- December 13, 2025
- 9:50 pm
- אוקראינה
בקייב הותקן עוד “אבן נגף” — מיני-אנדרטה לכבוד חסיד אומות העולם של באבי יאר פטר צ’טבריקוב (כינוי כבוד מקומי במסגרת יוזמות זיכרון קייביות; אין לבלבל עם התואר הרשמי “חסיד אומות העולם” ביד ושם — במקורות מופיעה הנוסחה “חסיד באבי יאר”). בסוקאל ליד חורבות בית הכנסת העתיק וליד ביתן של חסידות אומות העולם פרנצ’ישקה והלנה גלאמאי הותקנו שלטי מידע בשלוש שפות.
למה זה חשוב: שתי היוזמות מחזירות שמות וכתובות ספציפיים למרחב העירוני, מחזקות את הזיכרון המשותף של אוקראינה, ישראל והתפוצה היהודית.
לפעמים האנדרטאות החזקות ביותר הן הקטנות ביותר. לוח בגודל לבנה מתחת לרגליים ושלט תמציתי ליד יסוד ישן מספרים על בחירה מוסרית בקול רם יותר מכל במה. קייב וסוקאל בימים האחרונים הזכירו: זיכרון אינו ז’אנר מוזיאוני, אלא חלק ממסלול יומיומי. אנשים ממהרים לעבודה, ילדים הולכים לבית הספר, תיירים מחפשים בית קפה, ופתאום העין נתפסת בשם משפחה, שנה, שורה קצרה על הצלה. כך פועלת “זיכרון עירוני”: בשקט, אך באופן בלתי נמנע.
החומר הוכן על פי מידע מ-26-28 בספטמבר 2025 מקהילת היהודים המאוחדת של אוקראינה.
קייב: “אבן נגף” על שם פטר צ’טבריקוב
בבירה הופיע אלמנט חדש בסדרת “אבני נגף”. אלו לוחות מתכת קטנים המותקנים במדרכה — סמנים של כתובות, שבהן חיו או עזרו לאלו שהנאצים גזרו עליהם מוות. ה”אבן” החדשה — לכבוד פטר צ’טבריקוב, חסיד באבי יאר, שנרצח על ידי הנאצים ב-1942 על הצלת שתי נערות יהודיות בנות 12 ו-17.
שמו הוחזר למפת העיר ליד הספרייה המרכזית לילדים על שם טאראס שבצ’נקו (שדרות ברסט, 25א).
סמלי גם האופן שבו עושים זאת. בטקס נוכחים תלמידים, היסטוריונים, נציגי יוזמות תרבותיות. נראה כעניין קטן, אך מכאן מתחילה הרגל חדשה: לדעת לא רק את הכיכרות הראשיות, אלא גם את כתובות האומץ. גישה זו דומה ל”מיקרו-שבב זיכרון”, שניתן לקרוא בשתי שורות — וכבר לא לשכוח.
פטר צ’טבריקוב — חסיד באבי יאר
סיפורו של פטר צ’טבריקוב הוא דוגמה מתועדת לאדם אחד בקייב הכבושה שהחליט על צעד שעלה לו בחייו. ב-1942 יחד עם אשתו מריה הוא הסתיר בביתו נערות יהודיות. את הראשונה, ילדה בת 12, הם העבירו לכפר למכרים, שם היא אומצה ובכך ניצלה מהשמדה.
לאחר זמן מה הגיעה לביתם נערה נוספת — בת 17. היא הצליחה להימלט ממבצע, והצ’טבריקובים מצאו דרך להעביר אותה ליחידת פרטיזנים.
פעולות אלו לא נעלמו מעיני הנאצים. ב-1943 הגסטפו עצר את פטר צ’טבריקוב. על פי עדויות קיימות, הוא הוצא להורג בבאבי יאר — מקום שהפך לסמל הטרגדיה של יהדות קייב. תאריך המעצר ותאריך ההוצאה להורג המדויקים אינם ידועים (יש רק את השנה והמקום).
צ’טבריקוב היה גם קשור למחתרת: ביתו שימש לעיתים כמקום מפגש למחתרת, מה שהגביר את הסיכונים.
עברו עשורים, ושמו היה יכול להיעלם בהערות שוליים בארכיונים, אלמלא עבודת החוקרים והיוזמות הציבוריות. ב-23 בספטמבר 2025 בקייב, ליד הספרייה המרכזית לילדים על שם ט. שבצ’נקו בשדרות ברסט, 25א, הותקנה “אבן נגף” לכבוד פטר צ’טבריקוב. הטקס נערך לציון 84 שנים לתחילת ההוצאות להורג בבאבי יאר.
זו הייתה ה”אבן” הראשונה לאחר הפסקה של ארבע שנים בפרויקט, וסמלי שדווקא שמו של צ’טבריקוב הפך לנקודת המוצא של שלב חדש.
כך, הביוגרפיה של אדם זה מורכבת ממעטים, אך עובדות בולטות: קייבי רגיל שהחליט לעזור לשתי נערות; משפחה שסיכנה את עצמה למען חיי אחרים; מעצר ומוות ב-1943; והחזרת השם למפת העיר כבר במאה ה-21.
סוקאל: שלושה שלטים ליד בית הכנסת ובית החסידות
סוקאל — עיר קטנה, אך ההיסטוריה שלה נשמעת למרחקים. ליד חורבות אחד מבתי הכנסת הגליציאניים העתיקים הותקנו שלטים בשלוש שפות: אוקראינית, אנגלית, פולנית. בחירת השפה אינה פרט, אלא הזמנה. מקומיים, אורחים מפולין השכנה, מטיילים מישראל — כולם יכולים לקרוא את הסיפור ללא מתווכים.
השלט השני עומד ליד הבית שבו חיו פרנצ’ישקה גלאמאי ובתה הלנה גלאמאי — חסידות אומות העולם. במהלך השואה הן עשו את מה שתמיד דורש שקט: הסתירו, האכילו, שמרו ליד החלון, מקשיבות לצעדים בלילה. תנועות יומיומיות, כמעט בלתי נראות אלו מרכיבות את מרקם ההצלה.
למה דווקא שלט — פורמט עובד
שלט — זהו סיפור קצר וברור, שאינו עמוס בשפה אקדמית. כאן חשוב לשמור על תשומת הלב לשני-שלושה עובדות: מי הציל, את מי הצילו, במה סיכנו. כאשר כל זה נאמר בפשטות ובשלוש שפות, העיר מקבלת כלי עבודה לזיכרון. לא טקסי, אלא יומיומי.
פרנצ’ישקה והלנה גלאמאי — סיפור של אם ובת שהצילו משפחות יהודיות
פרנצ’ישקה גלאמאי נולדה בסוקאל ב-1885. לפני המלחמה יחד עם בתה הלנה הן ניהלו משק קטן. כשהחלה הכיבוש הגרמני, בביתם מצאו מקלט משפחות יהודיות קראם, מאלץ וקינדלר. הנשים הסתירו אנשים במסתורים מעל דיר החזירים, וגם מתחת לרצפת המטבח.
בנובמבר 1942 פרנצ’ישקה הציעה בעצמה מקלט לסוחר הבקר מוישה מאלץ ולרופא דוד קינדלר עם משפחותיהם, שנמלטו מהגטו. אליהם הצטרף הצייר יוזף קראם עם אשתו ובנו. כדי להסתיר את העובדה שבאסמים ובמבנים החיצוניים מסתתרים יהודים, פרנצ’ישקה גידלה חזירים ותרנגולות והביאה לשם אוכל, מסתירה אותו בין הפסולת. כדי להטעות את השכנים היא אף הרשתה לעצמה התבטאויות אנטישמיות בפומבי.
במשך עשרים חודשים הצילו האם והבת 16 אנשים מתוך 6000 יהודי סוקאל שלפני המלחמה. בסך הכל נותרו בחיים לאחר המלחמה כ-30. בין הניצולים היה גם משה מאלץ, שהשאיר זיכרונות “שנות האימה — קרן תקווה”. רשימותיו הפכו לעדות יקרת ערך על החיים בגטו והישרדות בסתר.
פרט מעניין: במקביל למשפחות היהודיות פרנצ’ישקה הסתירה גם חייל גרמני צעיר שערק, וילהלם, שביקש להסתתר מהשליחה לחזית המזרחית. הוא חי בחווה כמעט שנתיים, אך ב-1944 גילו אותו והוציאו להורג חיילים סובייטים.
ב-19 ביולי 1944 נכנסה הצבא האדום לסוקאל, ולמסתתרים הגיע סוף לסיוט של 20 חודשים. היהודים עזבו את בית גלאמאי ובקרוב היגרו. הקשר איתם המשפחה שמרה במשך שנים רבות.
ב-1984 הכיר יד ושם בפרנצ’ישקה והלנה גלאמאי כחסידות אומות העולם. מאוחר יותר נכנס סיפורן לסרט תיעודי אמריקאי “מספר 4 ברחוב מרים הבתולה” ולספר של ג’ני ל. ויטריק “הסוד של אמי”. ב-2011 הוענק לגיבורה לאחר מותה פרס “על אומץ ודאגה”, שקיבלו צאצאיה.
כך, הביוגרפיה של פרנצ’ישקה והלנה גלאמאי היא סיפור על שתי נשים שלא רק הצילו כמעט מחצית מכל היהודים ששרדו בסוקאל, אלא גם הצליחו להטעות שכנים חשדניים ואת הנאצים עצמם, תוך גילוי תושייה ונחישות מדהימות.
העצב המשותף של שני הסיפורים: זיכרון כשטח משותף
קייב וסוקאל מדברים בשפה אחת — שפת הכתובות, התאריכים והשמות. נאנובסטי — חדשות ישראל מספרת באופן קבוע על פרויקטים שבהם הזיכרון מפסיק להיות מונולוג והופך לדיאלוג מזמין. כאן אין “פתוס” כפוי, אלא יש היגיון מובן: מניחים לוח, מתקינים שלט, קוראים שמות, שואלים שאלות לילדים.
מסקנה: צורות קטנות — משמעויות גדולות
“אבן הנגף” הקייבית על שם פטר צ’טבריקוב והשלטים בסוקאל על פרנצ’ישקה והלנה גלאמאי — הם שני כלים שונים של עבודה אחת. שניהם מחזירים קול לאלו שאמרו פעם “לא” לרוע ו”כן” לסולידריות אנושית. שניהם שזורים היטב במרקם העיר: אין צורך לחפש אותם באולמות מוזיאונים, הם ליד — על המדרכה ועל הקיר.
לקוראי “נאנובסטי” ולאלו שעוקבים אחרי חדשות ישראל, זהו תמריץ לראות בסדר היום האוקראיני לא רק פוליטיקה, אלא גם שימור זיכרון מדויק וממוקד. אולי כאן טמונה הכוח: לא בעוצמה, אלא בסדירות ובכנות.
אבני נגף: זיכרון שלא ניתן לדלג עליו
“אבן נגף” — זהו שלט זיכרון קטן מברונזה, המותקן ישירות במדרכה. עליו חרוטים שם, שנות חיים וגורל קצר של קורבן השואה או אדם שהציל יהודים בשנות הכיבוש הנאצי.
היסטוריית הפרויקט
את הרעיון הגה האמן הגרמני גינתר דמניג בשנות ה-90. בתחילה היו אלו לוחות בודדים, אך עם הזמן הם הפכו לאנדרטה מבוזרת הגדולה ביותר באירופה. כיום ניתן למצוא “אבני נגף” באלפי ערים בגרמניה, פולין, צרפת, הולנד, אוקראינה ומדינות נוספות.
למה הם נחוצים
הרעיון המרכזי הוא שהזיכרון על השואה לא יהיה רק במוזיאונים ובספרים, אלא ישירות ברחובות. אדם הולך במסלול הרגיל שלו, רואה מתחת לרגליו שם ושנה, “נתקל” במבטו וחוזר במחשבתו להיסטוריה. זהו אמצעי אישי ואינטימי לזכור.
משמעות לישראל ולתפוצה
לקוראי נאנובסטי — חדשות ישראל יוזמות כאלה באוקראינה קרובות ומובנות. ישראל שומרת בעדינות על זיכרון החסידים במשך עשורים, וכאשר בערים אוקראיניות מופיעות “אבני נגף”, זה הופך לגשר בין המדינות והתפוצה היהודית.
