דגלים רוסיים ו”פלסטיניים” יחד בהפגנות בגרמניה “נגד אספקת נשק לאוקראינה ולישראל” – התקשורת הרוסית שמחה

חלק מהמשתתפים הגיעו עם דגלי רוסיה ופוסטרים שקראו לשלום עם רוסיה וסין, והיו גם תמונות של מטריושקות.

3 באוקטובר 2025. התקשורת הרוסית כל היום שידרה את אותו סיפור: “בברלין ובכל גרמניה – עשרות אלפים נגד אספקת נשק לאוקראינה ולישראל, נגד טילים אמריקאים, בעד שלום ודיפלומטיה”. הם שמו דגש על הסמליות של התאריך – יום האחדות הגרמנית, יום השנה ה-35 לאיחוד המדינה – והציגו הפגנה רגילה של התרבות הפוליטית הגרמנית ברחוב כאירוע היסטורי. לפי דברי התקשורת הרוסית, זהו “שינוי” בדעת הקהל בגרמניה ו”סימן לעייפות אירופה” מתמיכה בקייב ובירושלים. אנו מבינים היטב מדוע זה מנופח ל”שמחה”: תמונה כזו משרתת את הקהל הפנימי, מדכאת את בעלי הברית של אוקראינה וישראל ולוחצת על החלטות תקציביות בבירות האיחוד האירופי ונאט”ו.

על התאריך

גרמניה ב-3 באוקטובר מציינת את יום השנה ה-35 לאיחוד המדינה – יום האחדות הגרמנית, שהוא חג לאומי ויום חופש. ב-3 באוקטובר 1990, חמש המדינות של הרפובליקה הדמוקרטית הגרמנית לשעבר (GDR) – ברנדנבורג, מקלנבורג – פומרניה הקדמית, סקסוניה, סקסוניה-אנהלט ותורינגיה – הצטרפו לרפובליקה הפדרלית של גרמניה. החגיגות המרכזיות בהשתתפות הנהגת המדינה מתקיימות השנה במרכז המנהלי של מדינת סאר – סארבריקן.

במקור, החג לכבוד איחוד המדינה תוכנן להתקיים ב-9 בנובמבר – ביום נפילת חומת ברלין. עם זאת, הוחלט לוותר על הרעיון הזה, מכיוון שהתאריך קשור לתקופה אפלה בהיסטוריה של גרמניה: ב-1923 התרחש באותו יום “הפוטש של הבירה”, ניסיון הפיכה שבוצע על ידי אדולף היטלר והגנרל אריך לודנדורף, ובלילה שבין 9 ל-10 בנובמבר 1938 התרחשו פוגרומים יהודיים בעשרות ערים בגרמניה – “ליל הבדולח”. מסיבה זו נבחר תאריך אחר לחג – 3 באוקטובר, הקשור לאיחוד בפועל של גרמניה המערבית והמזרחית ב-1990.

מטריושקות ודגלים “פלסטיניים”

כדי להפריד בין עובדות ל”ניפוח חגיגי”, חשוב לומר כמה דברים באופן ברור.

בגרמניה, פעולות רחוב הן כלי שגרתי, חוקי ונפוץ למדי ללחץ על השלטון. צעדות “נגד המלחמה”, יוזמות פציפיסטיות, בלוקים מקומיים של מפלגות – כל אלה הם נוף מוכר. וכאשר הפלטפורמות הרוסיות בונות מזה “אירופה חוגגת נגד אספקות”, הן לוקחות אלמנטים מוכרים (יוני שלום, פוסטרים על דיפלומטיה, דגלים פלסטיניים, לפעמים גם דגלי רוסיה) ומרכיבות אותם לתמונה נוחה אך מצומצמת.

איך מוצגת ה”מסיביות” ולמה זה נוח: מספרים, תמונות, רגשות

בברלין המסלול היה סטנדרטי: מבבלפלאץ באזור מיטה – ואז לולאה ברחובות המרכזיים וחזרה לנקודת המוצא. המשטרה, כרגיל, נותנת הערכה אחת (כ-7–7.5 אלף), המארגנים – גבוהה יותר (10–20 אלף).

בדרום-מערב המדינה, בשטוטגרט, בשלוספלאץ, התקיימה פעולה מקבילה; שם תומכי “איחוד שרה ווגנקנכט – בעד היגיון וצדק” (BSW) שיתפו ברשתות החברתיות “חמש עשרה אלף ואווירה פנטסטית”. עבור הקורא המקומי בגרמניה, האריתמטיקה הזו מוכרת: המשטרה תמיד זהירה יותר, המארגנים – תמיד נדיבים יותר. עבור התקשורת הרוסית הפער הזה הוא מכרה זהב. אפשר לקחת את המקסימום, לתבל במילה “עשרות אלפים” ולהציג כ”אות”.

הפרט הנוח השני הוא הסדרה הוויזואלית. יוני שלום על בדי כחול; פוסטרים: “דיפלומטיה במקום נשק”, “לא למיליטריזציה”; דרישות “לא להציב טילים אמריקאים”. כל זה משתלב יפה בתמונה רגשית שקל לשדר ברשתות. אם בקצה העמודה יופיע דגל רוסי או מטריושקה מקרטון – התמונה הופכת ל”אידיאלית”: יונת שלום ו”סמלים של רוסיה המסורתית” יחד. ממיקס כזה נבנית “השמחה” של ערוצי החדשות הרוסיים: “תראו, אירופה התעוררה”.

אבל המציאות מורכבת יותר. בעמודות צעדו אנשים וקבוצות מגוונים: פציפיסטים קלאסיים, בלוקים של BSW, נקודות נוכחות של סוציאל-דמוקרטים, פעילים פרו-פלסטיניים. האג’נדה שלהם חופפת רק חלקית. עבור חלקם “שלום” הוא משא ומתן תוך שמירה על סיוע לצד המותקף. עבור אחרים – “שלום” כהפסקת אספקת נשק היום, גם אם זה פוגע בכושר ההגנה של אוקראינה וישראל. עבור שלישיים – “שלום” כהסוואה נוחה לרטוריקה אנטי-אמריקאית ופרו-רוסית. בתמונה אחת כל זה לא ניתן להבחנה – ודווקא בגלל זה התמונה כל כך אהובה על התעמולה.

מה בדיוק מנופח ל”שמחה”: נרטיבים שמועילים למוסקבה

הנרטיב הראשון: “אירופה עייפה ומסתובבת”.

כל פעולה שקטה מסומנת מיד כ”הפגנה המונית נגד סיוע לקייב ולישראל”. ממנה מוציאים את הניואנס שגרמניה היא לא רק רחוב, אלא גם בונדסטאג, קואליציות, ועדות, תוכניות הגנה ונהלים בירוקרטיים ארוכים. הרחוב יוצר רקע, אבל ההחלטות מתקבלות לא בכיכר. ה”שמחה” הרוסית עושה רושם שהרקע הוא כבר החלטה.

הנרטיב השני: “נאט”ו הוא מקור ההסלמה”.

הסיסמה “לא להצבת טילים אמריקאים” נארזת בתזה “גרמניה נגד נאט”ו”. למרות שגם בתוך קבוצות שמאל ופציפיסטיות יש מגוון דעות: מסירוב מוחלט לכל תשתית צבאית ועד הכרה פרגמטית למדי בתפקיד ארה”ב בביטחון האירופי. אבל הספקטרום הזה לא קיים בסיפורים הרוסיים – שם צריך תמונה פשוטה: “גרמניה אומרת לנאט”ו ‘לא'”.

הנרטיב השלישי: “הסנקציות נכשלו, הגיע הזמן להתפייס”.

הקריאה “להסיר סנקציות” (אחת הנקודות האהובות של BSW) משודרת כ”קול הרציונלי של אירופה”. לא מוסיפים שהסרת הסנקציות מתגמלת את המפר, מגבירה את משאביו ומפחיתה את מחיר התוקפנות. במבנה ה”שמח” זה אף פעם לא נשמע: יותר מדי לוגיקה, מעט רגש נוח.

הנרטיב הרביעי: “חלוקת העולם לפי אומות ודגלים”.

בלוקים פרו-פלסטיניים ודגלים רוסיים יחד באותו דיווח יוצרים אשליה של חזית מאוחדת נגד “המערב”. בגרמניה האמיתית זרמים אלה לעיתים קרובות שכנים רק פיזית; מטרותיהם הפוליטיות וערכיהם עשויים להיות שונים באופן קיצוני. אבל בלוגיקה התעמולתית כל תמונות שכנות “נדבקות” לתמונה הרצויה – וזה מסביר את ה”שמחה”: נבנית אשליה של קהל גדול, צבעוני, אך מאוחד שאומר “אותו דבר”.

למה זה חשוב לישראל ולאוקראינה (ומה על התקשורת לעשות)

עבור אוקראינה, דיווחים “שמחים” כאלה ממוסקבה משמשים ככלי לחץ על הרצון האירופי לעזור. ככל ש”רועשת יותר” אירופה עייפה”, כך קל יותר בדיונים פרלמנטריים בכל בירה של האיחוד האירופי לשחק על נושא החיסכון התקציבי, ובמשא ומתן מאחורי הקלעים – להתמקח על “יוזמות שלום” ללא ביטחון. עבור ישראל זה סיכון כפול: באג’נדה של צעדות כאלה משולבות יותר ויותר דרישות לאמברגו על אספקת נשק לישראל. לכן הקהלים שלנו בישראל ובתפוצות האוקראיניות עוקבים בקפידה לא אחרי רגש התמונה, אלא אחרי ההשלכות האמיתיות – הצבעות, סעיפי תקציב, חוזים בקו נאט”ו והסכמים דו-צדדיים.

מה על התקשורת לעשות אם לא רוצים לשחק כרקע לנרטיב זר? ראשית, לסמן את התמונות: איפה הפציפיזם, איפה יחסי ציבור מפלגתיים, איפה טרולינג גיאופוליטי ישיר. שנית, להפריד בין הרמות: הרחוב הוא רקע, הממשלה והפרלמנט הם ההחלטות. שלישית, לכבד את העובדות: לתת את שתי ההערכות של המספרים, לציין את המסלול, לקרוא למארגנים, לא לערבב אירועים שונים (למשל, לבלבל בין צעדות ספטמבר לאוקטובר). זה לא הורג את הרגש, זה מחזיר לקורא את האופטיקה הבוגרת.

למה אנחנו “יודעים למה” זה נעשה – ומדברים על זה ישירות

כי זה דפוס חוזר. בכל פעם שכאשר ברחובות ערי הבירה האירופיות יוצאת קהל מגוון “בעד שלום”, הערוצים הרוסיים הופכים את זה לסיפור חד-משמעי “אירופה נגד אספקות”.

המספרים נלקחים מהקצה העליון, פוסטרים שכנים נדבקים למסר אחד, והשאלות המורכבות – מי משלם על הביטחון, מהו “שלום” עבור מדינה מותקפת, היכן הגבול בין דה-אסקלציה לכניעה – נופלות מהתמונה. כתוצאה מכך, בתוך רוסיה נוצרת תמונה “שמחה”: “התמיכה באוקראינה/ישראל עומדת לקרוס”. מבחוץ – זהו כלי לחץ על פוליטיקאים, שצריכים מחר לאשר תקציבים וחבילות סיוע.

אנו קוראים לזה בשמותיהם לא כדי להמעיט בעמדתו הכנה של מישהו נגד המלחמה. להיפך: טיעון פציפיסטי בוגר נשען על הכרה כנה בסיכונים, על כבוד לעובדות ועל בהירות המונחים. “שלום בכל מחיר” – זה לא שלום. זו הפסקה, שהמחיר שלה משולם על ידי קורבן התוקפנות.

סיכום חדשות נא: לפי התקשורת הרוסית, ב-3 באוקטובר גרמניה “הפגינה המונית נגד אספקת נשק לאוקראינה ולישראל”.

בפועל – זו סדרת הפגנות שקטות עם אג’נדה מגוונת, המוכרות בלוח השנה הפוליטי הגרמני. ה”שמחה” בערוצים הרוסיים מובנת: היא מזינה את הנרטיב “אירופה עייפה”, נועדה ללחוץ על בעלי הברית ולערער את התמיכה בקייב ובירושלים. המשימה שלנו היא להחזיר את הניואנסים, לקרוא למארגנים ולדרישות, לא לבלבל בין אירועים ולזכור: ההחלטות מתקבלות לא בכיכר, אלא בפרלמנטים ובמשרדים, שם סופרים לא סיסמאות, אלא סיכונים וקולות.