם לא להתעסק עם מטען איראני.

אפילו בנק שנמצא רחוק מארה”ב, בדרך כלל לא קיים בעולם פיננסי נפרד. הוא זקוק לחישובים בינלאומיים, יחסי תכתובת והיכולת לבצע פעולות בדולרים. עבור מבנה פיננסי גדול, אובדן האפשרויות הללו עשוי להיות בלתי ניתן להשוואה להכנסה שהוא מקבל ממסחר עם איראן.

ההיגיון הזה כבר שימש נגד מוסדות פיננסיים זרים הקשורים לפעולות איראניות. אבל יש לו גבול לא נעים עבור וושינגטון, והוא נקרא סין.

השוק הסיני נשאר במשך שנים היציאה העיקרית לנפט האיראני. בתי זיקוק עצמאיים קנו חומר גלם, שבגלל הסנקציות לעיתים קרובות היה זול יותר מהחלופות. עבור טהראן זה אומר ששום הצהרה אמריקאית רועשת לא יכלה לבטל: הנפט בכל מקרה הפך לכסף.

לפני ההחרפה הנוכחית איראן ייצאה כ-1.7 מיליון חביות ביום, ובתקופות מסוימות יותר. לאחר הפעולות האמריקאיות הזרם ירד בחדות, אך לא נעלם. וכאן מופיע רגע שלא ניתן לפתור בטבלה סנקציונית אחת.

אם טראמפ באמת רוצה לסגור את הערוץ הייצוא העיקרי, הוא יצטרך ללחוץ כבר לא על מתווך לא ידוע בהונג קונג, אלא על אנשים ומבנים שמשולבים בכלכלה הסינית הגדולה. דבר אחד הוא לאסור על עסק של חברה קטנה עם המערכת האמריקאית. דבר אחר הוא ליצור מצב שבו בייג’ינג תראה לחץ כלכלי על האינטרסים שלה.

סיפור דומה מתרחש קרוב יותר לאיראן. איחוד האמירויות על רקע ההחרפה החדשה השעו מספר פעולות מסחריות ופיננסיות עם טהראן. עבור איראן זה גרוע יותר ממה שזה נראה בחדשות קצרות: דובאי שימשה במשך עשרות שנים את העסקים האיראניים כחלון נוח לעולם החיצון, שבו קל יותר למצוא מתווך, לבצע חישוב או לארגן אספקה.

כלומר, טראמפ מנסה ללחוץ על המערכת משני הצדדים. מלמעלה — השוק הסיני, שבו איראן מוכרת את עיקר הנפט שלה. מלמטה — שערי המסחר והפיננסים של המפרץ הפרסי, שדרכם היה היסטורית קל יותר לעקוף את הסנקציות.

ובינתיים מטוסי קרב אמריקאים עובדים על מסדרון הנפט

בסיפור סנקציות רגיל, בנקודה זו אפשר היה לשים נקודה ולדון בכמה מיליארדים תאבד איראן. אבל המצב הנוכחי מסודר אחרת, כי אי אפשר לבחון את ייצוא הנפט של טהראן בנפרד ממצר הורמוז.

דרך הורמוז לפני המלחמה עברו כ-20–21 מיליון חביות נפט ומוצרי נפט ביום. זה לא ייצוא איראני. זה בו זמנית נפט של ערב הסעודית, איחוד האמירויות, כווית, עיראק ויצרנים אחרים. חלק מהנפח ניתן להוציא בצינורות עוקפים את המצר, את כל הנפח — לא.

כעת Axios מצטטת פקידים אמריקאים שמתארים מבצע לילי שבו ארה”ב עוזרת למכליות לחצות את החלק הדרומי של הורמוז לאורך חוף עומאן. הספינות נאספות בקבוצות: ריקות נכנסות למפרץ הפרסי, ואז לאחר טעינה יוצאות חזרה. המסלול והזמן נקבעים בהשתתפות צבא ארה”ב.

החלק הכי יוצא דופן בתמונה הזו הוא התעופה. מטוסי קרב אמריקאים נמצאים במוכנות להגן על השיירות מפני מל”טים וטילים איראניים. באחת הלילות האחרונות הצד האמריקאי דיווח על יירוט של מספר מל”טים וטילים שנשלחו לאזור תנועת הספינות.

וושינגטון גם טוענת שלאחר המכות הקודמות מערכת המעקב האיראנית על חלק מהמצר נחלשה מאוד. ייתכן שזה מה שמאפשר להעביר ספינות במסלול הדרומי. אבל כאן מסתיימת אזור העובדות הנצפות היטב ומתחילים ההערכות של הצבא האמריקאי: אי אפשר לקבוע באופן עצמאי כמה מכ”מים באמת הושמדו ועד כמה איראן רואה רע את הורמוז הדרומי, על פי נתונים פתוחים.

יש בעיה דומה גם עם הנפחים. פקידים אמריקאים מציינים 15–20 מכליות בלילה ונפחים גדולים מאוד של נפט שהוצאו. מערכות ניטור ספינות ציבוריות רואות פחות. חלק מהפער ניתן להסביר — הספינות במהלך מעברים כאלה עשויות לכבות את ה-AIS, — אבל המספרים האמריקאים עדיין נשארים מספרים אמריקאים, ולא סטטיסטיקה ניטרלית.

קודם NAnews ניתחו את הורמוז כחלק מהמשא ומתן בין טהראן לוושינגטון. אז המחלוקת נראתה פוליטית: קודם כל שיט רגיל, ואז שיחה על סנקציות והגבלות גרעיניות — או להפך. כעת הדיפלומטיה מוחלפת חלקית בדרך יקרה בהרבה: המצר נשמר פתוח בעזרת כוח צבאי.

וכאן ה’יום הכלכלי D-Day’ מפסיק להיות רק סיפור על סנקציות.

כדי לשלול מאיראן חלק מכספי הנפט, ארה”ב צריכה שהקונה יפחד מהחבית האיראנית. אבל כדי שהשוק העולמי לא יפחד מכל חבית מהמפרץ הפרסי, אותן ארה”ב צריכות להראות שנפט של ערב הסעודית או איחוד האמירויות בכל זאת ייצא החוצה. מכאן התמונה המוזרה במבט ראשון: משרד האוצר האמריקאי רודף אחרי מכלית אחת, בעוד הצבא האמריקאי עוזר לעבור לאחרת.

לישראל מחיר הטעות כאן גבוה יותר מאשר רק דלק יקר

לישראל הקטנת הכנסות הנפט האיראניות יש משמעות צבאית ישירה. כספי המשטר הם לא רק הוצאות חברתיות בתוך המדינה. זה שיקום ייצור הטילים, עבודת משמרות המהפכה, רכישת רכיבים, מימון מבנים אזוריים והיכולת להמשיך בהתנגדות ממושכת לאחר הפסדים שכבר נגרמו.

אבל ישראל תלויה במקביל ביציבות הכלכלה האמריקאית והאירופית. קפיצה אנרגטית חדה פוגעת בהוצאות התחבורה, באינפלציה, בתקציבי הביטחון ובמוכנות הפוליטית של ממשלות המערב להמשיך בהתחייבויות חיצוניות יקרות. במצב כזה הנוסחה ‘ככל שמחיר הנפט גבוה יותר, כך איראן גרועה יותר’ לא עובדת.

איראן מסוגלת לאבד חלק מהייצוא ובמקביל להרוויח מעליית המחיר של אותו נפח שהיא בכל זאת מצליחה למכור. זו הסיבה שהמספרים המוחלטים של חביות לא מסבירים הרבה ללא המחיר.

נניח בפשטות: ייצוא המדינה יורד כמעט בחצי, אבל החבית מתייקרת בעשרות אחוזים. יש מכה להכנסות, אבל היא לא בדיוק כמו שנראה ממדד אחד של נפח פיזי. ואם במקביל מתייקרים ההובלה, הביטוח והעקיפה של הסנקציות, קשה עוד יותר להבין היכן עובר הנקודה שלאחריה הלחץ באמת מתחיל לשנות את החלטות המשטר.

עבור NAnews — חדשות ישראל החלק הזה חשוב במיוחד גם כי הוא קושר כמה עלילות שבדרך כלל מתפרסמות בנפרד: משא ומתן גרעיני, מלחמה, ייצוא נפט, סין וביטחון השיט. במציאות הם כעת קשורים זה לזה. ההימור הקודם של טראמפ על כפייה כלכלית של איראן עבד רק עד לנקודה שבה ניתן היה לחשב את עלות הלחץ בתוך איראן. הורמוז מעביר חלק מהעלות הזו החוצה.

לכן הדבר המעניין ביותר לאחר ההצהרה על ‘היום הכלכלי D-Day’ יתרחש לא ברגע פרסום רשימת הסנקציות הבאה. הרבה יותר חשוב לראות אם הקונים הסינים יתחילו להקטין את הרכישות ללא פקודה ישירה מוושינגטון; האם בנקים זרים יסגרו פעולות איראניות מחשש לאמצעים משניים; האם ארה”ב תוכל לשמור על זרם גדול של נפט לא איראני דרך הורמוז; וכמה יעלה החבית.

אם לפחות אלמנט אחד ייפול, המערכת תתחיל לעבוד אחרת. סין עשויה להשאיר לטהראן ערוץ ייצוא. איראן עשויה לגרום לבעלי האוניות לחשוב שהורמוז מסוכן מדי. או ששוק הנפט עשוי להעלות את המחיר עד כדי כך שהפחתה פיזית של אספקת הנפט האיראנית תהיה פחות כואבת למשטר ממה שהבית הלבן מצפה.

נכון ל-20 באוגוסט, ארה”ב בודקת בו זמנית את כל שלושת הכיוונים: לחץ פיננסי, הגבלה פיזית של ייצוא איראני והגנה צבאית על זרם נפט זר. השילוב של התהליכים הללו, ולא השם שהוכרז על ידי טראמפ לקמפיין, יראה אם וושינגטון הצליחה להפוך את הסנקציות נגד איראן למסוכנות יותר לטהראן מאשר לשוק סביבה.