אוקראינה, אורדה ו’קולוניאליזם הפוך’: מה מציעה המסגרת החדשה לשיחה על רוסיה ואימפריות

הדיפלומט האוקראיני והמומחה של קרן “יוזמות דמוקרטיות” על שם אילקה קוצ’ריבה ולדימיר לאקומוב בטור עבור “אוקראינה הספרותית” מציע תזה שנויה במחלוקת אך מובנת: אי אפשר לתאר את הניסיון הקולוניאלי של מזרח אירופה רק בשפה של אימפריות “קלאסיות” של המודרניות.

במרכז הטיעון שלו – רעיון “קולוניאליזם הפוך”: מודל שבו הקולוניזטור נראה היסטורית פחות מפותח מבחינה מוסדית ותרבותית מאשר השטחים הקולוניאליים.

“קולוניאליזם הפוך”: אוקראינה כמראה של הקולוניזטור

לא פריפריה, אלא מקור למודרניות

בטקסט של לאקומוב, אוקראינה (כמו גם מדינות הבלטיות, פולין, פינלנד) מתוארת לא כפריפריה תרבותית של האימפריה, אלא כמרחב עם פרקטיקות גבוהות יותר של ממשל עצמי, כלכלה וחינוך בהשוואה ל”רוסיה העמוקה”.

אסימטריה זו, לפי גרסת המחבר, היא שהופכת את הקולוניאליזם המזרח אירופי ל”הפוך”: המרכז מקבל שליטה, אך אינו מביא מודרניזציה – הוא שואל אותה, דוחק ומנכס.

הנוסחה נשמעת קשה.

אבל דווקא על ניסוחים כאלה המחבר בונה את ההסבר מדוע הסכסוך סביב אוקראינה הוא לא רק מאבק על טריטוריה, אלא ויכוח על הזכות להיות אלטרנטיבה למרכז האימפריאלי.

האורדה כ”מדינת שליטה” ראשונית

לאקומוב מוציא את הגנאלוגיה של המודל הזה לאורדת הזהב, מתאר אותה לא רק ככוח צבאי, אלא כמערכת ניהול שהתבססה על שלושה דברים:

מסים ושאיבת משאבים,

הכפפת האליטות המקומיות דרך תלות וקונפליקטים פנימיים,

הקדשת השלטון של השליט “מחוץ לחוק”.

בלוגיקה כזו המדינה פועלת כצבא ומנגנון מסים, ולא כפרויקט פיתוח.

זווית ראייה זו נחוצה למחבר כדי להמשיך לדבר על רוסיה כיורשת לא של פרקטיקות אימפריאליות “אירופיות”, אלא של המטריצה האורדינית.

המטריצה האורדינית במודל הפוליטי הרוסי

ריכוזיות ככת, אנכיות כהרגל

הטור עובר קו מהאורדה למוסקוביה, ואז לאימפריה הרוסית ולברית המועצות – ומשם לרוסיה המודרנית. לא כהעתק היסטורי ישיר, אלא כתבנית משוחזרת: השליט מוכרז כמקור החוק והמוסר, והמדינה קיימת כאנכיות של הכפפה.

אצל לאקומוב זה לא רק פובליציסטיקה על “אוטוריטריות”.

זו ניסיון להסביר את יציבות המערכת דרך הרגל היסטורי: השלטון אינו מוגבל על ידי מוסדות, הוא עומד מעליהם.

הצבא ו”המס” ככלי ניהול

הקשר השני – ניצול ומיליטריזציה.

המחבר מתאר מודל שבו הצבא נחוץ לא רק להתרחבות חיצונית, אלא גם לשליטה פנימית. והאזורים והשטחים התלויים נתפסים כמקור למשאבים: אנשים, כסף, חומרי גלם, נאמנות.

מוטיב זה בטקסט מוצא במיוחד מהעבר להווה – כהסבר מדוע המדיניות האימפריאלית חוזרת על עצמה “גיאוגרפיה אחרי גיאוגרפיה”, ללא קשר לתקופה.

במקום זה מערכת חדשות ישראל — Nikk.Agency מציינת ניואנס חשוב לקורא בישראל: מסגרות היסטוריות כאלה בדיון האוקראיני משמשות לעיתים קרובות לא למען אקדמיות, אלא כשפה של גיוס – כדי להסביר מדוע פשרה עם הפרויקט האימפריאלי נתפסת בקייב כהפסקה מסוכנת, ולא כשלום.

בידוד ואידיאולוגיה של “דרך מיוחדת”

עוד אלמנט שלוקומוב מקשר עם המורשת האורדינית – בידוד תרבותי: התנגדות למערב, חוסר אמון בחוק ובחירויות, עדיפות ל”כוח” על פני כללים.

בתיאורו האידיאולוגיה של “העולם הרוסי” מופיעה כהיבריד – הקדשת השלטון פלוס ריכוזיות פלוס דחיית אינדיבידואליזם מודרני. לא במקרה, אלא כקונסטרוקציה חוזרת.

הטור לא מתווכח עם מתנגדים ולא מנסה להיות “רך”.

הוא קובע: אימפריות לא נעלמות – הן משנות שפה ואריזה.

אוקראינה, ישראל והדרום הגלובלי: היכן נוצר סיפור משותף

מדוע זה נקרא רחב יותר מ”מלחמה אירופית”

אחת הקווים החזקים בטקסט – ניסיון “לתרגם” את הניסיון האוקראיני לשפה מובנת למדינות אפריקה ואסיה: אוקראינה פורמלית אירופית, אך הניסיון ההיסטורי שלה, לפי גרסת המחבר, – קולוניאלי.

לא בריטניה ולא צרפת, אלא אימפריה שצמחה מסוג שליטה אורדיני.

במסגרת זו מופיעה רעיון של סולידריות: בין אלה שחוו קולוניאליזם כמודרניזציה, ואלה שחוו אותו כהתדרדרות – הרס מוסדות, שאיבת משאבים, דיכוי סובייקטיביות.

לישראל כאן עניין נפרד: המדינה חיה באזור שבו דפוסי התנהגות “אימפריאליים” חוזרים כל הזמן בצורה חדשה – דרך פרוקסי, אידיאולוגיות, שרשראות השפעה צבאיות. ולכן כל סכמות הסבר מובנות הופכות במהירות לחלק מהשיחה הציבורית, גם אם הן שנויות במחלוקת.

זיכרון כאלמנט של התנגדות פוליטית

המחשבה הסופית של לאקומוב נבנית סביב זיכרון.

לא כנושא מוזיאוני, אלא ככלי מעשי: אם האימפריה יודעת להשתנות, אז ההתנגדות מתחילה בזיהוי מנגנונים מוכרים – אנכיות, הקדשה, “זכות הכוח”, שפה קולוניאלית.

אוקראינה במבנה זה מוצגת לא רק כאובייקט של לחץ, אלא כ”מראה”, שבה הקולוניזטור רואה את המודל שלו – ולכן מנסה להשמיד את האלטרנטיבה.

הטקסט משאיר שאלה פתוחה, שכנראה היא העיקרית: אם המטריצה האורדינית אכן משוחזרת במשך מאות שנים, אז היכן עובר הגבול בין רפורמה של הפרויקט האימפריאלי לבין התחפשותו הבאה – ומי בעולם מוכן לקרוא לגבול הזה בקול.