אנגלה מרקל האשימה את מזרח אירופה ב”כישלון הדיאלוג עם רוסיה” — ועוררה סערה של ביקורת

בראיון חדש, הקנצלרית לשעבר של גרמניה, אנגלה מרקל, שוב מצאה את עצמה במרכז סערה פוליטית. בהצהרה כי “חלק מהאחריות לפלישה של רוסיה לאוקראינה מוטלת על פולין ומדינות הבלטיות”, היא לא רק עוררה את אירופה, אלא גם הזכירה שוב את הטעויות הלא נלמדות מתקופת הפשרות עם הקרמלין.

לדברי מרקל, בשנת 2021 היא הציעה ליצור פורמט חדש של משא ומתן בין האיחוד האירופי לבין ולדימיר פוטין — עוד לפני תחילת הפלישה המלאה. הסכמי מינסק, טוענת הקנצלרית לשעבר, כבר לא היו הגיוניים, ונדרש ערוץ דיאלוג חדש. עם זאת, ורשה ומדינות הבלטיות, שחששו מפילוג בתוך האיחוד האירופי, חסמו את היוזמה.

“זה לא הצליח. עזבתי את התפקיד, ובקרוב החלה התוקפנות של פוטין”, — אמרה מרקל.

היא הוסיפה כי מגפת COVID-19 “שיתקה את הדיפלומטיה” ולא אפשרה למנהיגים לקיים פגישות שבהן ניתן היה למצוא פשרות.

מזרח אירופה הגיבה בחריפות

הצהרת מרקל עוררה גל מיידי של זעם. באסטוניה, הפרלמנט כינס ישיבת חירום של ועדת החוץ. יושב הראש שלה, מרקו מיכקלסון, הצהיר כי דברי הקנצלרית לשעבר “מטילים צל על המורשת הפוליטית שלה ונשמעים כניסיון להצדיק את הפסיביות שלה עצמה”.

לא פחות חריף היה ראש הממשלה לשעבר של פולין, מתאוש מורבייצקי. בפוסט שלו ב-X (לשעבר טוויטר) הוא כתב:

“אנגלה מרקל הוכיחה שהיא הפכה לאחת הפוליטיקאים שהזיקו לאירופה ביותר במאה השנים האחרונות. אמונתה העיוורת בדיאלוג עם פוטין הובילה למלחמה.”

היסטוריה שלא מרפה

מ-2015 עד 2021 גרמניה הייתה משתתפת מרכזית בהסכמי מינסק — מבנה שברירי שהחזיק את הסכסוך בדונבאס במסגרת הדיפלומטיה. עם זאת, דווקא בשנים האחרונות לשלטונה מרקל צפתה כיצד מוסקבה מחזקת בהדרגה את הפוטנציאל הצבאי בגבולות אוקראינה.

באביב 2021, לפי נתוני המודיעין של נאט”ו, החלה הכנה פעילה לפלישה: העברת כוחות, לוגיסטיקה, מבצעי מדיה. מרקל, כך טוענים מקורות בברלין, ניסתה להזהיר באופן אישי את עמיתיה האירופיים על הסיכון ל”קריסה בלתי הפיכה”, אך הצעותיה לא זכו לתמיכה.

הצהרתה כעת נשמעת כהודאה בכישלון של בית הספר הישן של הפוליטיקה — זה שהאמין ב”משא ומתן במקום נשק”.

המגפה והדיפלומטיה

בראיון מרקל ציינה במיוחד כי דווקא מגפת COVID-19 הרסה את האמון בין המדינות.

“כאשר המנהיגים הפסיקו לראות זה את זה באופן אישי, נעלם כל מה שעשה את הדיפלומטיה חיה. זום לא יחליף מבט בעיניים”, — אמרה היא.

מומחים סבורים כי במשפט זה מסתתר לא כל כך חרטה, אלא ניסיון להסביר מדוע גרמניה איבדה שליטה על הווקטור המזרחי של מדיניות החוץ שלה. הרי דווקא בשנות המגפה מוסקבה החלה לבנות באופן פעיל ארכיטקטורה גיאופוליטית חדשה, תוך הסתמכות על אנרגיה ופחד.

אירופה ללא אשליות

היום, שלוש שנים לאחר הפלישה, דברי מרקל נתפסים כהשתקפות של המשבר הפנימי של אירופה.
הפוליטולוג אנדריאס אומלנד ציין בתגובה ל-DW כי הצהרות כאלה “חושפות את האשליה הגרמנית הישנה: כאילו אפשר להגיע להסכמה עם רוסיה אם מדברים ברכות”.

בינתיים, בוורשה ובווילנה תופסים את דבריה כ”סמל לעייפות של היבשת הישנה” — ניסיון להסיר את האחריות מברלין על שנים של תלות אנרגטית מ’גזפרום’ וסירוב להרתעה צבאית.

מי אשם — ומה הלאה

על רקע המלחמה המתמשכת באוקראינה, השיחה על העבר נשמעת כואבת. מרקל, שנחשבה זמן רב לסמל היציבות האירופית, מעוררת יותר ויותר אסוציאציות עם תקופת ההשהיות.

“כאשר הקנצלרית של גרמניה אומרת שאחרים אשמים, — זהו אות לא רק לאירופה, אלא גם לפוטין, שרואה בכך חולשה של המערב”, — הצהיר הפוליטולוג האוקראיני אולקסי הראן.

דבריו מהדהדים גם בעיתונות הגרמנית. המגזין Spiegel מציין כי המשפט “הפולנים והבלטים אשמים” נשמע ברגע הכי לא מתאים — כאשר האיחוד האירופי מנסה לשמור על אחדות מול התוקפנות הרוסית והמחלוקות הפנימיות.

מורשת ותפיסה

דירוג האמון במרקל בגרמניה נשאר גבוה, אך כעת דמותה מעוררת יותר שאלות מתשובות.
הביקורתיים סבורים כי דווקא הקורס שלה להתקרבות למוסקבה, כולל הפרויקט “נורד סטרים–2”, היה אחד הגורמים שחיזקו את הקרמלין והחלישו את העצמאות האנרגטית של אירופה.

תומכי הקנצלרית לשעבר מתנגדים: ללא הדיפלומטיה שלה, ייתכן שהמלחמה הייתה מתחילה מוקדם יותר.
עם זאת, גם הם מודים — הזמן שבו ניתן היה “לדבר עם פוטין”, חלף ללא שוב.

בין הצדקה לגילוי

אנליסטים פוליטיים מכנים את הראיון של מרקל “תערובת של רפלקסיה עצמית והגנה על המוניטין”. היא לא בפעם הראשונה מנסה להסביר את החלטותיה — אך כעת זה נשמע אחרת.
לא כדו”ח של פוליטיקאית, אלא כהתוודות של אדם שתקופתו הסתיימה עם נפילת ברלין בחזית הגז.

האירוניה של הגורל היא שהאישה, שנחשבה זמן רב ל”קול ההיגיון של אירופה”, נתפסת כעת כסמל של ספקותיה.

סיכום:
אנגלה מרקל שוב הפכה לגיבורה של דיון בינלאומי — לא כקנצלרית, אלא כתזכורת לזמן שבו אירופה האמינה בדיאלוג ולא בהגנה.

דבריה על פולין והבלטיות הפכו לא רק להצהרה פוליטית, אלא למטאפורה של היבשת הישנה, שעדיין מחפשת היכן עובר הגבול בין אשמה לשיעור.

היום, כאשר ערים אוקראיניות עדיין נתונות למתקפות, והאיחוד האירופי דן בחבילת סיוע נוספת, המשפט של מרקל נשמע כהד של תקופה אחרת — זו שבה פשרות הפכו לעיתים לטעויות שעלותן הייתה שלום היבשת.