- December 8, 2025
- 9:38 am
- בעולם
המלחמה שוב משנה את פניה של אירופה — ולא רק בחזיתות. במקום שבו נשמעו סיסמאות של סובלנות וזכויות אדם, נשמעים בקול רם יותר לחישות של שנאה ישנה. אנטישמיות — הווירוס העתיק של היבשת — מתעוררת שוב, עולה משכבות תת-קרקעיות של ההיסטוריה לרחובות ברלין, פריז ובריסל.
הפגנות המוניות, הצתות של בתי כנסת, תקיפות על יהודים — כל זה כבר לא תמונות מארכיונים של שנות ה-30, אלא כרוניקה של חדשות אירופיות בשנת 2025.
אבל הסיבות למה שקורה הן הרבה יותר מורכבות מאשר רק ויכוח פוליטי על המלחמה של ישראל עם חמאס. זהו השתקפות של שינוי גלובלי — איך רוסיה, איראן ושותפיהן האידיאולוגיים משתמשים ברטוריקה אנטי-ישראלית ואנטי-מערבית כדי להצית את אירופה מבפנים.
מתי האנטישמיות שוב הפכה ל”אופנתית”
בחודשים האחרונים רמת התקריות האנטישמיות באירופה עלתה פי כמה.
בצרפת — תקיפות על בתי ספר ובתי קברות יהודיים.
בגרמניה — איומים כלפי רבנים וסטודנטים ישראלים.
בבריטניה המשטרה מתעדת עלייה של יותר מ-500% בפשעי שנאה.
אבל הסכנה אינה רק במספרים.
מדובר בצורה חדשה של רוע ישן — אנטישמיות במסווה של אקטיביזם פוליטי.
היום השנאה מוצגת לעיתים קרובות כ”מאבק באימפריאליזם” או “סולידריות עם המדוכאים”.
אתמול זה נקרא פשיזם, היום — “אנטי-קולוניאליזם”.
המהות לא השתנתה.
רבים מהמומחים מציינים: האנטישמיות היום לא תמיד מתבטאת דווקא בעלבונות.
היא יכולה להסתתר מאחורי סיסמאות, מאחורי “מאבק לחירות פלסטין”, מאחורי נרטיבים מלאכותיים שמוחדרים דרך רשתות חברתיות ותעמולה.
בזה בדיוק — הסכנה העיקרית של הגל החדש.
רוסיה וחמאס — חזיתות שונות של אותה אידיאולוגיה
בהקשר האוקראיני ההשוואה בין רוסיה לחמאס נשמעת במיוחד מדויקת.
שתי הישויות פועלות לפי אותו עיקרון: טרור כטיעון.
הצבא של פוטין הורס ערים באוקראינה תחת סיסמת “שחרור”, בדיוק כמו שחמאס הורג אזרחים ישראלים, תוך שהוא מסתתר מאחורי “מאבק לצדק”.
המקבילה הזו אינה מקרית.
רוסיה בונה באופן שיטתי קשרים אידיאולוגיים ומידעיים עם כוחות אנטי-מערביים במזרח התיכון.
מוסקבה מצדיקה את הטרור של חמאס כ”תגובה לתוקפנות הישראלית”, ובתורה, היא מכנה את המלחמה של רוסיה נגד אוקראינה “מאבק בנאציזם”.
למעשה — זהו שפה משותפת של משטרים אוטוריטריים ותנועות קיצוניות: הכל מותר, אם אפשר לקרוא לזה “התנגדות”.
אנטישמיות ככלי של הקרמלין
הקרמלין לא המציא שנאה — הוא למד להרוויח ממנה.
מבני התקשורת הרוסיים יצרו במשך שנים ניתוחים מזויפים, שבהם ישראל ו”השפעה יהודית” הוצגו כסיבה לאי-צדק עולמי.
אותה לוגיקה משמשת נגד אוקראינה: “בובות של המערב”, “משתפי פעולה של נאט”ו”, “קורבנות ההון היהודי”.
למעשה, זה לא רק אנטישמיות, אלא טכנולוגיה גיאופוליטית.
היא פועלת על רגשות, על פחדים, על תחושת “זהות גנובה”.
בדיוק כך פועלים גם תעמולנים איסלאמיסטים רדיקליים, שמגייסים תומכים תחת סיסמת המאבק “במושבות”.
שני הזרמים הללו — האימפריאליזם הרוסי והפנאטיות המזרח תיכונית — מתמזגים באחד: בשנאה למערב, ליהודים ולדמוקרטיה.
אירופה שאיבדה את החיסון
חברות אירופיות רבות לא היו מוכנות לצורה החדשה הזו של מחלה ישנה.
לאחר עשורים של שלום ורווחה, השליטה על שפת השנאה נחלשה בהן.
חופש הביטוי לעיתים קרובות הופך לכיסוי לנרטיבים הרסניים.
הרשתות החברתיות מלאות בבלוגים “אנטי-אימפריאליסטיים”, שבהם ישראל מכונה “כובשת”, ורוסיה — “לוחמת במערב”.
מאות עמודים כאלה פועלים על אותם שרתים, לעיתים קרובות ממומנים ממוסקבה או טהראן.
כך האנטישמיות שוב נכנסת למיינסטרים — לא דרך סיסמאות “הכה ביהודים”, אלא דרך המילים “נתמוך בפלסטין”.
זה הופך אותה למסוכנת במיוחד: אדם יכול להיות קורבן של תעמולה, מבלי להבין שהוא חוזר על שפתם של אלה שמצדיקים טרור.
הנרטיב הפלסטיני כמראה לתוקפנות הרוסית
כאשר חמאס מצדיק תקיפות על ישראל בסיסמאות “מאבק בכיבוש”, קל לזהות באותן מילים את הלקסיקון של הקרמלין: “דנאזיפיקציה”, “שחרור”, “שטחים היסטוריים”.
בשני המקרים האלימות מוצדקת ב”מטרה עליונה”.
תעמולנים אוטוריטריים למדו להשתמש במילים “חירות” ו”צדק” כהסוואה.
כך גם רוסיה מצדיקה את הרג האוקראינים, כמו שחמאס — את הישראלים.
ההבדל הוא רק בקנה המידה: השיטות זהות, הקהלים שונים.
על כך מדברים יותר ויותר גם בישראל וגם באוקראינה: טרור, בכל מקום שהוא מתרחש, תמיד ניזון מחוסר עונש.
אידיאולוגיית השנאה והעייפות המערבית
אירופה המודרנית עייפה ממלחמה.
אבל עייפות היא קרקע אידיאלית למניפולציה.
כאשר אנשים מפסיקים להבחין בגוונים, סיסמת “למען השלום” יכולה להפוך להצדקת טרור.
באוניברסיטאות באירופה מתקיימות הפגנות “בתמיכה בפלסטין”, שבהן נשמעות קריאות “לטהר את הארץ מציונות”.
במילים אלו אין שום דבר הומניסטי — זהו שפת שנאה, רק בעטיפה חדשה.
כך האנטישמיות שוב הופכת למקובלת — אם היא מוסתרת תחת מסווה של “צדק”.
אוקראינה, ישראל והקשר המוסרי
אוקראינה וישראל מצאו את עצמן באותו צד של המציאות, שבה טרור — זו אידיאולוגיה, והאמת דורשת כוח.
לקייב ברור: כאשר המערב לא מגיב על ביטויי טרור מסוימים, הוא מעודד אחרים.
רוע שלא נקרא בשמו גדל מהר יותר מזה שמוכר.
אוקראינה לא במקרה תומכת בישראל במאבקה נגד חמאס.
שתי המדינות — מטרות של התקפות תעמולה, דיסאינפורמציה ולחץ בינלאומי.
לשתיהן המילה “הגנה עצמית” הפכה לא רק למונח משפטי, אלא לשאלה של הישרדות.
איך הקרמלין משחק על רגשות אנטישמיים
רוסיה מטמיעה באופן פעיל נרטיבים אנטישמיים ואנטי-ישראליים בתקשורת המערבית.
תחת מסווה של “נקודות מבט אלטרנטיביות” מופצים ברשת טקסטים על “אליטות יהודיות”, “שליטה ציונית” ו”קנוניה עולמית”.
אותם תזות נשמעו גם בשנות ה-30 — רק שעכשיו במקום עיתונים הם מופצים על ידי ערוצי טלגרם אנונימיים.
לעיתים קרובות האנטישמיות הופכת ל”תוצר לוואי” של תעמולה פרו-רוסית.
אלה שמצדיקים את המלחמה נגד אוקראינה משתמשים לעיתים קרובות באותן מבנים רטוריים כמו אנטישמים: חיפוש אחר אויב, תיאוריות קונספירציה, פולחן “מדינה מושפלת”.
למה זה חשוב עכשיו
כי ההיסטוריה שוב דופקת על דלתות אירופה.
אנטישמיות — זו לא רק בעיה של יהודים. זהו לקמוס למצב החברה.
כאשר שנאה ליהודים הופכת לנורמה, זה אומר שהיסודות של הדמוקרטיה מתפוררים.
הקריאות של היום בכיכרות “מהים עד הנהר” — זו לא סיסמת חירות, אלא אזהרה.
ואם אירופה לא תסיק מסקנות עכשיו, מחר הגל הזה ישטוף אותה עצמה.
מה יכול לעצור את הגל החדש של השנאה
1. תגובה נוקשה של הרשויות.
המדינות צריכות להגדיר אנטישמיות כאיום על הביטחון הלאומי, ולא רק כפשע שנאה.
2. תקשורת אחראית.
התקשורת חייבת להפסיק להשוות בין התוקף לקורבן.
ארגוני טרור לא יכולים להיות “צד שווה בסכסוך”.
3. חינוך וזיכרון.
לאירופה אין זכות לשכוח לאן כבר הוביל השתיקה מול אנטישמיות.
כל מקרה חדש צריך להיחשב כאות אזהרה, ולא כ”חריג של ההמון”.
4. סולידריות של מדינות שיודעות את מחיר הטרור.
אוקראינה וישראל צריכות להישאר בעלות ברית — לא רק בפוליטיקה, אלא גם במשמעויות.
הניסיון שלהן בהתנגדות לטרור — זה לא שני סיפורים נפרדים, אלא קו הגנה אחד של העולם המתורבת.
סיכום
אירופה שוב מצאה את עצמה בצומת דרכים.
מצד אחד — עייפות, ציניות, ניטרליות מזויפת.
מצד שני — בהירות: טרור אי אפשר לאזן, צריך לעצור אותו.
רוסיה וחמאס — שתי תופעות של מחלה אחת, שניזונה מחוסר עונש ופחד.
וכאשר באירופה מחפשים תירוצים לאלה שיורים בילדים, השנאה ממשיכה להחליף דגלים, אבל לא את המהות.
השלום יתחיל במקום שבו יפסיקו להצדיק רוע — תחת כל סיסמאות.
ואם אירופה רוצה להישאר אירופה, היא תצטרך לזכור למה היא נשבעה: לעולם לא עוד.
