הפגנות ברחבי המדינה: איראן נכנסת לשלב של משבר לגיטימיות גלוי

הפגנות נגד הממשלה באיראן צוברות תאוצה ויוצאות מגבולות ההתפרצויות הרגילות של חוסר שביעות רצון. מדובר כבר לא בהפגנות נקודתיות, אלא במשבר אמון מערכתי כלפי הרפובליקה האסלאמית, שהכמורה מתמודדת איתו לראשונה מזה שנים רבות בצורה כה חריפה.

ההפגנות שהחלו בטהראן התפשטו תוך זמן קצר לכל 31 המחוזות במדינה. מבחינת הדינמיקה שלהן, הן שונות מהמהומות לאחר מותה של מהסה אמיני: ההפגנות הנוכחיות פחות סמליות, אך הרבה יותר מונעות חברתית וכלכלית.

מי יוצא לרחובות ולמה

אם בעבר נשים וצעירים שיחקו תפקיד מפתח בהפגנות, כעת המשתתפים העיקריים הם גברים צעירים. דרישותיהם קשורות ישירות לקריסה הכלכלית: ירידת ערך ההכנסות, אבטלה, עליית מחירים והיעדר אופק.

לפי נתוני סוכנות החדשות של פעילי זכויות האדם, במהלך המהומות האחרונות נהרגו 34 מפגינים ו-4 אנשי כוחות הביטחון, כ2200 אנשים נעצרו. מספרים אלו משקפים לא רק את הקשיחות של הדיכוי, אלא גם את היקף האכזבה, כולל בתוך הקהילה השיעית — התמיכה החברתית המסורתית של המשטר.

אינטרנט, גירוש ואובדן שליטה

ביום חמישי השלטונות ניתקו את האינטרנט — צעד שבאיראן מזמן הפך לסמן של חומרת המצב. זה חפף לקריאות פומביות להפגנות מצד רזא פהלווי, בנו של השאה האחרון של איראן.

המומחה של מכון המזרח התיכון Middle East Institute אלכס וטנקה מדגיש: הנפילה נוגעת לא רק לשער הריאל. האמון במדינה עצמה נמצא בסכנה, ולא ניתן לשקם אותו באמצעים כלכליים בלבד.

האידיאולוגיה כבר לא עובדת

כמעט מחצית מאוכלוסיית איראן הם צעירים שגדלו לאחר המהפכה של 1979. עבור דור זה, הסיסמאות המהפכניות איבדו משמעות. פקידים לשעבר מהמחנה הרפורמיסטי מודים בגלוי: הבסיס האידיאולוגי של הרפובליקה האסלאמית כבר לא מגייס ולא משכנע.

החיג’אב, שבעבר נתפס כחלק בלתי נפרד מהסדר הציבורי, כעת נשמר באופן סלקטיבי. יותר ויותר נשים מסרבות לו באופן הפגנתי, והופכות את ההתנהגות היומיומית לצורת מחאה שקטה.

מדיניות חוץ כגורם מרגיז

בהפגנות נשמעות יותר ויותר סיסמאות נגד התמיכה של טהראן בקבוצות חמושות מחוץ למדינה. עבור המפגינים זהו עדות ישירה לעדיפויות מעוותות: המשאבים מופנים לסכסוכים חיצוניים, בעוד שבתוך המדינה מצטברות בעיות כלכליות וחברתיות.

שינוי זה כואב במיוחד לכמורה, שכן הוא מערער את הנרטיב על “אויבים חיצוניים” כהצדקה לקשיים פנימיים.

המשטר על הקצה, אך לא על סף קריסה

לפי הערכת וטנקה, המערכת הכוהנית של איראן התקרבה לקצה האסטרטגיה שלה — שילוב של דיכוי וויתורים מוגבלים. המרחב לתמרון מצטמצם, אך זה לא מבטיח נפילה אוטומטית של המשטר.

המנהיג העליון עלי חמינאי עובר את אחד התקופות הקשות ביותר של שלטונו. הקו שלו לאורך השנים — הימור על בריתות אזוריות ותוכנית גרעין — נתון כיום ללחץ פנימי וחיצוני בו זמנית.

היחלשות מעמדה של איראן באזור, כולל בשל התקפות ישראל על בעלות בריתה, מגבירה את העצבים בתוך האליטות. במקביל, החברה האיראנית מפולגת: חלק חוששים מהתערבות זרה, אחרים סבורים שהרגע לשינוי קרוב.

נקודת אי-ודאות

איראן נמצאת בצומת של משברים מצטלבים — כלכלי, אקלימי, חברתי ופוליטי. חוסן המשטר עדיין לא התמצה, אך המנגנונים הישנים של שליטה הולכים ונכשלים.

השאלה כיום אינה “האם יחולו שינויים”, אלא באיזה מחיר המשטר ינסה לדחות אותם — והאם יוכל להחזיק מעמד בתנאים שבהם הלגיטימיות נשחקת לא על ידי סיסמאות האופוזיציה, אלא על ידי המציאות היומיומית של מיליוני אזרחים. בהקשר זה מעריכים את המצב NAחדשות — חדשות ישראל | Nikk.Agency.