- January 21, 2026
- 5:49 pm
- אוקראינה
ב-20 בינואר מציינים באוקראינה את יום הזיכרון למגיני שדה התעופה של דונצק. מציינים את יום השנה לסיום הקרבות על השדה. אירועי הימים ההם הפכו לנקודת ציון חשובה בהיסטוריה המודרנית של המדינה. הקרבות על שדה התעופה נמשכו מה-26 במאי 2014 עד ה-22 בינואר 2015 — 242 ימים של התנגדות עזה של לוחמים אוקראינים לכוחות הכיבוש הרוסיים.
עבור רבים זה לא “תאריך זיכרון” ולא פורמליות. שדה התעופה של דונצק הפך לאחד הסמלים הראשונים של התוקפנות הרוסית נגד אוקראינה — עוד הרבה לפני הפלישה המלאה. שם לראשונה התבטא בצורה מרוכזת מה שחזר על עצמו שוב ושוב: כאשר האויב לא יכול לשבור את ההגנה בקרב ישיר, הוא מנסה להשמיד את נקודת ההתנגדות עצמה יחד עם האנשים, והופך את הבניין לקבר אחים.
ביום זה נזכרים בכל ה”קיבורגים” — מגיני שדה התעופה. אבל במדור “יהודים מאוקראינה” אי אפשר להתעלם משמו של יבגני יצינה, כינוי “בניה” — הלוחם-קיבורג הצעיר ביותר, שנהרג בינואר 2015 בטרמינל החדש של שדה התעופה של דונצק.
פרטים נוספים על הגנת שדה התעופה של דונצק – “אנשים עמדו, הבטון — לא”: באוקראינה 20 בינואר – יום הזיכרון למגיני שדה התעופה של דונצק
מי היה יבגני יצינה ולמה הכינוי שלו נשמע במיוחד
יבגני נולד ב-25 בינואר 1989. קייבי, פצ’רסק. למד באוניברסיטה הלאומית הלשונית של קייב, בפקולטה לכלכלה. חברים זכרו אותו ככוכב של KVN האוניברסיטאי ו”אדם-תזמורת” — בולט, חי, מאוד חברותי.
הכינוי “בניה” היה חלק מחייו עוד לפני החזית, ואחר כך הפך לכינוי. ובפרט זה — אינטונציה חשובה לקהילה היהודית: יבגני בירך את חבריו במילה “שלום”, נענה ל”בניה”, וסגנון תקשורת זה נחרט בזיכרון רבים יותר מכל ביוגרפיה רשמית. מאוחר יותר דווח כי אמו של יבגני — יהודייה, והוא עצמו הספיק לבקר בישראל והיה בירושלים.
פרטים אלה חשובים לא ל”מוצא לשם מוצא”. הם מראים שהקו היהודי בהיסטוריה של יבגני — אינו חתימה דקורטיבית בסוף, אלא חלק משפתו החיה, הרגליו וקשריו.
הגנת שדה התעופה של דונצק: למה זה הפך לסמל
הגנת שדה התעופה נמשכה חודשים. הטרמינל החדש הפך להריסות ממש במהלך הקרבות — תחת הפגזות, הסתערויות, פיצוצים. שם המלחמה התנהלה לא לפי מפה, אלא במדרגות, במסדרונות, בפרצות בקירות. אנשים החזיקו עמדות בתנאים שבהם כל יום יכול היה להיות האחרון.
המילה “קיבורגים” הופיעה כניסיון להסביר את מה שנראה בלתי אפשרי: החיילים האוקראינים החזיקו מעמד בעקשנות כזו, שאפילו האויב כינה אותם “לא אנשים”. וזה רגע חשוב להבנת המלחמה המודרנית: הצד הרוסי פעל מההתחלה לפי לוגיקה של השמדה, ולא “משא ומתן” או “ויכוחים”.
אז, ב-2015, פוצץ הטרמינל, וחלק מהמגינים נלכדו תחת ההריסות. היום, בשנות המלחמה המלאה, אותו עיקרון פועל בכל הארץ: מכות על ערים, אנרגיה, בתים — כדי להרוס לא רק את ההגנה, אלא גם את יכולת החברה לחיות.
הקשר האחרון והימים שנקטעו בטרמינל
פעם אחרונה שיבגני, לוחם חטיבת האוויר הניידת ה-81 של הגדוד הנפרד ה-90, יצא לקשר הייתה ב-18 בינואר 2015. הוא היה בוודאות ביום זה בטרמינל החדש של שדה התעופה של דונצק.
לדברי חבריו ליחידה, ב-19 בינואר הוא נפצע (פצע קרוע בלחי) ונחבל.
בערב ה-20 בינואר יבגני נלכד תחת התמוטטות בניין שדה התעופה לאחר פיצוץ. חבריו חילצו אותו מתחת להריסות. לדבריהם, היו לו שברים בשתי רגליו ופציעה קשה בעמוד השדרה — הוא כבר לא יכול היה לנוע. היה לו תג עם שם משפחה וקוד אישי.
הוא לא זכה להגיע ליום הולדתו ה-26 — 25 בינואר נותרו ימים ספורים.
בעדויות שונות מופיעה תיעוד שונה של תאריך מותו — 19, 20 או 21 בינואר. אבל המשמעות אחת: יבגני נהרג בימים האחרונים של הגנת הטרמינל החדש, באותה נקודה שבה המלחמה הגיעה לקריסת הבניין על אנשים.
“לגאורגי בוריסוביץ’, שלום…”: דברי גאורגי טוקה
המתנדב גאורגי טוקה זכר את יבגני בקצרה וכפי שמדברים על אדם קרוב — בלי “ספרות” מיותרת:
“ז’ניה. ז’ניה יצינה. כינוי ‘בניה’. קייבי. פצ’רסק. בן 25. הכרתי את ז’ניה עוד כשהגדוד עמד בז’יטומיר. לז’ניה הייתה אפשרות ‘להתחמק’ מהגיוס, אבל, כגבר, כאזרח, הוא לא עשה זאת, אלא הלך ביושר למלא את חובתו. ז’ניה היה הלוחם הצעיר ביותר בגדוד. בלי הגזמה, חביב הכלל. הכי שמח, הכי חברותי, הכי מתקשר. כל שיחת טלפון שלנו התחילה במילים: לגאורגי בוריסוביץ’, שלום!… עד היום יש לי גוש בגרון…”
הציטוט הזה מחזיק בתוכו את מה שלעיתים קרובות חסר בזיכרון הרשמי: קול, הרגל, חיים. לא “דיוקן גיבור”, אלא אדם שבאמת חסר.
“חוט ירושלמי”: סיפור האם
אמו של יבגני, סבטלנה, דיברה על כך שבנה מת בגלל שברים סגורים ברגליים. והיא זכרה פרט שממנו לרבים באמת עולה גוש בגרון:
פעם היא הביאה מישראל חוט ירושלמי. כשז’ניה הגיע מז’יטומיר, היא הייתה תופרת בסתר את החוט הזה במדייו — בכיסים, במנז’טים, “בכל מקום”. היא עשתה זאת בשקט, כי בנה חשב שדברים כאלה הם “שטויות”.
אבל לפני היציאה לוודיאנה יבגני לבש את מכנסיו של פאבל טוקה — שלו היו מלוכלכים. ומאוחר יותר, כשאמו גילתה על כך, היא אמרה: “ובכן, עכשיו ברור למה אלו היו הרגליים — על המכנסיים לא היו חוטי אמא”.
הסיפור הזה — לא על מיסטיקה ולא על “קמעות”. זה על הניסיון האימהי לשמור על הבן בחיים בכל דרך, אפילו הכי בלתי נראית. ועל איך המלחמה קוטעת ניסיונות כאלה באכזריות ובשגרה.
עזרת חברים ומה שלא הספיקו להעביר
לאחר שיבגני יצא לצבא, חברים אספו ברשתות החברתיות יותר מ-40 אלף גריבנה עבור תרמוגרף, בגדים תרמיים ואמצעי הגנה. אבל לא הספיקו להעביר לו.
הפרט הזה מראה בדיוק איך חיה אוקראינה בשנים הראשונות של המלחמה: החזית החזיקה לא רק על פקודות ומטות, אלא גם על תמיכה אופקית — כשאנשים אספו כסף “מהעולם בחוט”, כדי להגן על לוחם מסוים. לפעמים הספיקו. לפעמים — לא.
“קיר הזיכרון לנופלים למען אוקראינה”: דיוקן ומקום מדויק
נקודת זיכרון נוספת בקייב — “קיר הזיכרון לנופלים למען אוקראינה”, פתוח למרחב העירוני. המקום הזה מסודר כך שאדם יכול לבוא ולמצוא פנים מסוימות — לא “ברשימה כללית”, אלא ליד, במרחק יד מושטת.
דיוקנו של יבגני יצינה על “קיר הזיכרון” ממוקם לפי סימון מדויק: סעיף 5, שורה 3, מקום 38. דיוק זה הופך את הזיכרון לפעולה: אפשר לבוא ולעצור בדיוק ליד דיוקנו.
בשנים האחרונות “קיר הזיכרון” הפך גם לחלק מדיפלומטיית הזיכרון הציבורית: ולדימיר זלנסקי מביא לשם לעיתים קרובות אורחים זרים, כדי להראות את מחיר התוקפנות הרוסית לא בשפת הסטטיסטיקה, אלא בפנים של הנופלים.
עיטור “על אומץ” דרגה III: קיבוע הגבורה ברמת המדינה
הגבורה של יבגני יצינה נקבעה גם במסמך מדינה. הוא עוטר בעיטור “על אומץ” דרגה III (לאחר מותו).
הבסיס — צו נשיא אוקראינה מס’ 270/2015 מ-15 במאי 2015. בנוסח הצו נאמר שהעיטור מוענק “על אומץ אישי ומקצועיות גבוהה, שהופגנו בהגנה על הריבונות והשלמות הטריטוריאלית של אוקראינה, נאמנות לשבועת הצבא”.
יחד, אלמנטים אלה — הלוויה בקייב, השתתפות הקהילה, לוחות זיכרון, דיוקן על “קיר הזיכרון” ועיטור המדינה — יוצרים קו שלם: יבגני יצינה לא נעלם במלחמה כ”אחד מני רבים”. הוא נשאר שם, פנים וסיפור — גם עבור אוקראינה וגם עבור הקהילה היהודית, שחלקה את האובדן הזה כשל עצמה.
הכנסת והמילים על תרומת יהודי אוקראינה
ב-23 בדצמבר 2015 במהלך נאום בכנסת אמר נשיא אוקראינה פטרו פורושנקו משפט שעדיין נשמע כעדות פוליטית ואנושית:
“בהתמודדות עם תוקפנות חיצונית, ארצנו החייתה את צבאה. ובצבא הזה נלחמים אזרחי אוקראינה ממגוון לאומים. ואנחנו גאים בתרומה שמביאים להגנת המדינה היהודים. איני יכול שלא להזכיר את הלוחם-קיבורג המהולל, שנהרג בינואר השנה בשדה התעופה של דונצק, יבגני יצינה בכינוי ‘בניה’. אנחנו גאים בגבורתו. לאחר מותו הוא עוטר בעיטור המדינה ‘על אומץ’.”
זה לא רק “אזכור שם”. זה הכרה ציבורית בכך שהקהילה היהודית באוקראינה — לא צופה ולא “נושא נפרד”, אלא חלק מההתנגדות לתוקפנות הרוסית.
וזה חשוב במיוחד עכשיו, כשהרוסיה ממשיכה במלחמה וממשיכה לנסות לטשטש אחריות, להחליף קשרי סיבה ותוצאה ולשחק בקלף הפילוג החברתי. סיפורים של אנשים כאלה שוברים את התעמולה הזו, כי הם מאוד פשוטים ומאוד ישירים: אזרח אוקראינה הלך להגן על המדינה, נהרג, וזוכרים אותו — גם המדינה, גם האוניברסיטה וגם הקהילה.
למה הסיפור של “בניה” נשמע היום חריף יותר מאשר לפני עשר שנים
שדה התעופה של דונצק היה אחד המקומות הראשונים שבהם המלחמה הראתה את פניה האמיתיות. אז עוד רבים קיוו ש”הכול יסתיים בקרוב”. היום, לאחר הפלישה המלאה, התברר: התוקפנות הרוסית — זה פרויקט ארוך של הרס, התשה, טרור בעורף וניסיון למחוק זהות.
על רקע זה, הסיפור של יבגני יצינה נראה לא כ”פרק מהעבר”, אלא כנקודה שממנה התחיל הרבה. הוא מראה שההתנגדות באוקראינה הייתה מלכתחילה כלל-לאומית — כולל השתתפות הקהילה היהודית, שנתנה למדינה לוחמים, מתנדבים, רופאים, תמיכה למשפחות הנופלים וזיכרון ציבורי.
ובסוף נשארת נוסחה פשוטה, שנשמעת במיוחד כנה במדור “יהודים מאוקראינה“:
זיכרון — זה אנחנו. כל עוד אנחנו מזכירים שמות ומספרים סיפורים במילים חיות, המלחמה לא יכולה להפוך אנשים למספרים חסרי פנים. חדשות ישראל — חדשות ישראל | Nikk.Agency.
