בנתיב ארה”ב: ישראל ואוקראינה תמכו בארה”ב באו”ם נגד קובה והדרום הגלובלי

33-ישיבה ברציפות. אותה החלטה. אותם מחיאות כפיים באולם האו”ם בניו יורק. ושוב רוב מוחץ של מדינות העולם מגנות את האמברגו הכלכלי של ארה”ב נגד קובה.

אבל השנה הזו הייתה שונה. לראשונה מזה עשרות שנים, אוקראינה יצאה מהשורה הרגילה של תומכי הוואנה והצטרפה לארה”ב וישראל, כשהצביעה “נגד”.

ההצבעה של שנת 2025 התקיימה ב-29 באוקטובר 2025.

• ההחלטה נקראה: “Necessity of ending the economic, commercial and financial embargo imposed by the United States of America against Cuba”.
• הצעת ההחלטה הוגשה על ידי קובה (נותרה יוזמת כמעט מדי שנה) כמסמך של העצרת הכללית תחת סימול מסוג A/79/L.6 (או דומה לכך עבור הישיבה הספציפית).

165 מדינות — “בעד” קובה.
12 — נמנעו.
7 — “נגד”: ארה”ב, ישראל, אוקראינה, הונגריה, פרגוואי, מקדוניה הצפונית וארגנטינה.

דווקא המספר הזה — “7” — קבע את הטון של התגובות הגלובליות. ההצבעה הזו הפכה למבחן של מציאות חדשה: העולם שוב מתפצל, והקווים עוברים לא רק בכלכלות ובציוויליזציות, אלא בגורלות של אלה שחיים תחת איומים ומלחמה.

לא רק דיפלומטיה: קולן של מדינות שנלחמות או חיות על סף מלחמה

עבור רוב המדינות, ההצבעה השנתית על קובה היא יותר מסורת דיפלומטית ומחווה סימבולית.

עבור אוקראינה וישראל — זו בחירה שמאחוריה עומדת אסטרטגיה הגנתית והישרדות פוליטית.

שתי המדינות תלויות בתמיכה צבאית, מודיעינית, טכנולוגית ופיננסית של ארה”ב. שתיהן מתמודדות עם איומים שהן מכנות רשמית קיומיים.

ובשני המקרים, ההצבעה באו”ם אינה הצהרה על קובה. זו הודעה על כך, מי עומד לצידך כשנשמעות האזעקות וטילים עפים.

עמדת אוקראינה: מתמיכה בקובה — לפנייה חדה

אוקראינה הצביעה במשך עשרות שנים בעד ההחלטה הקובנית.
הפנייה קשורה לשני גורמים ישירים:

1. תמיכה פומבית של פוטין מצד ההנהגה הקובנית.
2. גיוס אזרחים קובנים להשתתפות במלחמה הרוסית נגד אוקראינה.

שר החוץ של אוקראינה, אנדריי סיביגה, הסביר את עמדת קייב בצורה דיפלומטית מאופקת:

• קייב זוכרת את הצהרות הוואנה על “הצלחות הרצויות של רוסיה”.
• אוקראינה סגרה את שגרירותה בהוואנה והורידה את רמת היחסים הדיפלומטיים.
• הצד האוקראיני תיעד השתתפות המונית של קובנים, שגויסו בחוזה, בשורות הכוחות הרוסיים.

אוקראינה הדגישה: ההחלטה אינה מכוונת נגד העם הקובני. היא מכוונת נגד פעולות השלטון הקובני, שלדעת קייב, משתתף בתמיכה בתוקפנות רוסיה באמצעות חוסר פעולה ועמדה פוליטית.

זו אינה הצבעה על הקריביים. זו הצבעה על המלחמה שמתרחשת על הדנייפר.

עמדת ישראל: המשך הקו האסטרטגי

ישראל מצביעה נגד ההחלטה הקובנית לא בפעם הראשונה.
עבור ירושלים — זה חלק מקו מדיניות חוץ פרו-אמריקני עקבי.

הסיבות ידועות היטב:

• ארה”ב — בעלת ברית צבאית ופוליטית מרכזית של ישראל.
• תמיכת ארה”ב — יסוד דוקטרינת ההגנה של המדינה.
• קובה תמכה היסטורית בעמדות אנטי-ישראליות, כולל תמיכה במדינות ותנועות עוינות לישראל.

בנוסף, ישראל חיה תחת איום מיידי של עימות מתמשך עם איראן והמבנים הפרוקסי שלה. במצב כזה, המדינה אינה יכולה להרשות לעצמה לנדוד דיפלומטית.

ההצבעה של ישראל הראתה שוב: מדיניות החוץ של תל אביב — אינה רטוריקה, אלא חישוב אסטרטגי.

הנמנעים: “אזור אפור” דיפלומטי

12 מדינות ניסו להישאר בצד: אלבניה, בוסניה והרצגובינה, קוסטה ריקה, צ’כיה, אקוודור, אסטוניה, לטביה, ליטא, מרוקו, פולין, מולדובה, רומניה.

אלה מניעים שונים:

• חלק ממדינות האיחוד האירופי ומזרח אירופה מאזנות בין נאמנות למערב לבין הרצון לא לקלקל יחסים עם אמריקה הלטינית והדרום הגלובלי.
• חלקן שומרות על זהירות על רקע הטלטלה הגלובלית.

אבל העובדה המרכזית: קו השבר לא השתנה.

הרוב — עם קובה.
בלוק קטן — עם ארה”ב.
חלק — מנסים לא לאבד גשרים בין שני העולמות.

מהו האמברגו נגד קובה: היסטוריה קצרה

האמברגו של ארה”ב — אחד ממשטרי הסנקציות הארוכים ביותר בעידן המודרני.

• 1959 — מהפכה בקובה, הלאמת רכוש של חברות אמריקניות.
• 1960 — תחילת הגבלות סחר.
• 7 בפברואר 1962 — הנשיא ג’ון קנדי חותם על הכרזה 3447:
  אמברגו כלכלי-מסחרי מלא.
• 1996 — חוק הלמס-ברטון מרחיב את ההגבלות והופך אותן לאקסטריטוריאליות, משפיע אפילו על עסקים של מדינות שלישיות.
• 2015–2017 — הקלה זמנית בסנקציות והפשרה דיפלומטית תחת ממשל אובמה.
• אחרי 2017 — החמרה תחת ממשל דונלד טראמפ, שמירה על הקו לאחר מכן.

קובה מכנה זאת מצור (bloqueo) וטוענת שההגבלות פוגעות באזרחים, מונעות גישה לטכנולוגיות, רפואה ומשאבים פיננסיים.

ארה”ב טוענת שהסנקציות מכוונות ללחץ על המשטר האוטוריטרי ותמיכה בזכויות אדם.

האו”ם מעריך מדי שנה את המערכת הזו כהפרה של עקרונות הסחר החופשי והמשפט הבינלאומי — ובכל שנה ברוב קולות קורא לבטל אותה.

אבל ההצבעה השנתית היא גם סמל:

מצד אחד — רוב גלובלי,
מצד שני — מציאות פוליטית וכלכלית-צבאית של ארה”ב ובעלות בריתה.

אות חדש לעולם: מלחמות משנות הרגלים דיפלומטיים

מה שהתרחש במשך עשרות שנים כריטואל, בשנת 2025 קיבל משקל פוליטי.

כשאוקראינה יוצאת מחברת קובה, ונצואלה ומדינות אחרות, הקשורות מסורתית למוסקבה והוואנה, ומצטרפת לארה”ב — זה לא מחווה של “נימוס”. זו הצהרה אסטרטגית:

אנחנו בוחרים את מי שעוזר לשרוד, ולא את מי שמוחא כפיים מרחוק.

ישראל עושה את הבחירה הזו מזמן.
אוקראינה — לראשונה.

המקבילה ברורה:
שתי מדינות שנמצאות תחת איום צבאי מתמיד, מראות שהקו שלהן — ביטחון, ולא סימבוליזם.

הדרום הגלובלי, ארה”ב והארכיטקטורה החדשה של העולם

ההצבעה הזו הפכה לסמן של מגמה רחבה:

• הדרום הגלובלי מחזק את העצמאות והסולידריות הבלוקית.
• ארה”ב ממשיכה לשמור על קו לחץ סנקציות קשוח.
• אוקראינה וישראל מראות שהן נמצאות במעגל האסטרטגי המערבי.

הקונפיגורציה הזו אינה על קובה כאי.
זו על מערכת עולמית, שבה
העיקרון “עם מי אתה בהצבעה” שווה ל”עם מי אתה במלחמה ובשלום”.

סיכום

על רקע דיונים רומנטיים על “סולידריות עם הדרום הגלובלי” בעולם האמיתי נותרת שאלה פשוטה: מי יעזור למדינתך כשישמעו האזעקות ותצטרך טיל יירוט?

אוקראינה וישראל ענו על כך מראש.

זה לא רק הצבעה דיפלומטית.
זה בחירת מחנה.
הקדמה לא רעיון — אלא לביטחון.