נתניהו הצהיר כי לחמאס נותר מעט זמן למשא ומתן על בני הערובה, כך או אחרת הם יפורקו מנשקם

ערב בירושלים היה מתוח. על רקע הרוח מהמזרח התיכון, שמביאה ריח של ים וחול, ראש ממשלת ישראל בנימין נתניהו פנה לעם ב-4 בספטמבר 2025. נאומו היה קצר, אך בו הורגשה קרירות של פלדה.

«חמאס צריך להבין: הזמן רץ. או שהחטופים ישוחררו, או שיבוא פירוק מנשק — דיפלומטי או בכוח».

הלחץ ששינה את כללי המשחק

לדברי נתניהו, הארגון מסכים לוויתורים רק תחת לחץ. וזה בדיוק הלחץ הזה — צבאי, פוליטי, אנושי — שהזיז את המצב.

ראש הממשלה בטוח: ניתן להחזיר את כל החטופים מבלי להוציא את הכוחות מרצועת עזה. עמדה זו נשמעה כאתגר, אך גם כהבטחה.

הוא נתן אישור למשלחת בראשות השר לעניינים אסטרטגיים רון דרמר — לטוס לקהיר. שם נקבעת גורל האנשים: רשימות, מסלולים, ערבויות. נתניהו הדגיש שישראל וארה”ב לא מתכוונות להאריך את המשא ומתן — ימים, לא שבועות.

ארה”ב: בעלת ברית, מנצחת ומפקחת

נשיא ארה”ב דונלד טראמפ הגיב בסגנונו — קשה, רועש וללא מסכות דיפלומטיות. הוא הבהיר: אף אחד לא יסבול מניפולציות מצד חמאס. הצהרתו על “הנכונות של חמאס לשלום” הייתה מפתיעה — כמו מכה בלב הסכסוך.

נתניהו הודה לטראמפ בפומבי. דיבר על תמיכה, על נחישות, על ברית. ולא במקרה הוסיף: “טראמפ לא סובל עיכובים”.

לאחר נאומו, הצבא הישראלי קיבל פקודה לצמצם את הפעולות הפעילות ולעבור להגנה — זמנית. זהו מקרה נדיר שבו הטקטיקה הצבאית מותאמת לשעון הדיפלומטי.

קולות מבפנים

רבים בישראל מכנים את הרגע הזה “מבחן האמונה”. משפחות החטופים ממשיכות לחיות בין תפילה לציפייה. הם שומעים הבטחות, אך הם זקוקים לתוצאות. “העיקר — להחזיר את החיים”, הם אומרים, ובמילים אלו אין פוליטיקה, רק כאב.

נתניהו הזכיר: “לא שכחנו אתכם לרגע”. ומילים אלו נשמעו לא כריטוריקה, אלא כהבטחה פנימית.

השלב השני: שלום תחת כוונת

אם הצעד הראשון — חילופים, אז השני — פירוק מנשק. עזה צריכה להיות מפורזת. ראש הממשלה אמר זאת ישירות: “זה יקרה או דרך דיפלומטיה, או בכוח. בדרך הקלה או הקשה — אבל זה יקרה”.

המשפט הזה הפך לקו חדש — המפריד בין אמונה במשא ומתן לבין הבלתי נמנע של מלחמה. בו הורגשה גם עייפות וגם נחישות. ישראל, למעשה, שמה קץ לאשליה שהכל ניתן לפתור רק בשיחות.

הדילמה הנצחית: מתי הכוח הופך לשלום

הפרדוקס של הרגע הזה הוא ששני הצדדים מדברים על שלום, אך כל אחד רואה אותו בדרכו. עבור ישראל, שלום הוא שליטה וביטחון. עבור חמאס — הישרדות והשפעה. ובין המושגים הללו — תהום.

הצבא כבר מכין תרחישים לכל תוצאה. אם המשא ומתן ייכשל — יחזרו המכות. אם יצליחו — תתחיל שלב חדש, לא פחות קשה: שיקום האמון וחיפוש נוסחת קיום משותף.

מה התכוון טראמפ כשדיבר על “קטסטרופה של שלושת אלפים שנה”?

המשפט הזה פוצץ את כותרות המידע. בו, אולי, היה רמז למחזור האינסופי של מלחמות המזרח התיכון, להיסטוריה של עמים שלא יכולים לשחרר את העבר. או שזה היה פשוט מחווה רגשית של פוליטיקאי שרגיל לדבר במילים הדומות לכותרות של סרטים.

כך או כך, דווקא ברגשנות הזו — עצב התקופה. העולם מחכה לעסקה שיכולה להיות או תחילת הסוף, או סוף ההתחלה.

בין סוכות לשקט

נתניהו הבטיח ש”בעזרת השם”, בחג סוכות יוכל להכריז על חזרת כל החטופים. אולי בזה — הרגע האישי ביותר של כל הנאום. הוא דיבר לא כפוליטיקאי, אלא כאדם שארצו חיה על הקצה.

בישראל מילים כאלה לא נתפסות כפרסום. הן נתפסות כהבטחה.