- October 3, 2026
- 10:53 pm
- בעולם
לתלמידים האוקראינים מוצע לספר על ההיסטוריה המשותפת של אוקראינים ויהודים ללא חיבור, מבחן ותשובה “נכונה” מוכנה מראש – בציור אחד. עד 1 בדצמבר 2026 נמשך קבלת העבודות לתחרות הארצית “מפגש אוקראיני-יהודי: הסיפורים שלנו אינם שלמים אחד בלי השני – 2026“, והפרס הכספי המקסימלי הוא 12 אלף גריבנה – בערך ₪824.
מחבר: פאבל שווייקו
התחרות עצמה החלה הרבה קודם: מפגש אוקראיני-יהודי הכריז עליה כבר ב-14 באפריל 2026, בספטמבר הפרויקט הוצג בנפרד לתלמידים ולמורים בלבוב, והתוצאות של התחרות הנוכחית מתכננים המארגנים להכריז כבר בינואר 2027.
מאחורי ההודעה הקצרה מסתתרת תקנה די מפורטת. בה נקבע לא רק מי יכול להשתתף וכמה יקבלו הזוכים, אלא גם איך צריך להיות הציור, לאן לשלוח את המקור ומה יקרה עם הזכויות על העבודה לאחר ההשתתפות.
לא רק “ידידות העמים”
מארגן התחרות הוא הארגון הציבורי “מפגש אוקראיני-יהודי” בחסות הארגון הלא-ממשלתי הקנדי Ukrainian Jewish Encounter, או UJE.
לקורא הישראלי כאן כדאי להסביר מיד את ההקשר. UJE עוסק בחקר והפצת ההיסטוריה של יחסי אוקראינים ויהודים, תומך בפרויקטים חינוכיים, מחקריים ותרבותיים ועובד לא רק באוקראינה, אלא גם עם נציגי ישראל והתפוצה.
גם המשימה של התחרות הנוכחית נוסחה בצורה רחבה בהרבה מהצעה לצייר מנורה ליד חולצה רקומה.
לתלמידים מוצע להבין את היחסים האוקראינים-יהודיים בני מאות השנים – במגוון ובמורכבות שלהם, בניסיון ההיסטורי המשותף ובאיך ההיסטוריה הזו יכולה להיתפס היום. בין מטרות התחרות המארגנים מציינים גם יחס מודע יותר של הנוער ליחסים בין-אתניים.
משמעות הדבר היא שהעלילה לא בהכרח צריכה להיות תמונה חגיגית על ידידות. זה יכול להיות אדם מסוים, בניין ישן של בית כנסת, ספרות, היסטוריה משפחתית, השואה, מסורת דתית או ההיסטוריה של העיר שלך.
זו הסיבה שהתחרות חוצה באופן בלתי צפוי את מה שחדשות נאנוביסטי סיפרו עליו ממש אתמול. בחלק האוקראיני של Wiki Loves Monuments מתקיימת זו השנה התשיעית ברציפות קטגוריה נפרדת “מורשת יהודית”. ברשימה שלה כבר יותר מ-1400 בתי כנסת, בתי קברות, מבנים ציבוריים, אתרים זיכרוניים ואובייקטים אחרים של המורשת היהודית והקראית של אוקראינה.
לתלמיד אחד מהאובייקטים האלה יכול להיות לא איפשהו בספר לימוד, אלא ברחוב הסמוך.
מי יכול להשתתף
התחרות מיועדת לתלמידי כיתות ח’-י”א בבתי ספר כלליים ומיוחדים, גימנסיות וליציאומים. התנאי נוסח כך שיכולים להשתתף ילדים שלומדים או למדו בכיתות המתאימות במהלך שנת 2026.
העבודות יחולקו לשתי קטגוריות גיל – כיתות ח’-ט’ וכיתות י’-י”א. בכל אחת מהן יקבע חבר שופטים מקצועי בינלאומי את המקום הראשון, השני והשלישי.
אבל לשלוח תמונה בדואר אלקטרוני לא יצליח.
המארגנים צריכים את המקור הפיזי של הציור בפורמט A3. מסגרת אינה נדרשת ולפי התקנה, אין להשתמש בה. מותר להשתמש בעפרונות, שמן, צבעי מים, אקריליק, גואש וטכניקות אמנותיות אחרות.
בצד האחורי יש לכתוב את שם המחבר. יחד עם העבודה יש להכניס לחבילה טופס נייר מלא עם נתונים אישיים ותיאור קצר של רעיון הציור – באוקראינית באותיות דפוס.
יהיה צורך לשלוח את הציור לקייב
המשתתף שולח את המקור באמצעות שליח על חשבונו לקייב – לרחוב חרשצ’אטיק, 29, משרד 50, לארגון “מפגש אוקראיני-יהודי”. איש הקשר בתקנה הרשמית הוא סבטלנה גרינביץ’.
יש עוד דרישה שכדאי לבדוק מראש. העבודה צריכה להיות חדשה: היא לא צריכה להשתתף בתחרויות אחרות, להיות מוצגת או מוצגת בפומבי.
לאחר סיום התחרות, הציורים לא מוחזרים למחברים.
במבט ראשון אלה פרטים טכניים, אבל דווקא עליהם בדרך כלל מתעוררות הפתעות לא נעימות. אם הילד כבר הציג את העבודה בתערוכת בית ספר או שהמשפחה מצפה לקבל את המקור בחזרה, כדאי לקרוא בעיון את התקנה לפני שליחת החבילה.
הורים צריכים לשים לב לזכויות על העבודה
יש במסמך גם סעיף רציני יותר. בהעברת הציור לתחרות, המשתתף מקבל את תנאי עיבוד הנתונים האישיים ואת התנאים הנוגעים לזכויות על העבודה התחרותית עצמה.
נוסח התקנה כולל העברת האובייקט החומרי והזכויות הקנייניות הבלעדיות על העבודה התחרותית למארגן. עבור מחבר קטין, כדאי לקרוא את הסעיף הזה יחד עם ההורים לפני ההשתתפות.
אין צורך להפוך תחרות בית ספר רגילה למותחן משפטי. אבל גם להסתיר תנאי כזה מאחורי הביטוי “פרטים באתר המארגן” יהיה מוזר.
נאנוביסטי – חדשות ישראל | Nikk.Agency בדרך כלל שמים לב דווקא לפרטים כאלה: לפעמים כמה שורות של התקנה הרשמית חשובות יותר למשתתף מכל הטקסט הפרסומי סביב התחרות.
מ-2000 עד 12,000 גריבנה
בקבוצה הצעירה – תלמידי כיתות ח’-ט’ – הזוכה יקבל 6000 גריבנה (בערך ₪412). עבור המקום השני מוקצים 4000 גריבנה (בערך ₪275), עבור המקום השלישי – 2000 גריבנה (בערך ₪137).
לתלמידי כיתות י’-י”א הסכומים כפולים. המקום הראשון – 12,000 גריבנה (בערך ₪824), השני – 8000 גריבנה (בערך ₪549), השלישי – 4000 גריבנה (בערך ₪275).
החישוב לשקלים כאן הוא משוער, כדי שלקורא הישראלי יהיה קל יותר להבין את גודל הפרס: שער הגריבנה משתנה. בנוסף לכסף, מבטיחים לזוכים דיפלומות וספרות נושאית, ולמשתתפים האחרים – דיפלומות משתתף וספרים.
היום האחרון להגשת העבודות – 1 בדצמבר 2026. עבודות שנשלחו לאחר המועד האחרון לא יתקבלו, ושמות הזוכים המארגנים מתכננים להכריז בינואר 2027.
מה ציירו הזוכים בשנה שעברה
התוצאות של השנה שעברה מראות שאין באמת פרשנות נכונה אחת לנושא בעיני השופטים.
בקטגוריית כיתות ח’-ט’ המקום הראשון הוענק ליוליה אולייניק מצ’רקס עם הציור “דיאלוג של שני עולמות: שלום עליכם ואיוון פרנקו”. לקורא הישראלי איוון פרנקו עשוי להיות שם פחות מוכר: הוא אחד מהסופרים והפעילים החברתיים האוקראינים הגדולים ביותר בסוף המאה ה-19 – תחילת המאה ה-20.
ושלום עליכם, שנולד בשטח אוקראינה של היום, הפך לאחד מהקלאסיקנים של הספרות ביידיש. סיפוריו על טוביה החולב שימשו מאוחר יותר כבסיס ל”כנר על הגג” המפורסם.
המקום השני אצל המשתתפים הצעירים הוענק לאנסטסיה קלופוטובסקיה מז’יטומיר עם “עץ הידידות”, השלישי – לאלכסנדרה קובטונוביץ’ מז’יטומיר עם העבודה “אושוויץ – לעולם לא נשכח”.
אצל התלמידים הבוגרים המקום הראשון הוענק לאלכסנדרה רדקו מאזור פולטבה עם הציור “שתי היסטוריות – שפה אחת של אור”. העבודות הבאות היו “אהבה מאחדת עמים” ו”ידידות לנצח”.
כך בתחרות אחת נמצאו זה לצד זה פרנקו, שלום עליכם, אושוויץ ושיחה כמעט מופשטת על יחסי שני העמים. עבור פרויקט בית ספרי, הטווח די רחב.
בישראל הסיפור הזה עשוי להיות משפחתי
פורמלית התחרות נשארת אוקראינית. אין קטגוריה ישראלית נפרדת בתקנה, ומדובר בתלמידי בתי ספר אוקראינים.
אבל הגיאוגרפיה ההיסטורית של התחרות לא מסתיימת בגבול אוקראינה.
עבור משפחות רבות בישראל, קייב, אודסה, ברדיצ’ב, אומן, צ’רנוביץ, מדז’יבוז’, מוקצ’בו, בלז או מאות ערים ועיירות אוקראיניות קטנות יותר – אלה ערים של הורים, סבים וסבתות. שם התקיימו קהילות יהודיות, פעלו בתי ספר ובתי כנסת, נמצאו בתי קברות, ולעיתים עדיין עומדים בתים הקשורים להיסטוריה המשפחתית של ישראלים כיום.
ולא כל המורשת הזו נשמרה בשלום.
נאנוביסטי כבר פרסמו את הרשימה שנאספה על ידי הקהילה היהודית המאוחדת של אוקראינה רשימת האובייקטים היהודיים שנהרסו או ניזוקו במהלך התוקפנות הרוסית. היא כוללת בתי כנסת, בתי ספר, מבני קהילה, בתי קברות ואתרים זיכרוניים – כ-40 אובייקטים באזורים שונים של המדינה.
בגלל המלחמה, השאלה “מה יישאר אחרינו” עבור המורשת היהודית האוקראינית הפסיקה להיות היסטורית בלבד. לעיתים יש צורך להשתמש בתמונה ישנה של בניין כעדות לאיך הוא נראה לפני המכה הרוסית.
לפעמים הכל מתחיל מרחוב אחד
הדבר המעניין ביותר בתחרות כזו עשוי לקרות עוד לפני הופעת הציור.
ילד מחליט לצייר בניין ישן ומתחיל לברר מדוע יש לו חלונות כל כך גדולים. הוא מגלה שלפני מאה שנה היה שם בית כנסת. אחר כך מתברר שבסמוך היה בית קברות יהודי, ובתמונה ישנה של הכיכר המרכזית חצי מהשלטים כתובים בשפה שכמעט אף אחד לא שומע היום בעיר הזו.
מצבה – מצבת קבר יהודית – עבור הקורא הישראלי המילה די מוכרת, ותלמיד אוקראיני עשוי לגלות אותה לראשונה דווקא בתהליך עבודה כזה. ולהפך: שמות אוקראיניים, אירועים היסטוריים או גיאוגרפיה מקומית, ברורים לילד באוקראינה, עשויים לדרוש הסבר כבר לחברו בישראל.
במובן הזה, העלילה ההיסטורית המשותפת עובדת לשני הכיוונים.
באבי יאר מראה מדוע גרסה אחת של ההיסטוריה אינה מספיקה
יש נושא שבו השיחה הזו נראית במיוחד. באבי יאר בישראל קשור בעיקר לרצח ההמוני של יהודי קייב על ידי הנאצים בספטמבר 1941 ומהווה אחד מסמלי השואה.
אבל באוקראינה זו גם ההיסטוריה של קייב עצמה, האנשים שחיו בסמוך, ההשתקה הסובייטית של המרכיב היהודי של הטרגדיה והחזרה הארוכה של הזיכרון.
בספטמבר נאנוביסטי סיפרו איך יצא לאור בקייב מהדורה אוקראינית חדשה של הרומן התיעודי של אנטולי קוזנצוב “באבי יאר”. קוזנצוב חווה את הכיבוש של קייב כילד, התחיל לרשום את מה שראה ושמע, וכאשר הספר הופיע לראשונה בברית המועצות ב-1966, הטקסט עבר התערבות צנזורה רצינית.
מאוחר יותר הצליח הסופר להוציא את הגרסה המלאה של כתב היד מברית המועצות.
זה אולי דוגמה טובה למה בכלל צריך את הנוסחה “הסיפורים שלנו אינם שלמים אחד בלי השני”. לפעמים הבעיה אינה בהיעדר עובדות, אלא בכך שחברות שונות ראו במשך עשרות שנים רק חלקים נפרדים מאותו עבר.
מאפריל 2026 עד ינואר 2027
התחרות הנוכחית הכריזה רשמית על ידי מפגש אוקראיני-יהודי ב-14 באפריל 2026. בספטמבר היא הוצגה בנפרד בלבוב במהלך BookForum ה-XXXIII, בסתיו המארגנים המשיכו בקבלת העבודות, והמועד האחרון נקבע ל-1 בדצמבר.
ב-ינואר 2027 אמורים להופיע שמות ששת הזוכים – שלושה בכל קבוצת גיל.
אבל הפרס הכספי אולי לא הכי מעניין כאן.
כדי לצייר את שלום עליכם, בית כנסת ישן, השואה או ההיסטוריה של יהודי העיר שלו, התלמיד יצטרך קודם להבין מה בדיוק הוא מצייר. למצוא תמונה ישנה, לשאול את ההורים או המורה, לפתוח מפה, לגלות את שמו של האדם שגר פעם בבית הסמוך.
ובמקום כלשהו בישראל, אדם עשוי לראות את שם העיר הזו ולזכור שמשם הגיעה פעם משפחתו.
אז המשפט “הסיפורים שלנו אינם שלמים אחד בלי השני” מפסיק להיות שם של תחרות בית ספר ומתחיל להישמע אחרת לגמרי.
