אוקראינה נכנסת לעידן של טלטלה דמוגרפית ממושכת: מדוע בייבי-בום לאחר המלחמה אינו אפשרי ומה הנתונים אומרים

“כשאני מנסה להעריך את האבדות של אוקראינה כתוצאה מהמלחמה, אני מגיע למספר מפחיד – 10 מיליון אנשים. זהו ה”תהום הדמוגרפי”.

אוקראינה חווה לא רק נפילה דמוגרפית זמנית, אלא משבר מבני שכבר מגדיר את עתיד המדינה לעשורים קדימה. המסקנה העיקרית של המומחים היא שלא יהיה בייבי-בום אחרי המלחמה. וזה לא “פסימיזם”, אלא אנליזה מוצקה המבוססת על מספרים, מקבילות היסטוריות וניסיון חיים של דורות.

הנושא הזה חורג הרבה מעבר לסטטיסטיקה: הוא נמצא בבסיס השיקום הכלכלי, הביטחון, המשאבים למובייליזציה והיכולת של המדינה להחזיק בשטח. דמוגרפיה היא אסטרטגיה להישרדות לאומית.

“אני לא מאמינה בבייבי-בום אחרי המלחמה” — למה המומחית אומרת זאת בביטחון כזה

מנהלת המכון לדמוגרפיה ולמחקרים חברתיים של האקדמיה הלאומית למדעים של אוקראינה על שם מ.ו. פטוחה, אלה ליבנובה, בראיון (3 בדצמבר 2025, אוקראינית) ל“רב”ק-אוקראינה” אמרה משפט שנראה לרבים חריף מדי:

“אני לא מאמינה בבייבי-בום אחרי המלחמה. זה לא יקרה”.

מאוחר יותר, בראיון היא הבהירה:

“לא יהיה פיצוץ ילודה כמו שהיה אחרי מלחמת העולם השנייה”.

עמדתה מבוססת על מספר גורמים מרכזיים:

1. מודל המשפחה אז היה שונה.
   ילדים היו חלק מהמערכת הכלכלית. משפחות נזקקו לידיים עובדות. החיים היו זולים יותר, הסטנדרטים נמוכים יותר.

2. החברה המודרנית שונה.
   משפחות מתכננות ילדים, מחשבות תקציב, מעריכות סיכונים.

3. לנשים יש אפשרויות שלא היו לפני 80 שנה.
   קריירה, השכלה, חופש בחירה.

4. אמצעי מניעה הפכו לנורמה.
   זה מפחית באופן חד את הסבירות לילדים לא מתוכננים, שהיו תופעה רגילה בברית המועצות ובאירופה של שנות ה-40 וה-50.

כדי להסביר את היקף ההבדלים, ליבנובה הביאה דוגמה אישית:
סבתה לאחר שחזרה לקייב ב-1944 חיה עם שני ילדים ממש בכניסה לבית הרוס.
וזה נחשב “נורמלי”, כי אנשים פשוט שרדו.

היום האוקראינים חיים במערכת ערכים ודרישות שונה. משפחה בשנת 2025 לא תביא ילד “בין ההריסות”, כי הסטנדרטים של איכות ובטיחות הם אחרים.

המספרים מראים: לידת ילדים כמעט נעצרה

לפני הפלישה המלאה, בשנת 2021, שיעור הילודה עמד על כ2.1 ילדים לאישה. זה כבר היה נמוך.

כעת, לפי חישובי ליבנובה, המדד ירד ל0.7.

מה המשמעות של 0.7?

• רמת מדינות שחוו מלחמות הרסניות (סוריה, אזורים מסוימים באפגניסטן).

• ירידה מתחת לרמה שבה הדור יכול לשחזר את עצמו.

• “בור דמוגרפי” שיוצר חור בשלושה דורות עתידיים.

גם אם המלחמה תסתיים מחר, המדד עשוי לעלות לא יותר מ1.6.
אבל רבייה טבעית דורשת מינימום 2.15.

זה אומר: גם הרפורמות הטובות ביותר יוכלו רק להאט את ההצטמצמות, אך לא לעצור אותה לחלוטין.

למה כסף לא עובד: תשלומים חברתיים אינם תמריץ לילודה

פוליטיקאים רבים מציעים להגדיל את התשלומים בלידת ילד. ליבנובה מגיבה על כך באופן חד משמעי:
כסף לא מעודד רצון להביא ילדים.

כן, התשלומים עוזרים לתמוך בילד. אבל:

• הם לא יוצרים תחושת ביטחון,

• לא מפצים על חרדה,

• לא מפחיתים את הפחד לחיות במדינה שמותקפת כל הזמן על ידי רוסיה.

אנשים מביאים ילדים אם הם בטוחים בעתיד. עזרה כספית היא תמיכה, אך לא מניע.

אבדות: אוקראינה איבדה כ-10 מיליון אנשים

לפי הערכות ליבנובה, האבדות הדמוגרפיות של אוקראינה כתוצאה מהמלחמה כבר הגיעו לעד 10 מיליון אנשים.

מספר זה כולל ארבע קבוצות:

1. הרוגים — צבאיים ואזרחים.

2. הגירה — מיליונים עזבו.

3. אלו שלא יחזרו — חלק משמעותי התבסס באיחוד האירופי.

4. ילדים שלא נולדו — מאות אלפים שלא ייוולדו בגלל ירידת הילודה.

“לגבי ההגירה, המצב בערך כזה: יש נתוני יורוסטט, אחרים לא תמצאו.

לפי נתונים אלה, היגרו כ-4.3 מיליון אוקראינים. אפשר להוסיף לכך עוד 700 אלף שנמצאים בבריטניה, ארה”ב, קנדה, אמריקה הלטינית, גאורגיה, ישראל ומולדובה. כלומר, כ-5 מיליון מהגרים צבאיים שלנו בחו”ל. שליש מהם הם ילדים ובני נוער עד גיל 18. ורק 6% הם בגיל 65 ומעלה.”

כלומר, המדינה איבדה לא רק אנשים — היא איבדה דורות עתידיים.

זה מכה על:

• הכלכלה,

• בסיס המס,

• הצבא,

• העומס על התשתיות,

• מערכת הפנסיה,

• המבנים החברתיים.

מה יהיה בעוד 10–20 שנה: תרחישים של דמוגרפים

מומחים מדמים שלושה תרחישים אפשריים להתפתחות האוכלוסייה של אוקראינה עד שנת 2040.

1. אופטימי (לא סביר)

• סיום המלחמה,

• חזרה חלקית של מהגרים,

• מדיניות משפחתית פעילה.

אוכלוסייה: 33–35 מיליון.

2. בסיסי (הסביר ביותר)

• רפטריאציה מתונה,

• עלייה בילודה ל-1.5–1.6,

• המשך הגירה לאיחוד האירופי.

אוכלוסייה: 28–30 מיליון.

3. פסימי

• המשך המלחמה או הקפאה ממושכת,

• רמת ילודה נמוכה,

• עלייה בהגירה.

אוכלוסייה: 24–26 מיליון.

זה אומר שאוקראינה תהפוך למדינה עם אוכלוסייה ברמת צ’כיה או אוסטרליה — אך עם שטח שגדול מהם בכמה מונים.

למה הנושא הזה כל כך קריטי דווקא עכשיו

דמוגרפיה היא לא רק על ילודה. זה על:

• משאבי המובייליזציה של המדינה;

• יציבות כלכלית;

• יכולת להחזיק בשטחים;

• עתיד מערכת הפנסיה;

• שיקום התשתיות;

• ביטחון;

• מקומה של אוקראינה בפוליטיקה העולמית.

אם לא נתחיל בעבודה מערכתית כבר עכשיו, בעוד 20 שנה המדינה תתמודד עם קריסה בכוח אדם, מחסור ברופאים, מורים, מהנדסים, ידיים עובדות.

לכן ליבנובה מדברת כל כך בחריפות על דברים לא נעימים: זו ניסיון להזהיר את המדינה מראש.

עייפות לא אומרת שאנחנו מוכנים להיכנע. איך השתנו האוקראינים מאז 2022

המלחמה המלאה שינתה את אוקראינה לעומק יותר מכל רפורמה פוליטית או חברתית. השינויים האלה לא תמיד נראים מבחוץ, אבל כל מי שחווה את ה-24 בפברואר וכל מה שקרה לאחר מכן מרגיש אותם. והדמוגרפית אלה ליבנובה מתארת את התהליכים האלה בראיונותיה בצורה מדויקת יותר מרוב הפוליטולוגים.

נהיינו הרבה יותר מאוחדים

לדברי ליבנובה, רמת האחדות באוקראינה לא הייתה מעולם. אפילו לא ב-2014, אפילו לא בזמן המידאן.
מאז 2022 האוקראינים פועלים כקהילה, ולא כקבוצות נפרדות.

היווצרות האומה הפוליטית האוקראינית הואצה פי כמה. התהליך הזה התחיל כבר ב-2004, אחרי המהפכה הכתומה, ואז התחזק ב-2014, אבל רק המלחמה המלאה הביאה אותו לשלב שבו המוצא האתני הפסיק לשחק תפקיד משמעותי.

אנחנו פחות ופחות מחלקים את עצמנו ל”מזרח”, “מערב”, “דוברי רוסית”, “דוברי אוקראינית”.
אנחנו יותר ויותר עונים: “אנחנו אוקראינים”.

מאי אמון במדינה — להכרה במטרה משותפת

לפני המלחמה האוקראינים באופן מסורתי העריכו את המדינה ואת עצמם באופן שונה.
על המדינה אמרו: “קטסטרופה, אי אפשר לחיות, השלטון לא כזה”, ועל עצמם — “שום דבר, מסתדרים”.

עכשיו התמונה שונה.
למרות ירידת רמת החיים, למרות העייפות,
האמון בשלטון עלה.

והאמון הזה מבוסס לא על סיסמאות מופשטות, אלא על פעולות קונקרטיות.

• הנשיא נשאר במדינה.

• משפחתו נשארה במדינה.

• השלטון המקומי התגלה כיעיל בזכות ביזור.

• ההגנה הטריטוריאלית הצליחה לפעול דווקא כי הביזור נתן לה כלים.

ליבנובה אומרת במפורש:
אם בשנים 2015–2020 לא היה העמקת הביזור, ההגנה הטריטוריאלית לא הייתה מתרחשת. כלומר, גם ההגנה על קייב ב-2022 הייתה עלולה להיכשל.

אכזבה ועייפות — יש. אבל הם לא שווים לתבוסה

ליבנובה מדגישה את העיקר:
האוקראינים עייפים, אבל זה לא אומר רצון לעצור או להיכנע.

וזה הנקודה המרכזית, שלעתים קרובות לא מבינים צופים חיצוניים.

איך לא יכולה להיות עייפות, אם:

• הלילה עובר תחת אזעקות,

• בבוקר צריך ללכת לעבודה,

• בבית אין חשמל,

• הילדים לומדים במקלט,

• הקרובים בחזית,

• כל יום מביא אבדות?

עייפות היא חלק מהחיים במדינה לוחמת.
אבל היא לא הורסת את הרצון להתנגד.

לדברי ליבנובה:
“רוב האוקראינים מבינים שאין לנו לאן לסגת. אם נפסיד במלחמה הזו, לא תהיה אוקראינה ולא תהיה אומה אוקראינית.”

דווקא ההבנה הזו מחזיקה את החברה שלמה.
לא תעמולה, לא פחד ולא סיסמאות פוליטיות — אלא הבנה של היקף האיום האמיתי.

תחושת גורל משותפת — המשאב העיקרי שאין לאויב

האוקראינים בשנתיים של מלחמה הפכו לבוגרים יותר, קשוחים יותר, זהירים יותר, אך גם מודעים יותר.
החברה, שלפני 2022 לעיתים קרובות התווכחה על דברים משניים, עכשיו מבינה את העיקר:

• זה תלוי בנו אם המדינה תמשיך להתקיים;

• אף אחד לא יבוא “לעשות בשבילנו”;

• הישרדות היא פרויקט משותף, ולא משימה של השלטון או הצבא בנפרד.

הטרנספורמציה הפנימית הזו היא אחד הגורמים החזקים ביותר להתנגדות.
בזמן שרוסיה בונה את המלחמה על כפייה, אוקראינה מחזיקה על בחירה מודעת של מיליוני אנשים.

מסקנה: לא יהיה בייבי-בום, אבל יש זמן לבנות אסטרטגיה חדשה

אוקראינה נכנסת לתקופה ארוכה של הצטמצמות דמוגרפית. בייבי-בום בלתי אפשרי — לא מבחינה פסיכולוגית, לא מבחינה כלכלית ולא מבחינת אורח החיים המודרני.

אבל זה לא גזר דין.

המדינה יכולה לבנות מודל חדש:

• תמיכה במשפחות צעירות,

• תשתית לילדים,

• תוכניות רפטריאציה,

• תמריצים להחזרת מומחים,

• מדיניות תרבותית המכוונת למשפחה.

העיקר הוא להכיר בבעיה ולהתחיל לפעול.

מערכת נאנווסטי — חדשות ישראל | Nikk.Agency רואה את נושא הדמוגרפיה כאחד החשובים להבנת עתידה של אוקראינה ושיקומה לאחר הניצחון.