“דוקטרינת דונרו”, ונצואלה, ישראל ואוקראינה: ישראל — אינה ספינה. היא לא יכולה להתנתק ולחצות את האוקיינוס האטלנטי.

אירועים בוונצואלה הפכו למבחן הראשון עד כמה ארה”ב מוכנה ללכת רחוק, בחזרה ללוגיקה של “אזורים גיאופוליטיים”. הפלת משטרו של ניקולאס מדורו והצהרותיו של דונלד טראמפ על “דוקטרינת מונרו המתחדשת והמחוזקת” (כבר “דוקטרינת דונרו”) לא נתפסו בעולם כפעולה מקומית, אלא כאות: וושינגטון שוב מדברת בשפת חצאי הכדור.

כאן מתחילה השרשרת שמקשרת את קראקס עם קייב, טאיפיי, גרינלנד ובמיקום הפגיע ביותר – עם ישראל.

חצאי הכדור כשפה נוחה למעצמות גדולות

דוקטרינת מונרו הקלאסית הייתה גיאוגרפית כנה. היא לא טענה לאוניברסליות. ארה”ב הצהירה: חצי הכדור המערבי – אזור הביטחון שלנו. כל השאר – מחוץ לו. גישה זו עבדה במשך עשורים כי הייתה מוגבלת.

הגרסה המודרנית, שקיבלה את השם “דוקטרינת דונרו”, שונה באופן עקרוני. ארה”ב כבר לא מציעה סימטריה. הם פשוט קובעים:
אמריקה – סגורה למתחרים.

לסין ולרוסיה זו לא איום, אלא הזמנה. כי שפת הגיאוגרפיה היא השפה הנוחה ביותר למשטרים אוטוריטריים וחצי-אוטוריטריים. היא מאפשרת לא לדון בערכים, בזכות העמים לבחור ובנורמות בינלאומיות. היא מאפשרת לומר: “כך בנויה המפה“.

מה בדיוק ידרשו סין ורוסיה

חשוב להבין: לא מוסקבה ולא בייג’ינג ידרשו הכרה פורמלית ב”חצי הכדור המזרחי” בצורת הסכם או הצהרה. זה לא הסגנון שלהם.

האסטרטגיה שלהם תהיה רכה ומסוכנת יותר:
לכפות פרקטיקה, שבה ארה”ב מפסיקה להתערב אוטומטית בכל מה שקורה מחוץ לחצי הכדור המערבי.

הנוסחה תיראה בערך כך:

– ארה”ב מבטיחה יציבות אצלה
– רוסיה וסין לוקחות על עצמן “אחריות” על האזורים שלהן
– כל השטחים השנויים במחלוקת נבחנים בלוגיקה של איזון, ולא עקרונות

החשוב יותר: “חצי הכדור המזרחי” בהצגתם – זה לא גיאוגרפיה בית ספרית ולא ויכוח על מרידיאנים. זה תווית לכל המרחב שלא נופל תחת הדוקטרינה האמריקאית “אמריקה – לאמריקאים”. כלומר בפועל: אירופה, המזרח התיכון, אפריקה, אסיה – כל מה שארה”ב צריכה, לפי גרסתם, לפעול בו לא כ”ערב”, אלא כאחד השחקנים.

איך זה ייראה במציאות? לא כהצהרה יפה, אלא כחבילת תנאים שתצוף בכל פעם שוושינגטון תרצה “לסגור עניין” איפשהו במהירות: ממחירי אנרגיה ולוגיסטיקה ועד סנקציות ומלחמה.

מוסקבה תלחץ על זה בגסות ובקצרה: “אם אתם קובעים את חצי הכדור שלכם, אז אתם מכירים בכך שלרוסיה יש זכות למילה מכרעת ב’קרוב שלה'”. מכאן מתחילים המיקוחים: פחות תמיכה באוקראינה, יותר “יציבות”, הקפאת חלק מהאספקות, ויתור על חלק מהמגבלות, ויתורים בפורמטים דיפלומטיים. כל זה – לא “עסקת המאה”, אלא סדרת ויתורים קטנים שבסך הכל הופכים להכרה באזור השפעה.

סין תיגש אחרת: לא כמיקוח צבאי, אלא כמיקוח על כללים. היא תדרוש לא “ויתור על טייוואן” על הנייר, אלא הסרת האוטומטיות: שכל פעולה של בייג’ינג במזרח אסיה תפסיק להיחשב מראש כעילה לתגובה אמריקאית קשה. במקביל, סין תדחוף את התזה: “אם ארה”ב עצמה החזירה את העולם לחצאי הכדור, אז איזו טענה יש לכך שאסיה היא אזור עדיפות של סין?”

ובאותו רגע מופיעה הנקודה הכי לא נעימה: ישראל. כי ישראל נמצאת פיזית שם, היכן שמוסקבה ובייג’ינג יקראו “מרחב האיזון המזרחי”. והם ילחצו לא על “העברת ישראל”, אלא על טשטוש הייחודיות שלה: כאילו זה כבר לא תחום של ערבויות אוטומטיות, אלא אזור שבו יש לקחת בחשבון “אינטרסים של כל השחקנים הגדולים”.

זה אומר שחצי הכדור המזרחי יוגש בהדרגה כמרחב שבו הייחודיות האמריקאית לא פועלת.

למה ישראל אוטומטית נופלת תחת גישה זו

ישראל – אחת המדינות הבודדות שעבורה הגיאוגרפיה הופכת למלכודת.

היא:

• נמצאת בחצי הכדור המזרחי;
• מוקפת באזורים שמוסקבה ובייג’ינג רואים בהם אזור “השפעה טבעית”;
• תלויה בערבויות ביטחוניות חיצוניות;
• ובכל זאת לא יכולה לשנות את מיקומה.

בלוגיקה של סין ורוסיה זה הופך את ישראל לא לשותפה של ארה”ב, אלא לאנומליה, שקיימת רק כי המערב במשך זמן רב סירב לחשוב בקטגוריות של אזורים.

ברגע שארה”ב עצמה חוזרת ללוגיקה זו, האנומליה הופכת לשאלה.

ישראל כ”שטח לדיון”

כאן חשוב ההבדל. לא מדובר בהעברת ישראל תחת השפעה של מישהו. זה היה גס מדי והיה גורם לעימות ישיר.

מדובר במשהו אחר:
לשלול מישראל את מעמד השטח שעליו אי אפשר להתמקח.

במובן המעשי זה נראה כך:

• כל פעולה של ישראל מתפרשת כ”הסלמה אזורית”;
• כל הגברת הלחץ על איראן מוצגת כ”חוסר יציבות”;
• ארה”ב נקראת יותר ויותר “לרסן את השותפה”;
• לתהליך מעורבים מתווכים – רוסיה, סין, “הדרום הגלובלי”.

ישראל נשארת פורמלית שותפה, אך מפסיקה להיות יוצאת דופן.

למה ישראל לא יכולה “לבחור את חצי הכדור המערבי”

כאן עולה המטאפורה המרכזית, שהיא למעשה מילולית.

ישראל – לא ספינה.
היא לא יכולה להתנתק מהחוף ולחצות את האוקיינוס האטלנטי.
היא לא יכולה גיאוגרפית להיכנס לחצי הכדור המערבי.

כל דוקטרינה שנבנית על גיאוגרפיה, אוטומטית משאירה את ישראל מעבר לקו.

זהו הבדל עקרוני מיפן, דרום קוריאה או אוסטרליה, שלמרות שהן נמצאות בחצי הכדור המזרחי, הן לא חלק מאזור מיקוח קבוע בין המעצמות הגדולות. ישראל – כן.

אוקראינה וטייוואן כמבחנים ליכולת הפעולה של הסכמה

אוקראינה וטייוואן בלוגיקה זו – לא יוצאים מן הכלל, אלא ניסיונות ראשונים.

אם לומר בפשטות, אוקראינה וטייוואן – אלו שני מבחנים לאותה שאלה: האם אפשר בשנת 2026 בכוח לשנות את מעמד השטח ולהשיג שהעולם יתרגל לכך. לא מיד, לא רשמית, אלא דה-פקטו.

רוסיה תנסה להראות: אם לוחצים מספיק זמן, המערב יתעייף ויתחיל לחפש “פשרה רציונלית”. סין תצפה ותסיק מסקנות: היכן עובר סף הסבלנות של ארה”ב ואירופה, כמה עולה “יציבות”, ומתי עקרונות הופכים לחומר למיקוח.

הסכנה היא שארה”ב אחרי ונצואלה עשויה להתחיל לחשוב כך: “הוכחנו שאנחנו שולטים בחצי הכדור שלנו – כלומר, אנחנו יכולים להרשות לעצמנו גמישות באזורים זרים”. וכאן עולה הקרקע לתרחיש הכי ציני: ויתורים לא מוכרזים כוויתורים. הם מוצגים כ”התמקדות מחדש”, “ריאליזם”, “הערכת עדיפויות מחדש”.

בלוגיקה זו אוקראינה מסתכנת להפוך למה שבדיפלומטיה מכנים “דרך רחוקה”: לא כי היא לא חשובה, אלא כי היא לא בחצי הכדור האמריקאי. וטייוואן – למה שסין תלחץ צעד אחר צעד, בודקת היכן נגמרת המוכנות של ארה”ב לשלם את המחיר על ריסון.

לרוסיה אוקראינה – הוכחה לכך שמזרח אירופה יכולה להיות “מוחזרת” לאזור השפעה, אם ארה”ב לא מוכנה ללכת עד הסוף.

לסין טייוואן – מבחן דומה באסיה: עד כמה אפשר ללכת רחוק, אם וושינגטון עסוקה בהגנה על חצי הכדור שלה.

אם לפחות באחד מהמקרים הללו ארה”ב מראה נכונות לפשרה למען “יציבות גדולה”, ההסכמה מתקבעת. ואז שאלת ישראל הופכת לא תיאורטית, אלא מעשית.

גרינלנד כתקדים מסוכן

הסיפור עם גרינלנד מראה שאפילו התחייבויות ברית יכולות להיבחן מחדש, אם השטח לא מתאים לדוקטרינה נוקשה.

אם מתאפשר לחץ על שותפה בנאט”ו למען שליטה אסטרטגית על שטח, זה אומר:
הגיאוגרפיה מתחילה לגבור על בריתות.

לישראל זהו אות מדאיג במיוחד, כי הגיאוגרפיה שלה – המקום הפגיע ביותר.

למה אירופה לישראל – לא בחירה, אלא הכרח

אם ישראל לא יכולה לשנות חצי כדור גיאוגרפית, היא יכולה לשנות את קו השייכות אסטרטגית.

וכאן אירופה – לא רק שוק נוח ולא כיוון “לטיולים”. זהו המרחב היחיד בחצי הכדור המזרחי, שבו ביטחון והשפעה עדיין נבנים לא רק על כוח, אלא גם על כללים, מוסדות ואחריות ציבורית.

האינטגרציה עם אירופה בלוגיקה זו – זה לא על למכור לשם טכנולוגיות מדי פעם, לחתום על כמה חוזים, לפתוח טיסות חדשות ולחשוב שהמשימה הושלמה. זה על דיאלוג מתמיד והשתלבות במערכת ההחלטות האירופית: כלכלית, פוליטית, משפטית, טכנולוגית. על סטנדרטים משותפים, תיאום רגולציות, משא ומתן ארוך, פשרות, מנגנוני שליטה ואחריות משותפים. ככל שיש יותר “קשרים” כאלה, כך קשה יותר לכל מרכז כוח חיצוני להציג את ישראל כמשתנה בודד שניתן להזיז על המפה.

לכן האינטגרציה – זה לא “אנחנו מוכרים לאירופה טכנולוגיות” ולא “אנחנו טסים לשם כתיירים”. זה השתתפות בשרשראות ההחלטות האירופיות: תוכניות הגנה וטכנולוגיה משותפות, תיאום סטנדרטים של אבטחת סייבר ותשתיות קריטיות, משטרי שליטה משותפים על כספים ועקיפת סנקציות, כללים על נתונים וטכנולוגיות דו-שימושיות, שפה משותפת על זכויות וחירויות. כל זה נראה משעמם, עד שמבינים שמנגנונים “משעממים” כאלה הופכים את המדינה לא לנקודה בודדת על המפה, אלא לחלק ממערכת גדולה שקשה “לשכתב” בעסקה אחת.

החשוב ביותר – מדובר לא רק על מסחר וביטחון. מדובר על ערכים אירופיים כמערכת, שבלעדיה הקשר הכלכלי נשאר שברירי.

המודל האירופי נשען על עקרונות שבמצב של עולם של אזורי השפעה הופכים למגן אסטרטגי: שלטון החוק, עצמאות בתי המשפט, תחרות ושקיפות מוסדות, זכויות אדם, הגנה על מיעוטים, חופש הביטוי, חילופי שלטון לגיטימיים, פומביות חקירות ואחריות פוליטית. הדברים האלה נראים לעיתים “מילים מוסריות”, עד שמופיעה אלטרנטיבה אמיתית: לחיות באזור שבו הנורמות מוחלפות ב”כדאיות”, והביטחון נקנה בשתיקה.

כי לאזור האפור תמיד יש מחיר.

אם ישראל לא תהיה משולבת במעגל האירופי – לא בהצהרות, אלא בהתאמה בפועל של מוסדות ופרקטיקות, – יתחילו לדחוף אותה בעדינות לאינטגרציה אחרת: ללוגיקה האירואסייתית, הסינית-ממוקדת או הרוסית-אימפריאלית, שבה המפתח הוא ניהוליות, נאמנות, “יציבות” וזכות החזק.

שם עם מתנגדים בדרך כלל לא מנהלים משא ומתן ארוך ולא מבזבזים זמן על פרוצדורות עדינות – השיטות ידועות לכולם: לחץ על התקשורת, הרחבת הצנזורה, תיקים פליליים נגד האופוזיציה, “סוכנים זרים”, הגבלות על הפגנות, פחד ככלי ניהול. זה לא שאלה של סימפטיות.

זו שאלה של באיזו מערכת קואורדינטות מדינת ישראל תחיה, אם העולם ייחתך סופית לחצאי כדור.

לכן הווקטור האירופי במבנה זה – זה לא קוסמטיקה ולא חלון ראווה. זו ניסיון לעשות כך שישראל לא תהיה “שטח מזרחי עם מעמד מיוחד”, אלא חלק ממרחב שבו המעמד מובטח על ידי מוסדות, נורמות ותלות הדדית ארוכת טווח – ושבו המיקוח על גורל השותפים הופך לפוליטית יקר מדי.

תפקיד אוקראינה במבנה זה

אוקראינה – הגבול המזרחי של אירופה.
ישראל – הדרומי.

שתי המדינות נמצאות שם, היכן שהמעצמות הגדולות מנסות להעביר קווים.
שתיהן מתנגדות ללוגיקה של “אזור של מישהו”.
שתיהן משלמות על כך מחיר.

בעולם של חצאי כדור, מדינות כאלה קובעות האם הסדר החדש יהיה יציב או נפיץ.

מסקנה סופית

“דוקטרינת דונרו” – זה לא על ארה”ב.
זה על כך שהגיאוגרפיה שוב הופכת לטיעון.

סין ורוסיה לא ידרשו את ישראל.
הן ידרשו הכרה בחצי הכדור המזרחי כמרחב ללא ייחודיות אמריקאית.

ישראל לא יכולה לחצות את האוקיינוס.
אבל היא יכולה לבחור, האם תהיה אזור אפור או חלק ממעגל כוח יציב.

היום המעגל הזה נשאר אירופה.
לכן עבור ישראל שאלת הווקטור הגיאופוליטי מפסיקה להיות מדיניות חוץ והופכת לשאלת הישרדות בעולם שמציירים שוב על המפה.

НАновости — חדשות ישראל | Nikk.Agency

שאלות ותשובות

מהי דוקטרינת מונרו?
זו רעיון אמריקאי מהמאה ה-19: חצי הכדור המערבי (צפון ודרום אמריקה) – אזור שבו עדיף למעצמות חיצוניות לא להתערב. בצורתה הקלאסית היא על גיאוגרפיה ו”קווים אדומים”, ולא על כללים אוניברסליים לכל העולם.

למה “דוקטרינת דונרו” משנה את לוגיקת הבריתות?
כי היא נשמעת כמו עדיפות מעודכנת: “אנחנו סוגרים את חצי הכדור שלנו למתחרים”. ואז כל מה שמחוץ לאזור הזה, אוטומטית נראה כשטח שבו ארה”ב יכולה להתמקח, לצמצם מעורבות או לחפש פשרות למען “עסקה גדולה”.

היכן עובר “חצי הכדור המזרחי” במובן הפוליטי?
לא לפי ספר לימוד גיאוגרפיה ולא לפי קו ישר אחד. במובן הפוליטי זה כל המרחב מחוץ ל”חצר הסגורה” האמריקאית: אירופה, המזרח התיכון, אפריקה, אסיה – מה שמוסקבה ובייג’ינג יקראו אזור איזון, שבו אין ייחודיות אמריקאית אוטומטית.

למה ישראל פגיעה דווקא בגלל הגיאוגרפיה?
כי ישראל נמצאת פיזית בחצי הכדור המזרחי ולא יכולה “לחצות” תחת הדוקטרינה של המערבי. בעולם שבו שוב מציירים אזורי השפעה, הגיאוגרפיה הופכת את ישראל לנקודת לחץ: מעמדה מתחילים לא לבטל, אלא לדון – וזה כבר מסוכן.

למה אירופה – היציאה היחידה מהאזור האפור?
כי “לצאת” אפשר לא דרך הים, אלא דרך מוסדות: כלכלה, פורמטים פוליטיים, סטנדרטים, נורמות וערכים. ככל שישראל משולבת יותר במעגל ההחלטות והכללים האירופי, כך קשה יותר להציג אותה כאובייקט אזורי בודד למיקוח – וכך המחיר גבוה יותר למי שירצה לשכתב את מעמדה תחת לוגיקה “מזרחית”.