הסרט הישראלי בפסטיבל הקולנוע של אודסה 2025 – The Property: איך הזיכרון מנצח את המלחמה

אוקראינה חיה תחת טילים, אך אינה מבטלת את התרבות. בפסטיבל הקולנוע הבינלאומי באודסה 2025, הדרמה הישראלית “רכוש” מזכירה: החזרת הזיכרון היא גם מעשה של התנגדות.

תוקפנות עקובה מדם והקבלה לעלילה

רוסיה מנהלת מלחמת השמדה, וזה כבר מזמן לא חדשות אלא מציאות יומיומית. בשקט כזה אחרי הפיצוצים, במיוחד נשמע מה אומרת “רכוש”: האלימות מנסה למחוק ביוגרפיות, אך האהבה והזיכרון מחזירים אותן בחזרה.

כך בדיוק פועלת ההקבלה. כאשר לוקחים מאנשים את בתיהם ואת עתידם — בעבר או היום — הם עדיין מחפשים את המפתחות, השמות, המכתבים שלהם. ומוצאים.

פסטיבל הקולנוע הבינלאומי באודסה 2025: איפה, מתי ולמה

תאריכים, מקום, סיסמה

מה-24 בספטמבר עד ה-4 באוקטובר 2025 הפסטיבל מתקיים בקייב. זהו הפסטיבל ה-16 — ואולי העקשן ביותר: המלחמה לא הפכה לסיבה לשתוק.
הסיסמה “Resilience in Our DNA” (“חוסן ב-DNA שלנו”) — אינה שיווק, אלא גישה של הישרדות בתרבות.

אתר הפסטיבל – https://new.oiff.com.ua/

דגשים נושאיים

הפסטיבל אוסף ארבעה קווים גדולים: מלחמה, הגירה, משפחה וזיכרון.
המשימה פשוטה ומורכבת בו זמנית: לדבר בלי סיסמאות, אך ישירות.

מלחמה והגירה

הקולנוע מתעד חרדה, מעברים, ניסיון לאסוף חיים במזוודה.
הגיבורים מחפשים בית חדש וזכות לקול.

משפחה וזיכרון

כאן המצלמות תופסות לא רק פנים, אלא גם הפסקות. הזיכרון יושב בהפסקות, ודווקא אותן הבמאים לא מפחדים.

“רכוש” — דרמה ישראלית בפסטיבל הקולנוע הבינלאומי באודסה 2025

על מה הסיפור במבט ראשון

“The Property” (“רכוש”, 2024, ישראל / פולין, במאית דנה מודן) מתחיל בטרגדיה: הקשישה רגינה מאבדת את בנה. עברו רק חודשיים, אך היא מחליטה לנסוע לפולין יחד עם נכדתה מיקה.

על פני השטח — מטרה רציונלית לחלוטין: לנסות להחזיר את הרכוש המשפחתי, שנלקח ממשפחתה במהלך מלחמת העולם השנייה. מסמכים, בתי משפט, ארכיונים — כל זה נראה כמו תהליך משפטי רגיל.

הסוד האישי של רגינה

אך מאחורי זה מסתתרת סיבה אחרת, אינטימית הרבה יותר. לפני שבעים שנה המלחמה קרעה מחייה את אהבתה הראשונה. אדם שהיא לא ראתה שוב. הנסיעה הופכת עבור רגינה לא רק למאבק על הבית, אלא גם לחיפוש אחר אותו רגש שהגדיר את נעוריה.

חיפוש שחורג מהגבולות

רחובות פולניים, בתים, בתי קברות — הכל מזכיר שהעבר לא נקבר.
רגינה מתבוננת לא רק במסמכים, אלא גם בפנים של עוברי אורח. כל זר יכול להיות אותו אחד שהיא איבדה.

תפקיד הנכדה

עבור מיקה הנסיעה הזו היא גילוי של ההיסטוריה המשפחתית. הדור הצעיר לעיתים קרובות יודע על העבר רק מקטעי סיפורים. כאן היא הופכת לעדה לכך שהסוד המשפחתי מתעורר לנגד עיניה. עבורה — זהו שיעור: אי אפשר למחוק זיכרון, גם אם במשך עשורים ניסו לא לדבר.

“אנחנו נוסעים בשביל המסמכים, אבל בעצם — בשביל מה שאי אפשר לגעת בו בידיים”, — כך אפשר לתאר את מהות המסע של הגיבורות.

רקע היסטורי

החרמות וחיים קרועים

במהלך מלחמת העולם השנייה אלפי משפחות יהודיות בפולין נשללו מהכל. בתים עברו לבעלים אחרים, רכוש נמכר או נהרס, משפחות נעלמו במחנות. עבור אלה ששרדו והיגרו, הזיכרונות על הבית שהושאר הפכו לחלק מהכאב האישי.

השבת רכוש כטראומה

באופן פורמלי מדובר בהחזרת רכוש. אך מאחורי המונחים הקרים מסתתרים צעצועי ילדים, תמונות ישנות, מכתבים, ריחות המטבח וקולות שכבר אינם. עבור רגינה התהליך הזה הופך לסמלי: היא מחזירה לא רק רכוש, אלא את הזכות על ההיסטוריה שלה.

קשר עם ההווה

זו הסיבה שהסרט נשמע כל כך חזק באוקראינה. הפליטים והערים ההרוסות של היום — זו אותה לוגיקה: לוקחים מאנשים את בתיהם ואת עברם. “רכוש” מראה שהכאב הזה לא נעלם עד שלא קוראים לו בשם.

שפה חזותית ואווירה

המצלמה כעדה

דנה מודן בונה את הסרט ללא מחוות רועשות. חשובים לא האירועים הגדולים, אלא המבט וההפסקות. המצלמה מתעכבת על פרטים — קירות ישנים, חלונות, ידיים של הגיבורים. דרך כאלה פרטים הצופה מבין יותר מאשר דרך מונולוגים ארוכים.

אווירה

העלילה מתפתחת לאט, אך המתח נשמר כל הזמן. בסרט כמעט אין פעולה ישירה, אך יש ציפייה. הצופה מחכה יחד עם רגינה — לתשובה, לפגישה, לזיכרון.

משמעות עבור הקהל הישראלי

עבור משפחות יהודיות הסיפור הזה אינו מופשט. לכל אחת יש את ה”רכוש” שלה, שאבד במהלך השואה: בית, אדמה, תמונות או פשוט שמות. הסרט מזכיר שמאחורי המספרים היבשים עומדות גורלות חיים.

עבור ישראל “רכוש” הוא לא רק יצירה אמנותית. זהו אמצעי להחזיר שוב ושוב את נושא הזיכרון, כדי שלא יתמוסס בסטטיסטיקה.

ועבור אוקראינה הסרט הפך לדיאלוג סמלי: הניסיון הזר של השואה עוזר לדבר על התוקפנות הנוכחית, על בתים ומשפחות הרוסים.

דנה מודן: למה דווקא הסיפור שלה

דיוקן היוצרת

דנה מודן — תסריטאית ושחקנית ישראלית מתל אביב; מהסדרות “אהבה כואבת”, “אננדה”, “כך זה” מכירים אותה מזמן. מאחוריה — פרסים של האקדמיה הישראלית לקולנוע.

“רכוש” — הוא הבכורה שלה באורך מלא. הסיפור צמח מתוך רומן גרפי של אחותה האמנית רותו מודן, ולמסך הגיע כמעט אחרי 14 שנים.

איך היא מצלמת

ללא סיסמאות והגדלות. חשוב לא “מה לומר”, אלא “איך להקשיב”.
לכן יש כאן כל כך הרבה הפסקות ומבטים — הקולנוע סומך על הצופה.

היוצרים העיקריים והנתונים הטכניים של הסרט “רכוש”

• במאית: דנה מודן
• תסריטאים: דנה מודן ואחותה, האמנית והיוצרת של הרומן הגרפי המקורי, רותו מודן
• מפיקים: יוחנן קרדו וגיא יעקואל
• צלם: ירון שרף
• עורך: עידו מוכריק
• בתפקידים הראשיים: רבקה מיכאלי, שרון סטרימבן, אורי הוכמן, אנדז’יי סביצ’ין ופטר פצק
• שפות מקור: עברית, אנגלית, פולנית
• מפיקים-שותפים: איתי צידון, זאב פרבמן, ירון אינגר, ניר פוכטר, שלום אייזנבך
• מפיקים בפועל: לינור לוי, עירית בן-יהודה לזר

פרסים והישגים בפסטיבלים

• זכייה: פרס Mickie Moore Award כסרט הטוב ביותר שביימה אישה בפסטיבל הסרטים היהודי בטורונטו 2025
• מועמדויות: הסרט היה מועמד בארבע קטגוריות באקדמיה הלאומית הישראלית לקולנוע אופיר
• הקרנות בפסטיבלים: בחירה רשמית בפלטפורמות יוקרתיות כמו:
  • Minneapolis St. Paul International Film Festival (ארה”ב)
  • פסטיבל הקולנוע הבינלאומי בחיפה (ישראל)
  • Vancouver Jewish Film Festival (קנדה)
  • New Hampshire Jewish Film Festival (ארה”ב)
  • Boca Raton International Jewish Film Festival (ארה”ב)
  • Atlanta Jewish Film Festival (ארה”ב)
  • Greater Phoenix Jewish Film Festival (ארה”ב)
  • Chicago Festival of Israeli Cinema (ארה”ב)
  • Israeli Film Festival of Philadelphia (ארה”ב)
  • Washington Jewish Film Festival (ארה”ב)
  • Berlin Jewish Film Festival (גרמניה)
  • Northern Nevada Jewish Film Festival (ארה”ב)
  • Winnipeg International Jewish Film Festival (קנדה)
  • Sao Paulo Jewish Film Festival (ברזיל)
  • Dallas Jewish Film Festival (ארה”ב)

פסטיבל הקולנוע הבינלאומי ה-16 באודסה: חוסן תרבותי תחת הפגזות

הדרך ההיסטורית

פסטיבל הקולנוע הבינלאומי באודסה התקיים לראשונה ב-2010. מאז הוא הפך לאחד המותגים התרבותיים הבולטים של אוקראינה. שטיחים אדומים, הקרנות תחת כיפת השמיים, הגעות של כוכבי קולנוע עולמיים — כל זה היה כרטיס הביקור של השנים הראשונות.

כעת הפורמט השתנה. המלחמה הפכה את ההיקף הרגיל לבלתי אפשרי, אך הפסטיבל לא נעלם. ב-2025 מתקיים כבר הפסטיבל ה-16, ולראשונה — לא באודסה, אלא בקייב. זו מידה הכרחית למען הבטיחות, אך הסמליות חשובה: הפסטיבל לא נכנע, אלא נולד מחדש.

תאריכים וסיסמה

הפסטיבל יתקיים מה-24 בספטמבר עד ה-4 באוקטובר 2025. הסיסמה — “Resilience in Our DNA” (“חוסן ב-DNA שלנו”). אלו מילים שבאוקראינה ב-2025 נשמעות לא כסיסמה, אלא כמציאות: החוסן משולב בשגרה.

תוכן נושאי

במרכז תשומת הלב — ארבעה כיוונים:

• מלחמה. הקולנוע הופך לעד, בעוד הקרבות עדיין נמשכים.
• הגירה. מיליוני אנשים נעים, והניסיון שלהם חשוב יותר ממספרי הסטטיסטיקה.
• משפחה. גם בתנאי קטסטרופה נשארים יחסים אישיים, אהבה, קונפליקטים ודאגה.
• זיכרון. השואה, דיכויים, אובדנים — עלילות אלו חוזרות דרך דורות ועוזרות להבין את היום הנוכחי.

למה הפסטיבל הזה חשוב עכשיו

הפסטיבל ה-16 — זהו הוכחה לכך שהתרבות לא מתה גם תחת הפגזות. עבור אוקראינה — דרך להראות לעולם את החוסן שלה. עבור ישראל — הזדמנות לדבר שוב על נושאי השואה והאובדנים בדיאלוג עם המציאות האוקראינית.

נושאי הפסטיבל וסרטים נוספים: מדריך מורחב

מיקוד בפולין (זיכרון, זהות, מחיר הבחירה)

סרטים מרכזיים

• “הסנטוריום תחת שעון החול” (1973, פולין; במאי: וויצ’ך ירזי האס) — טיול סוריאליסטי בעיר-זמן; מפגש עם העבר כחי.
• “פחד” (2023, פולין / גרמניה / שווייץ; במאי: סלאבומיר פביצקי) — שתי אחיות מתווכחות עם הבלתי נמנע ולומדות לאהוב קרוב למוות.
• “אימאגו” (2023, פולין / הולנד / צ’כיה; במאית: אולגה צ’יידש) — התבגרות בסוף שנות ה-80, כשהעולם הישן מתפרק והחדש עדיין לא נבנה.
• “שנה מחיי המדינה” (2024, פולין; במאי: תומאש וולסקי) — כרוניקה של 1981: מצב חירום, אבסורד של חיי היומיום, עקשנות “סולידריות”.
• “רכוש” (2024, ישראל / פולין; במאית: דנה מודן) — השבת רכוש כניסיון להחזיר קול.
• “עצים אילמים” (2024, פולין / גרמניה / דנמרק; במאית: אגניישקה זבפקה) — גיבורה כורדית בת 16 מתבגרת בגבול; חלק מהסיפור באנימציה.
• “היער” (2024, פולין / צ’כיה; במאית: לידיה דודה) — אידיליה משפחתית ביער ביאלובייזה נשברת על משבר הפליטים.
• “העוזר” (2025, פולין / בריטניה; במאים: וילהלם ואנקה ססנל) — על גבולות הכניעה, כשהשלטון הזר מושיט יד.

“במבט ידידותי” (הגירה, חיפוש בית)

על מה הסרטים האלה

• “מקלט זמני” (2024, איסלנד; במאית: אנסטסיה בורטואלי) — הטבע יפה באופן בלתי הולם, אך האדם עדיין זקוק לבית.
• “ויקטור” (2024, דנמרק / אוקראינה / צרפת / ארה”ב; במאי: אוליבייה סרביל) — בחור חירש מחארקוב רוצה להגן על המדינה ומתעמת עם המערכת.
• “ככל שאתה מדמם יותר” (2025, גרמניה / אוקראינה / בריטניה; במאי: יואן וודל) — אוקראינים בברלין חיים את המלחמה דרך מסכים ואירוניה.

“ערכי משפחה: חיים” (קשרים, בחירה, כבוד)

חמש סיפורים

• “קיץ בדצמבר” (2024, ספרד; במאית: קרולינה אפריקה) — יום השנה למות האב מאחד את נשות המשפחה וחשבונות ישנים.
• “הם יהפכו לאפר” (2024, ספרד / שווייץ / איטליה; במאי: קרלוס מרקס-מרסט) — שניים הולכים את הדרך האחרונה יחד; סרט על כבוד.
• “אחרי המסיבה” (2024, צ’כיה; במאי: וויצ’ך סטרקטי) — גובים בדלת, התבגרות לפי לוח זמנים “לאתמול”.
• “תגיד לה שאני אוהב אותה” (2025, צרפת; במאית: רומנה בורינגר) — עיבוד לספר משפחתי, שבו הבימוי הוא דרך לדבר עם הטראומה.
• “שמונה” (2025, ספרד; במאי: חוליו מדם) — שמונה פרקים ארוכים, תשעים שנות אהבה.

“ערכי משפחה: ילדים” (פגיעות, גבולות, תקווה)

שישה תצפיות

• “לביאה” (2024, אסטוניה / גרמניה / לטביה; במאית: לינה טרישקינה-ואנגטלו) — היעלמות הבת דוחפת את האם לקצה השפיות.
• “על לואיס” (2024, גרמניה; במאית: לוצ’יה קיארלה) — בריונות בבית הספר ומשפחה שלומדת לדבר אמת.
• “ללא הוראות” (2024, ספרד; במאית: מרינה סרססקי) — החיים הקלים נגמרים עם עגלת תינוק בפתח.
• “הבלתי שביר שלי” (2024, צרפת; במאית: אן-סופי באיי) — אם ובן בוגר עם מוגבלות מחפשים כללים חדשים לקרבה.
• “אחרי הקיץ” (2025, ספרד; במאית: יולנדה סנטנו) — אם חורגת ופחד לאבד קשר עם הילד.
• “לוקה אחרי הלידה” (2025, שוודיה; במאים: אלקסה לנדגרן, קארן האוגארד) — דיכאון אחרי לידה בחווה, שבה הכל היה אמור להיות פשוט.

תחרות דוקומנטרית לאומית (אוקראינה)

מה מחפשים הסרטים האלה

• עדות למלחמה וניסיונות לחיות “למרות”.
• שיקום: ערים, אנשים, אמון.
• אקולוגיה ומלחמה: מה נשאר עם הטבע.
• גבולות הגבורה — שקטים ורועשים.

טור “חדשות ישראל”: כשהחרם לא משתיק את קול האמנות

היום נשמעות יותר ויותר קמפיינים של חרם — אוניברסיטאות מבטלות הרצאות, מוזיאונים מסרבים לתערוכות ישראליות, פעילים דורשים להוציא את המדינה מהמפה התרבותית. מסבירים לנו שזה “סולידריות”, אבל אנחנו יודעים: מדובר בעונש על זכותה של ישראל להגן על עצמה.

ישראל מנהלת מלחמה צודקת נגד חמאס וטרוריסטים אחרים, שמסתתרים מאחורי ילדים, משגרים אלפי רקטות על ערינו ועושים הכל כדי למחוק את זכותם של היהודים לחיות בארצם. ברגע כזה חשוב במיוחד שהתרבות לא תשתוק.

הסרט “רכוש”, שהוקרן בפסטיבל הקולנוע הבינלאומי באודסה, יהפוך לא רק לאירוע אמנותי. זהו מעשה של סולידריות שמחבר בין ישראל לאוקראינה: שני עמים שעברו ג’נוסייד וממשיכים להיאבק על עתידם.

ואם מישהו חולם להשתיק את הקול הישראלי בחרמות, אז דווקא בכורות כאלה מראות: זיכרון, אמנות ואמת חזקים מכל קמפיין שנאה.

זהו חומר לקהילה היהודית בישראל, לאלה שקוראים חדשות ישראל ומורגלים לראות קשרים: ישראל, אוקראינה, תפוצה, קהילה, תל אביב, ירושלים. באמצע הטקסט חשוב לחזור בלי בושה: המערכת משוכנעת שחדשות ישראל — זה לא רק חזית ופוליטיקה, אלא גם תרבות שמחזירה משמעות.

“רכוש” — קולנוע על כך שלכאב יש שם וכתובת. אם מחזירים אותם, מתאפשרת חיים חדשים.
פסטיבל הקולנוע הבינלאומי באודסה 2025 עושה דבר פשוט: נותן במה שבה העבר מפסיק להיות שקט, וההווה — חסר אונים.

שאלות נפוצות

למה “רכוש” נשמע כל כך חזק דווקא עכשיו?

כי הנושא שלה — החזרת העבר הגנוב — חופף עם המציאות האוקראינית של מלחמה ואובדנים.

על מה הסרט בקצרה?

על נסיעת רגינה ונכדתה לפולין: משפטית — עבור רכוש, למעשה — עבור האפשרות לקרוא לאהבתה ולהתפייס עם העבר.

מי היא דנה מודן?

תסריטאית ושחקנית ישראלית מתל אביב; “רכוש” — הבכורה שלה באורך מלא, שצמחה מתוך רומן גרפי של אחותה רותו מודן.

מה לראות בפסטיבל הקולנוע הבינלאומי באודסה 2025 חוץ מ”רכוש”?

“הסנטוריום תחת שעון החול”, “שנה מחיי המדינה”, “היער”, “מקלט זמני”, “אחרי המסיבה”, וגם התחרות הדוקומנטרית האוקראינית — שמונה סרטים שבהם המלחמה נקראת בשם.

🌍 מאמר זה זמין גם ב־ RU , UK , EN