סטליניזציה ללא הפסקה: כיצד המערכת הפוטיניסטית משלימה את עצמה דרך מלחמה ושליטה

ולדימיר שבצ’נקו, אנדריי סבארץ (אוקראיני) — במיוחד עבור “חווילה”. החומר פורסם ב-14 בינואר 2026. הגרסה האנליטית הוכנה בהשראת מחקר המחבר והותאמה לקהל הישראלי והבינלאומי.

הפוטיניזם המודרני אינו משטר קפוא ואינו “אוטוריטריות עם פנים אנושיות”. זו קונסטרוקציה פוליטית-כלכלית לא גמורה, שנעה במהירות לצורתה הקיצונית – סטליניזם. לא כמטאפורה, אלא כמודל ניהולי עובד, שנבדק על ידי ההיסטוריה ונוח לשימור עצמי של תאגידי הכוח.

הקרמלין מודע לחוסר השלמות שלו. מכאן הניסיון “להשלים” את המערכת דרך מלחמה, דיכוי, שליטה מוחלטת ומוביליזציה פנימית. כדי להבין את ההיגיון של מה שמתרחש, חשוב להסתכל לא על החלטות בודדות, אלא על האבולוציה של המדינה הרוסית כמעגל היסטורי חוזר.

המודל הפיאודלי זיהה את המדינה עם אישיות המלך. הליברלי הפך אותו לבורר ו”שומר לילה”. הלניניסטי ראה במדינה מכשיר של אלימות מעמדית.

המערכת הסטליניסטית הלכה רחוק יותר: האלימות הפכה לכללית, הפחד החליף את המוסדות, והמדינה הפכה למכונה עצמאית, שבה אפילו האליטות אינן מוגנות. זו בדיוק המטריצה שהופכת היום למטרה הסופית של הקונסטרוקציה הפוטינית.

המלחמה נגד אוקראינה לא הייתה הסיבה, אלא התנאי להשלמת המשטר לטוטליטריות מוחלטת.

כלכלה תחת מנעול: חזרה למודל המוביליזציה

המלחמה המלאה הפכה למסך עשן נוח להלאמה רחבת היקף של הכלכלה. תחת סיסמאות “ביטחון” ו”ריבונות” מתרחש חלוקה מחדש שיטתית של רכוש.

משתמשים בשלושה מנגנונים בסיסיים: בחינה מחדש של ההפרטה של שנות ה-90 דרך בתי משפט; הלאמה ישירה בתואנה של הפרות או אי עמידה בהזמנות ביטחוניות; הפקעת נכסים של חברות זרות שעזבו את רוסיה.

הפרטה מחדש של מפעל החשמל והמתכות בצ’ליאבינסק ומפעלי הפרוספלאבים היא מקרה מובהק. פורמלית – ייצוא למדינות “לא ידידותיות”. למעשה – חשיבות אסטרטגית לתעשייה הצבאית.

מאז 2022 הועברו למדינה עשרות נכסים זרים דרך צווים, ניהול זמני, חסימת דיבידנדים והחלטות משפטיות. במקביל, התקבל חוק על “הגנה על עסקים מהשפעה זרה”, שמוציא למעשה חברות גדולות משליטה חיצונית.

על פי הערכות NSP, היקף “הלאמה” כזו הגיע ל-3.9 טריליון רובל; רויטרס מציינת סכום דומה – כ-50 מיליארד דולר.

הערה אופיינית נתן אולג טינקוב ב-2025, כשהשווה את התקופה הפוסט-סובייטית ל-NEP ממושך: טכנולוגיות ונכסים נכנסו, לאחר מכן הופקעו, ועכשיו מתכוונים “לשבת” על זה בעשורים הבאים.

אם בשנות ה-90 אנשי הביטחון הפכו לבעלים של מה שניהלו, עכשיו שירותי הביטחון מעדיפים להיות מנהלים של מה שאחרים היו הבעלים. האוליגרכיה נחלשה באופן שיטתי: אפילו נאמנות אישית כבר לא מבטיחה חסינות נכסים.

כסף תחת מיקרוסקופ

השליטה הפיננסית היא הרמה הבאה. בסתיו 2025, ראש הבנק המרכזי אלווירה נביולינה הצהירה ישירות על הכנה להטמעה המונית של הרובל הדיגיטלי, שיאפשר מעקב אחר השימוש המיועד בכספים.

מבחינה טכנית זהו רובל רגיל, אך עם סימון תוכנה לכל עסקה. למעשה – כלי לפיקוח פיננסי מוחלט וסמל לסיום “ה-NEP החדש”.

במקביל, הלחץ על העצמאים גובר, ה-VAT עולה ל-22%, ורוספינמוניטורינג מקבל גישה לכל ההעברות דרך SBP, כרטיסי “מיר” וקודים אוניברסליים. פוטין עצמו דורש בפומבי להגביר את השליטה במזומן.

יציאה מהשדה המשפטי

לאחר השינויים החוקתיים ב-2020 ותחילת המלחמה, מוסקבה למעשה מפרקת את עליונות המשפט הבינלאומי. סגן יו”ר הדומא פיוטר טולסטוי הצהיר ישירות כי לפנינו עיבוד מחדש של החוקה, מכיוון ש”הפרקטיקות העולמיות לא נקלטו”.

רוסיה יצאה מהמועצה האירופית, ביטלה עשרות הסכמים ושללה מהעסקים את האפשרות להגנה דרך בוררות בינלאומית. הלאמת נכסים כמו חברת “רולף” הפכה לחסרת חלופות משפטיות.

זה לא תופעת לוואי, אלא אסטרטגיה: המלחמה משמשת ככלי להפקעת רכוש ללא עונש.

דיכוי כמתוד ניהולי

“ניקוי” פנימי הפך לחלק בלתי נפרד מהניהול. הצבא, שהיה זמן רב מתחרה של שירותי הביטחון, פורק: מותם של 16 גנרלים, מעצרים, משפטים ראוותניים.

מעצר סגן שר ההגנה טימור איבנוב והדחתו של סרגיי שויגו סימלו את העברת השליטה על האנכית הצבאית לשירותי הביטחון. תחת סיסמת המאבק בשחיתות הושמדה קבוצה ניהולית שלמה.

במקביל, נרשמת גל של מקרי מוות מסתוריים של מנהלים בכירים בתאגידים ממשלתיים ובמבני כוח. חזרת התרחישים – נפילות, התקפי לב “פתאומיים”, פציעות ירי – הופכת את המקריות לבלתי סבירה.

גולאג דיגיטלי

מ-1 בינואר 2026 ה-FSB מקבל מערכת עונשין משלו, כולל בתי מעצר וזכות בלעדית להחזקה וליווי של אסירים. פרקטיקה כזו התקיימה רק בתקופת הדיכויים ההמוניים של שנות ה-30.

דרך SORM שירות הביטחון שולט בתעבורת האינטרנט, שיחות, הודעות, אפליקציות בנקאיות ומכשירי אזרחים. עילה לתיק פלילי יכולה להיות לא פרסום, אלא חיפוש.

היום ברוסיה ניתנים מדי יום 2–3 פסקי דין על סעיפים של “בגידה במדינה”. רוב התיקים – מסווגים.

פולחן ללא אישיות

פולחן האישיות ברוסיה המודרנית אינו סגידה לאדם, אלא טכנולוגיה פוליטית. פוטין כאן – לא סובייקט, אלא מסך שעליו מוקרנים פחדים וציפיות של החברה.

דמותו השתנתה בעקביות: “צאר-רפורמטור”, שמרן, מלך חלש, ולבסוף, סמל “סטליניסטי” של קשיחות. אבל זו לא אבולוציה של אישיות, אלא שינוי תפקידים.

המיתוס על המנהיג מחליף את המוסדות והאידיאולוגיה. הוא אפילו יעיל יותר מפולחן סטלין, כי הוא לא תלוי באיכות הנושא.

הגידול באנדרטאות לסטלין ואיוון האיום – זה לא על ההיסטוריה, אלא על אישור לסבב חדש של טרור.

מיליטריזציה כנורמה

המיליטריזציה מקיפה את החינוך, הכלכלה והתרבות. בית הספר הופך למנגנון להכנת “אדם של עידן המוביליזציה”, ופולחן ה-SVO מוחק את הגבולות בין מלחמה לחיים אזרחיים.

הכלכלה מתמסרת סופית לצרכים צבאיים. המלחמה הופכת לא לתוצאה, אלא לתהליך – דרך ללגיטימציה של מוביליזציה אינסופית.

כפי שציין ולדימיר פסטוחוב, זהו חזרה על צורות ישנות באריזה חדשה: דיכויים, “מבצר נצור”, חינוך פטריוטי. רק שההעתק תמיד עובד פחות טוב מהמקור.

אשליית הנהנה

המערכת שוב ושוב מראה: אין בלתי נוגעים. אפילו תועמלנים נאמנים, בלוגרים Z ופוליטולוגים מערכתיים הופכים לחומר מתכלה.

כאן בדיוק פועלת האשליה הסטליניסטית – האמונה בהגנה עצמית. אבל, כפי שכתבה חנה ארנדט, טוטליטריות יוצרת חברה אטומיזציה, שבה כל אחד נשאר לבד מול המערכת.

בסופו של דבר, הנהנה האמיתי היחיד הופך להיות המערכת עצמה. היא בולעת את יוצריה, מבצעיה ותומכיה.

הקטליזטור המרכזי של התהליך הזה הוא המלחמה נגד אוקראינה. אם עבור סטלין ריכוז הכוח היה אמצעי להתרחבות חיצונית, עבור המודל הפוטיני זה הפוך: המלחמה היא כלי, ריכוז הכוח הוא המטרה. וזו בדיוק הלוגיקה שמגדירה היום את מסלול רוסיה, עליה כותבים ומדברים יותר ויותר נאנווסטי – חדשות ישראל | Nikk.Agency.